הודעהעל ידי שלמה בן חיים » א' אפריל 09, 2017 1:12 am
מצו"ב מה שכתבתי בשלימות בישוב הקושיא שבפתח האשכול
כתב השולחן ערוך (או"ח סימן תעג סעיף ז) 'מוזגין לו מיד כוס שני, כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה'. וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק סז), 'מיד - ר"ל שלא ימתין במזיגת הכוס עד שיגיע ללפיכך שאז צריך לאחוז הכוס בידו, אלא מיד שמסיר הקערה מעל השולחן מוזג', עכ"ל.
משמע שכל הטעם למזיגת הכוס קודם עבדין היינו, הוא בשביל שישאלו, ונראה מדברי הגר"א שלמדו כן מדקתני במתניתין (פסחים קטז א) 'מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל'. [וראה שם ברשב"ם שהביא שיש מפרשים 'וכן' הבן שואל, ולפי זה אין הפירוש שכאן על מזיגת הכוס הוא שואל]. וברשב"ם שם פירש שהבן שואל מדוע מוזגים עכשיו, אבל לכאורה לא מבואר ברשב"ם שזה כל הטעם שמוזגים כעת בכדי שהבן ישאל אלא שהבן שואל אבל הטעם אינו בשביל זה.
ומקורו של השולחן ערוך מדברי הרא"ש (קיצור הלכות פסחים מהרא"ש קלה א, שו"ת הראש כלל יד סימן ה) שכתב 'וגם מוזגין כוס שני כדי שישאל התינוק', וממנו מקור דברי השולחן ערוך.
ובאמת הרמב"ם (חמץ ומצה פרק ז הלכה י) כתב 'כל כוס וכוס מארבעה כוסות האלו מברך עליו ברכה בפני עצמה, וכוס ראשון אומר עליו קדוש היום, כוס שני קורא עליו את ההגדה, כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון, כוס רביעי גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר, ובין הכוסות האלו אם רצה לשתות שותה בין שלישי לרביעי אינו שותה'. משמע מדברי הרמב"ם שיש לומר את ההגדה על הכוס ולא רק את ברכת לפיכך.
ולכאורה יש להביא מקור נאמן לשיטת הרמב"ם מדברי הגמרא (פסחים קח א) 'יין איתמר משמיה דרב נחמן צריך הסיבה ואיתמר משמיה דרב נחמן אין צריך הסיבה, ולא פליגי הא בתרתי כסי קמאי הא בתרתי כסי בתראי, אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא, אמרי לה להאי גיסא תרי כסי קמאי בעו הסיבה דהשתא הוא דקא מתחלא לה חירות, תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה מאי דהוה הוה. ואמרי לה להאי גיסא אדרבה תרי כסי בתראי בעו הסיבה ההיא שעתא דקא הויא חירות, תרי כסי קמאי לא בעו הסיבה דאכתי עבדים היינו קאמר'.
משמע שדין הכוס השני שיאמרו עליו עבדים היינו, ולשיטת הרמב"ם הדבר מבואר היטב שכיון שצריך לומר את ההגדה על כוס שני, הרי אומר עליו עבדים היינו. אבל לשיטת הרא"ש שכל עיקרו של כוס שני הוא שיגידו עליו ברכת לפיכך, ומה שאומרים עליו עבדים היינו, היינו רק בכדי שישאלו התינוקות, אם כן אין זה בעיקר דינה של הכוס שיגידו עליו עבדים היינו, ואם כן מהו מה שאמרו בגמרא בטעמא דמאן דסבר דאין מסיבין בכוס שני משום דאכתי עבדים היינו קאמר, וצ"ע.
ונראה בהקדם ביאור עיקר דברי הגמרא, מה בכך שאומר על כוס שני עבדים היינו, הרי סוף סוף אומר עליו גם את סיפור יציאת מצרים, ומאי שנא שמזכיר בתחילה עבדים היינו. ונראה שהנה הטעם שאומרים עבדים היינו מבואר בגמרא (פסחים קטז א) 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח, מאי בגנות רב אמר מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו, ושמואל אמר עבדים היינו'. וטעם הדבר כי סיפור הגאולה אינו מושלם אלא כאשר מסופר תחילה עד היכן היה שפל המדרגה קודם הגאולה [וכמו שהאריך המהר"ל בגבורות ה' פרק נב], וביותר מכך הרי הגאולה היא תוכנית מוקדמת אחר הגלות, כי רק תודות לגלות קרתה הגאולה, כי היוולדו של עם סגולה כעם ישראל, היה זקוק לגלות ורק מן הגלות יכלה לצמוח הגאולה, אשר הולידה ויצרה עם סגולה, וכמו שהאריך המהר"ל בגבורות ה', בכמה מקומות. ולכך פותח בגנות, עבדים היינו הוא חלק בלתי נפרד מן הגאולה. ליל הסדר כולל שני חלקים, הוא כולל את סיפור יציאת מצרים והוא כולל את ההלל וההודאה על נס היציאה, בהלל ובהודאה איננו מפרטים את כל סיפור היציאה אלא רק משבחים את הבורא יתברך על נס היציאה. ולכך בחלק ההלל וההודאה איננו מתחילים בגנות, רק חלק הסיפור זקוק למען שלימותו את ההתחלה של הגנות.
ארבעת הכוסות מתחלקים לשני חלקי הסדר, את שתי הכוסות הראשונים שותים בזמן סיפור יציאת מצרים, גם אמירת לפיכך היא אמירת שבח על הסיפור שנאמר עד כה, אחר כל הנאמר אנו אומרים לפיכך וכו'. על כל הנאמר עד כה אנו מודים ושותים את הכוס השניה. לעומת זאת את שתי הכוסות האחרונים שותים בזמן ההלל וההודאה.
נראה לומר כי המחלוקת אם להסב בשתי כוסות ראשונים או בשתי כוסות אחרונים היא מתי צריך האדם להראות את חירותו. חד אמר כי אין להסב אלא בשתי כוסות אחרונים, שנאמרים עליהם ההלל וההודאה. אבל בשתי כוסות ראשונים שנאמרות על סיפור יציאת מצרים הכוללות חיוב של סיפור של הגנות, אין להסב בהם, כי כיון שהגלות והגאולה חטיבה אחת היא אי אפשר להסב בזמן זכרון הגלות, חווית הגאולה טומנת בחובה גם את חווית הגלות. רק כשאומר הלל והודאה, שאז הוא כבר התנתק מן הסיפור הוא עסוק רק בשבח על הגאולה, אזי ראוי הוא להסיבה. לעומת זאת חד אמר כי דווקא בזמן סיפור הגאולה ממש, אזי חייב הוא להראות כאילו הוא יצא ממצרים, בכדי להשלים ולהראות את סיפור יציאת מצרים צריך הוא להראות כי הנה הוא יושב בחירות והרי יציאת מצרים בשלימותה. ההלל וההודאה אינם אלא שלב אחר ולא שלב הסיפור ואין טעם להראות בהם חירות.
נמצא כי המחלוקת אם ההסיבה בשתי כוסות ראשונות או בשתי כוסות אחרונות היא ביסוד וטעם ההסיבה, כי אמנם חובת ההסיבה מחמת החיוב שחייב כל אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים [כלשונו של הרמב"ם (חמץ ומצה פרק ז הלכה ו, ובסדר ההגדה שם)]. אלא שנחלקו אם החובה להראות את עצמו היא מחובת סיפור יציאת מצרים, או מחובת ההודאה וההלל המוטל עלינו, וכחלק מן ההודאה וההלל צריכים אנו להיות במצב של חירות, כי לולי החירות מה לנו להודאה ולהלל.
אם כנים דברינו אין מקום לקושיא על שיטת הרא"ש כי גם אם אין צריך למלאות את הכוס אלא באמירת 'לפיכך', אבל אמירת לפיכך היא חלק מן הסיפור של היציאה, הסיפור של היציאה הוא חלק בלתי נפרד מן 'עבדים היינו', וכמו שנתבאר בתחילת דברינו.