הן הן הדברים.
ומי שנולד עם טבעים קשים וריכך אותן, וכבר לא קשה עליו סבל החיים?
אוצר החכמה כתב:אני ממש לא מבין מה אתה כותב.
אני מניח שזה מקוצר המסביר, על כן אדבר גופא דעובדא היכי הוה.
יש שני קרובי משפחה מבוגרים את ביתם אני נוהג לפקוד מעת לעת. לראשון חיים מתוקים כפשוטם. בריא כמו שור, אשה מסורה וחרוצה, הדואגת לו ביום ובלילה. פרנסתו ברווח גדול מחנויות שקנה בצעירותו והן מניבות לו סכומי עתק. כל ילדיו בני תורה טהורים, אחד מהם ראש ישיבה נודעת וכל היתר לא רחוק משם.
ואחיו, כך נראה, לקח ממנו את כל הסבל שבעולם. אשתו נכנסה לדכאון לידה בילד השישי, התאבדה אחרי שנתיים, הותירה אותו עם ששה קטנים בלי פרנסה, הוא חולה צליאק ופסוריאזיס, בביתו שתי בנות מבוגרות שלא התחתנו, ולא נראה שהן בכלל יתחתנו אי פעם. פי חסר שיניים, כי אין כסף לטיפולים. יש לו בן שנשר מהדרך וכבר כמה שנים נמצא בהודו או משהו כזה, ועוד כמה צרות קטנות או גדולות.
ולמרות זאת -
הראשון מתלונן בלי הפסקה, על הבנים שלא באים לבקר, על האשה שכל היום בטלפון, על המים הקרים במקוה ועל הרעש של השכנים בחוץ. וממש כואב לו באמת על ה'יסורים' שלו, והוא מתוסכל מהם, למה הוא סובל כל כך.
השני מאיר פנים בצורה יוצאת מן הכלל, תמיד שופע אמרות חז"ל על שמחה וחדוה, מרגיש תמיד מליון דולר, ומעולם לא שמעתי אותו נאנח או מתלונן.
שני אחים, שני הפכים.
בשבוע שעבר ביקרתי את שניהם, ותשמעו איזה משפט הפוך שמעתי:
הראשון: לפעמים אני חושב שלא אראה פני גיהנם. כל כך הרבה צער בעולם הזה, לפחות אדע שאבוא נקי לעולם הבא.
השני: רק שבורא עולם לא ינכה מזכויותיו. תאמין לי, אני ממש משמין מרוב שמחה וטובה.
האם שייך לומר שמשום שמחתו של השני, אין די ביסורים העוברים עליו, ויצטרך לעבור עוד יסורים, עד שיגיע לכלל צער?
האם שייך לומר שאכן הראשון יגיע מזוכך לעולם הבא, כי הרגיש שהוא סובל, למרות שבפועל אין הדבר כן?
השאלה היא שאלה דקה, ואקוה שחידדתי את הדילמה.