הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ש' אפריל 30, 2011 10:20 pm
אכן בבואנו להתבונן בדמותו של מרן הברך משה זצ"ל הננו רואים בדמותו רבת אנפין, כמה גוונין לה, מיזוג של כמה כוחות הנפש והקדושה אשר באו לידי ביטוי בהיותו רועה עדת ישורון, מנהיגם של ישראל, שר צבא ההולך בראש המחנה.
מחד גיסא, היה בו פשטות וענוה אשר מלאה את כל ישותו. לא הראה ולא התנהג בשום גינוני מלכות, וכל התנהגותו ביחד עם אחרים היתה כאיש מן השורה, עד שהעומדים מולו השתאו לדעת האם רבן של ישראל ניצב לפניהם, ולא היה זה התנהגות של ענוה, רק כן היה טבוע בדמו בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, התנהגות טבעית, כאילו שוה הוא לכל הקרובים אליו.
כאשר ראינו את דמותו הנעלה, כאשר ראינו כי זה האי"ש משה אינו יודע מה היה לו, לא עלה בדעתו כאשר כיבדו אותו כי אכן מכונים אליו, לא היה כאן עבודה של ענוה, כי כלל לא חשב כי אכן הוא עולה בדרגה על כל מי שבא אליו במגע, אף לרגע לא חשב כי הוא אכן גדול הדור ורב רבנן, ובכל התנהגותו והליכותיו, בדיבוריו ובדרשותיו, ובכל משאו ומתנו, היתה התנהגותו זה כבריח התיכון בהנהגתו.
או אז זכינו להבין יסוד נפלא אשר מרן רבינו החתם סופר זי"ע בתורותיו המלמדנו את מהותה של מדת הענוה האמיתית (אשר כידוע דבוק היה מרן הברך משה זצ"ל דבוק כל ימיו בתורתו ולו רגל על לשונו כל ימי חייו), וכה הם דבריו בדרשה לח' טבת (דרשות חתם סופר ח"א דף עה:), וז"ל:
יש אדם ענוותן ושפל ברך נגד כל אדם, וגם הוא צדיק ונשגב בכל מעשיו, אמנם בכל זאת הוא מכיר בעצמו שהוא צדיק וחכם, אלא שמכל מקום הוא ענוותן ושפל ברך, אך יותר מזה הוא מי שהוא גם במצותיו תמים, ר"ל שהוא עושה כל חפץ ה' ולומד כל התורה כולה, ואינו מרגיש בעצמו שהוא צדיק ונשגב, כי כל כל הדבר מוטבע בו עד שאומר לכך נוצרתי, וכל מעשיו הטובים הם ממש בטבע אצלו, עכ"ל.
דברי החתם סופר הללו הם יסוד גדול בענין ענוה, ומלמדינו כי שני סוגי ענוים יש, ישנו אדם שאכן מעלות רבות מצויות בו, ואכן עבודה רבה השקיע במילוי חובתו בעולמו, ויודע את זה, אך מאידך אינו נותן למחשבות של גאוה להשתלט עליו, אף שיודע ומכיר כי יש לו במה להתגאות, ועולה הוא על אחרים, מכל מקום הוא מתבונן כי כל זה מתנת אלוקים הוא, ואין לו במה להתגאות, ואכן גם הוא יחשב לענותן.
אכן משובח ונעלה לאין ערוך הוא זה שאף שמעלות יתירות מצויים בו, ועולה על כולם, מכל מקום אינו עולה בלבו כלל כי כן הוא, ואף אינו מרגיש בכלל בדבר זה, הוא אינו רואה כלל את מעלותיו המצויות בקרבו העולות על גבי השני, וכלל אינו תופס בדעתו כי הוא חשוב יותר מן האחר, אכן זה הוא ענוה אמיתית, ענוה גמורה ושלימה.
כדמות רעיון הלז מבואר גם בספר הקדוש יושר דברי אמת בראשיתו באריכות, אשר כידוע דברי קדשו של היושר דברי אמת הללו היו יסוד איתן בעיני חסידים הקודמים, וחזרו על דבריו מאה פעמים ואחד וקבעוהו כיתד בל תמוט בהנהגתם.
ואכן כזאת ראינו אצל הברך משה זצ"ל, לא היה כאן הרגשה שאכן הוא במעלה עליונה ועם כל זאת הוא מתנהג בענוה, לא ולא, רק התנהגות זאת שכולנו היינו עדים לה מדי יום ביומו, הן בהופעותיו בשער בת רבים, הן בהיותו בביתו, והן בהיותו בקרב עדת חסידיו, הן בעת היותו לפני ציבור גדול של אלפי ישראל, והן בהיותו לפני ציבור קטן, בכולם בלטה אותו התנהגות פשטנית, היתה זאת התנהגות הבאה ממקור הלב פנימה, היתה זו התנהגות אשר כל כולה טבוע בדמו של אותו צדיק נשגב, כאשר כל כולו מכריז ואומר, משל טעות היתה כאן, ואין הוא המדובר כאן כלל, התנהגות זו שנבעה ממדת האמת אשר ניכרת היתה בכל הליכותיו, העידה כאלף עדים על מעלת הענוה הגדולה והאמיתית אשר היתה בו.
ישבו כל גדולי הדור בשורה הראשונה בעת הכתרתו למנהיג העדה הקדושה, והעידו עליו כזה ראה וקדש, אך הוא בשלו, אין המשרה ראויה לו, ואינו יודע למה חפצו בו, אינו חפץ במשרה הלזו, רק לא יוכל לעמוד מנגד.