ידוע מה דמטו ביה בשמיה דצדיקיא (הרה"ק המגיד מזלאטשוב, מהר"ש מבעלזא, ועוד), טעם שהולכין לנהר לשאוב מים שלנו, דבר"ה זוכים לתשובה מיראה ובפסח זוכים לתשובה מאהבה, וע"י תשובה מיראה זדונות נעשות כשגגות, ובתשובה מאהבה זדונות נעשות זכיות, ולכן בר"ה הולכים לנהר להשליך העונות, כי גם שגגות אינן טובות לאדם כמ"ש משלי גם בלא דעת נפש לא טוב, פירוש דגם העבירות אשר נעשות בלי דעת דהיינו שוגג, הם לא טובות בשביל הנפש, אבל בפסח שזוכים לתשובה מאהבה וזדונות נעשות זכיות, אז הולכים לשאוב חזרה מה שהשליכו בר"ה, עכדה"ק.
וראיתי בקונטרס בעניני חודש ניסן וחג הפסח (להגר"ח קרלינשטיין) (http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?22991&BOOKS, עמ' 98 מדפי האוצר) שהרחיק ללכת, בזה"ל:
ובענין זה יש לציין מה דאי' בשם קדמונים ז"ל דחג הפסח הוא זמן של תשובה מאהבה וביארו בזה את המנהג שהיו מקומות שנהגו לשאוב "מים שלנו" מתוך אותו באר שבו אמרו "תשליך" בראש השנה וכו', עכ"ל.
האם יש לדבריו איזה מקור?