בעמדנו בימי ספירת העומר, שנקבעו בישראל - בחלק העבודה כמובן - לימים של חיזוק באהבת ישראל ובבין אדם לחבירו, עלתה בלבי שאלה מעניינת.
ידוע המעשה באותו נכרי שבא לשמאי וביקשו ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת, ודחפו באמת הבנין. ואילו הלל אמר לו 'מאי דעלך סאני לחברך לא תעביד. ואידך, פירושא הוא, זיל גמור!'. כלומר שכל התורה כולה היא פירוש ל'מאי דעלך סאני לחברך לא תעביד'.
האם יש ספר כלשהו, או מקורות כלשהן המבארים באיזה אופן מצוות שבת -למשל- מהווה פירוש לכך?
בספרי חסידות איתא, 'מאי דסאני עלך לחברך' - מה ששנוא ומפריע להתחברות האיש היהודי לקונו, 'לא תעביד'. אך כמובן שאין זה פשוטה של מימרא.