ראיתי אתמול בטור, סי' תקנא:יונת אלם כתב:שאלה שכל אחד שקצת אכפת לו שואל את עצמו איך מרגישים את החורבן בימים אלו. הרבה עסוקים בחיפוש צימרים וכל דדמי ליה, יש עסוקים ב'מבצעי תשעת הימים' יש עסוקים ב'גרביים' כמו שקרא לזה הגאון הישיש רבי מרדכי צוקרמן זיע"א במקום להיות עסוקים עם החורבן, איך באמת מרגישים את החורבן?
כשלומדים את הענינים האלו נכון שזה רק חיצוני אבל זה מעורר את הרגש. שקצת ניכנס לאווירה הזו. שלא יראה אצלנו ערב תשעה באב כמו ערב פורים
מה דעת חו"ר הפורום?
ט"ב אין בית דין יכולין לבטלו כיון שהוכפלו בו הצרות משנכנס אב ממעטין בשמחה ... כדרך שאסרו כל משא ומתן כמו שאבל אסור בכל כדי שיהו נראין כמתאבלין על ירושלים"
אנא זעירא הבנתי מתוכן דבריו, שאכן חז"ל לא דרשו שננסה "לעבוד" על רגשותינו, ולעשות פרצופים חמוצים כדי להרגיש מעט את החורבן. הם ידעו שאנחנו לא מרגישים שייכות רגשית פנימית לאיזה אבלות ישנה, ולכן לא דרשו אלא שננהג במנהגי אבלות, כדי שניראה כמתאבלים על החורבן. כלומר, לא דרשו יותר מפעולות חיצוניות של אבלות כדי להראות אבלות, ולא עלתה על דעתם כלל שנצטרך להתאבל ולהרגיש את החורבן.