בבא קמא פא: רבי ורבי חייא הוו שקלי ואזלי באורחא, אסתלקו לצידי הדרכים, הוה קא מפסיע ואזיל ר' יהודה בן קנוסא קמייהו, א"ל רבי לרבי חייא מי הוא זה שמראה גדולה בפנינו, א"ל ר' חייא שמא ר' יהודה בן קנוסא תלמידי הוא וכל מעשיו לשם שמים, כי מטו לגביה חזייה, א"ל אי לאו יהודה בן קנוסא את גזרתינהו לשקך בגיזרא דפרזלא.
הגרי"ח סופר שליט"א בברית יעקב (עמ' עה) הביא דברי הגאונים "חסידי ארץ מעולם הם אוחזים דרכי צדיקים אבותיהם וגם רבותיהם, שכך מצינו ברבינו רב שנהג מנהג רבינו הקדוש ברוב מידותיו, וגם הוא רב כשנהג עשר מדות של חסידות נהגו תלמידיו אחריו" (נדפס בסוף אגרת רש"ג הוצאת רמב"ל דף כד).
וא' מן העשר מדות הוא "אמרו על רב שלא הי' מביט לצדדין ואפילו לפניו לא הי' מכיר עד ששמע קולו". ובברית יעקב הביא ראי' מגמ' ב"ק הנ"ל דאף רבינו הק' נהג כך, דלכאורה איך לא הכיר רבי את תלמידו שלו, והוזקק לעזרתו של רבי חייא. ולהאמור שלא הי' מביט וכו' יובן טפי. וגירסתנו שם תלמידי, ושבוש הוא וכמפורש בדק"ס שם שבכל כת"י הגירסא תלמידך, ע"כ דבריו.
הנה מה שהק' איך לא הכיר כו', אי משום הא אפשר לומר שהי' רחוק ולא יכל לראות מי הוא.
ובאמת צ"ע להיפך, הרי משמע מכאן שרבי כן הביט לפניו שהרי שאל מי הוא זה כו'. אך גי' כת"י רומי (מובא בשינויי נוסחאות הוצאת פרנקל) אמר לי' רבי חייא לרבי מי הוא זה כו' א"ל שמא ר' יהודה בן קנוסא כו'. (היינו א"ל רבי לרבי חייא שמא כו'), וא"ש.