ליקוט מדברי המחברים שהתקשו להסביר משהו בכתב.
מי יכול להוסיף על הרשימה?
מי יכול להסביר איזו נקודה היה קשה להאם לבאר?
א.
רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ג הלכה יג
ומכניס רצועה של ראש בתובר שלה, ומקיף במדת ראשו וקושר קשר מרובע כמין דל"ת, וקשר זה צריך כל תלמיד חכם ללמדו ואי אפשר להודיע צורתו בכתב אלא בראיית העין,
ב.
שיטה מקובצת מסכת בבא מציעא דף כא עמוד ב
כתב הראב"ד וזה לשונו: הך פלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת קשיא לי דשייכא ליה ברירה ואין ברירה ולפלגי בעלמא אלא שיש למבין להפליגו מענין ברירה.
מנחת חינוך פרשת בא מצוה ד אות ג
עוד אני מסתפק אם ביום ל' של אדר באו עדים כשרים שראו את החודש כדי לקדשו היום ובאו עדים שנולדו קודם י"ג שנה בר"ח ועתה בר"ח ניסן נעשו גדולים ומזימין את העדים כשרים או שפוסלין אותם באיזה עבירה שראו היום שעשו העדים הכשרים האיך לידון בזה אם יקבלו הב"ד את העדים הכשרים מטעם זה כיון דאיכא עדים שפוסלין אותם הא אם לא יקדשו א"כ היום עוד אדר ולא ניסן ולא נעשו הפוסלין גדולים וקטנים א"י לפסול עדים וא"כ עוברים על המצוה שיש בכאן עתה עדים כשרים ואין מקבלין אותם ואם יקבלו הב"ד העדים ויקדשו החודש א"כ המזימין והפוסלין נעשו גדולים למפרע ואיפסלו להו הכשרים וקדשו עפ"י עדים פסולים והיאך יקבלו אותם הב"ד דיודעים דכשלא כדין יקדשו דהם עדים פסולים נהי דבדיעבד מקודש מ"מ היאך יעשו לכתחלה לקדש ע"י פסולים ואם באמת לא יקדשו דהעדים פסולים הלא כיון שלא יקדשו אותם פוסלי' והמזימין קטנים והמעידים כשרים לכל עדות שבתורה והיאך לדייני' דייני להאי דינא. ונלע"ד כיון דבשעה שהעדים הכשרים באים ודו"ח אותם הם כשרין גמורין כי מצוה על הב"ד לקבל עדותן והוא מ"ע מה"ת לקבל עדות החודש ואי משום דיודעים דאם יקבלו עדותן יהיו פסולים ויקדשו שלא כדין ז"א דהא באמת אם יקדשו אף שהעדים יפסלו מ"מ אין לב"ד שום מכשול כי החודש מקודש בדיעבד אפי' ע"י ניזומי' ופסולים כמבואר בר"מ וא"ד לשאר עדות שיש מכשול ע"פ עדים פסולים אבל כאן בדיעבד אין מכשול ועתה בשעת קבלת עדות הם כשרים וראוי לקדש ע"פ אף שלאח"ז יתגלה למפרע דהיו פסולים מ"מ מקודש החודש כדינו א"כ כיון דבדיעבד כשר ולכתחלה כשרים ומצוה לקבל אותם נראה דמקיימים המצוה ויקבלו אותן ואח"ז אף שיפסלו אין כאן שום קלקול ע"י עדותן ודוגמא לזה מבואר בר"ן בכתובות פרק הכותב דאמימר סבר היכא דאיכא עליה כתובת אשה ובע"ח וליכא אלא חד ארעא לבע"ח יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר ממה שהאיש רוצה כו' ובבע"ח משום נע"ד והיינו באין בהם דין קדימה כגון דזמן שניהם שוה אבל אם יש לאשה דין קדימה גובאת כדינה וע"ש ובאה"ע סי' ק"ב וכ' שם הר"ן וא"ת כיון שהדין נותן שיחלקו איך גוזלים האשה משום הך סברא וי"ל דלוה ולוה אם קדם הא' וגבה מה שגבה גבה וכו' הלכך כיון שאילו הקדים עצמו וגבה היה הכל שלו אנו מגבין לבע"ח תחלה מפני הטעם הזה ותיכף שבא לידו אין זה גזילה כי מה שג"ג הוא מן הדין ע"ש וזה הטעם דאם יש לאשה דין קדימה דאף אחר שבא ליד הבע"ח היא נגזלת לא תיקנו חז"ל שיגזלו האשה אבל באין ביניהם דין קדימה דבדיעבד אין כאן גזילה ע"כ מצד הסברא יכולים חז"ל לתקן לכתחלה ואח"ז בדיעבד לא יהיה גזילה כלל וכ"כ הרא"ש שם ע"ש ואכ"מ להאריך. אך עכ"פ יכולים חז"ל מצד איזה סברא שנראה להם שיהיה ד"ז שיעשו כן אם לא יהי' מכשול אח"ז כמו התם דבדיעבד אין גזל ומצד הסברא יפ"כ של הבע"ח א"כ גם כאן לכתחלה מצד הסברא ודאי מצוה לקבל כיון שהם עדים כשרים אך לאחר שיקבלו נעשים פסולים מ"מ בדיעבד החודש מקודש ואין שום מכשול כלל ע"כ עושים מצד הסברא שהוא עתה מצוה ומקבלין עדותן ומקה"ח והוא מקודש בדיעבד בכ"ע כנלע"ד וא"א להטעים יותר בהקולמוס וד' נכונים ב"ה הפוך וכו'. וד' הר"ן והרא"ש הבאתי רק לדוגמא ורק לעורר.
ד.
מנחת חינוך פרשת בא מצוה ח אות ה
ומ"מ אפשר דאם פסל הקרבן בפסול דרבנן דחל שם נותר כמ"ש בשם רש"י, אך אם נפסל בעצמו או שהוא א"ר לאכול מתחלתו כגון שמנו של גיד א"ע על הלאו הזה כי הוא אנוס בתקנתא דחז"ל עמג"א ה"פ סי' תמ"ו אבל אם עשה מעשה בידים לפסול אותו אם כן אפשר עבר על הלאו דודאי אסור לו לאכול הקרבן דחז"ל העמידו דבריהם מ"מ על כל פנים כיון שעשה במזיד עבר על הלאו אם כן משכחת לה שפיר מעשה גם בנותר אך לצד שצידד המ"ל כל היכא דמדרבנן ל"ח גם מדאורייתא א"ע א"כ אף בפסלו בפסול דרבנן א"ע כלל וא"כ לא משכחת לה מעשה בשום אופן אבל אי אמרינן מ"מ כיון דמדאורייתא חזי חל עליו כל דין תורה כגון כאן באיסור דרבנן חל עליו שם נותר לענין כרת עכצ"ל דעובר בלאו רק מ"מ אסור לאכול ומחויב להותיר והוא אנוס בתקנתא דחז"ל וה"ל כמו אנוס א"כ אם עשה במזיד מעשה בידים ופסלו פסול דרבנן כיון דעל ידי מעשה נתותר ה"ל לאו שיש בו מעשה ומשכחת לה מעשה שפיר ול"ק ק' המ"ל ובגמרא דאמרינן דנותר ה"ל לאו שאב"מ דאמר לא מן השם הוא זה אלא מפני שאב"מ היינו לדין התורה דאצל דיני התורה ל"מ מעשה כמ"ש המ"ל הנ"ב וה"ס אבל עתה שיש כמה פסולי דרבנן ואם הוא פסלו בפסול דרבנן אם כן עשה מעשה והוי נותר על ידי מעשה עיין ותבין וא"א להטעים יותר
ה.
מנחת חינוך פרשת בא מצוה יח אות טז
ע"כ נלע"ד דאין מונין רק מיום שנולד בו מום דוק בשכלך כי אין הקולמוס יכול להטעים יותר דחילוק גדול בזה"ז דאין החסרון בגוף הבכור דמהרה יבנה בה"מ וראוי להרצאה או שמקריבין אעפ"י שאין ב"ה אבל במקום דהחסרון בגוף הבכור דגזה"כ שלא יעלה לרצון רק נאכל במומו בתוך שנה א"כ השנה מתחלת מיום שנפל בו המום
ו.
מנחת חינוך פרשת יתרו מצוה לח אות א
ומ"מ ז"פ בכל הענינים דאינו לוקה ומשלם אף דאין לו ממון לשלם מ"מ אין לוקין דהחיוב של תשלומין לא נפקע דיהי' לו למחר וליומא אוחרא ואם נלקה אותו אזי חבירו מפסיד הממון ע"כ אין לוקין ומחויב לשלם אימתי שיהי' לו אבל כאן אם גזל עושו"ק נהי כ"ז שהיא בעין ניתן לתשלומין מ"מ עכ"פ בנשרף ונאבד דפקע ממנו החיוב של תשלומין לגמרי דא"ח באחריות על עושו"ק כמבואר בש"ס א"כ לא יצטרך לשלם בשום פעם א"כ חיוב המלקות לא נפקע כלל ורואה אני ק"ו מה לאו דנל"ע דבשעת עברת הלאו יכול לקיים העשה ויפטר ממלקות מ"מ למאן דס"ל קיימו ולא קיימו חיוב המלקות עליה רמיא אך במקיים העשה נפקע מעליה החיוב כפירש"י ואם לא קיים העשה אז החיוב הראשון עליו וכאן באמת לא נל"ע אך דאין יכולין ללקות כיון דהחיוב תשלומין עליו כמו דאין משלם היכי דלוקין ומ"מ חיוב התשלומין עליו ומהני תפיסה כמ"ש ה"נ החיוב של מלקות עלי' רק מחמת דמשלם אין אנו יכולין להלקותו אבל בנשרף דפקע חיוב התשלומין בודאי לוקין א"כ הן מטעם נל"ע והן מטעם ניתן לתשלומין בגזל עושו"ק ונשרף עכ"פ הי' לו ללקות שנים מחמת לא תגזול ומשום לא תחמוד [דא"ל] מחמת נל"ע כי לא הוי נל"ע כי ל"ש והשיב וגם לטעם דניתן לתשלומין מ"מ עתה נפקע החיוב תשלומין ולא אוכל להטעים יותר והוא הערה חדשה בעזה"י.
ז.
מנחת חינוך פרשת נשא מצוה שסח אות א
ואני מסופק אם אביו יכול להזיר לבנו הקטן בנזירות עולם ולהשיטות שכתבתי לעיל דאין הנזירות נתבטל לאחר שהגדיל אלא משלים נזירות א"כ נ"ע ג"כ יכול להזירו דהוא הל"מ ואין טעם לחלק אך לשיטת התוס' שבטל הנזירות משהגדיל א"כ בנזיר לזמן קצוב אם לא הגדיל באמצע שייך שפיר נזירות אבל הכא היאך מדירו לעולם כיון דודאי יגדיל ויתבטל הנזירות ולא הוי נזיר עולם כי יתבטל א"כ א"צ לנהוג נזירות אף בקטנות כיון דנ"ע א"י לחול והוא הזירו בנ"ע. או אפשר כיון דיכול להיות שימות קודם שיגדיל והוי נ"ע כ"ז קטנותו לכל הדינים של נ"ע. וכן מסתבר דהוא יכול להזירו בנ"ע ונוהג דיני נ"ע ואם מת קודם הי' נ"ע ואם הגדיל ממילא נתבטל אבל כיון דמשכחת לה עכ"פ נ"ע חל עליו נ"ע כנ"ל. ונראה דברור הוא מ"ש דלשון נ"ע שייך גבי קטן כיון דמשכחת לה [במת] ואם הגדיל באמת נתבטל הנזירות. אך לכאורה יש לספק דרך משל אם הזיר בנו הקטן על זמן רב קצוב על חמשים שנה. והנה ידוע דאחר חמשים שנה הוא בודאי גדול דאם יביא סימני סריס הוא גדול בבן כ' ואם לא יביא הוא גדול לאחר ל"ה שנים כידוע וא"צ לפרש א"כ הדיבור זה שדיבר לא משכחת לה כלל דודאי יבוטל א"כ אינו נזיר כלל אפי' בקטנותו דנדר שבטל מקצתו וכו' ואי דאם ימות קודם שיגדיל יהי' נזיר ז"א דבשלמא נ"ע הוא כל ימי חייו ואם מת כבר נתקיים נ"ע אבל נזיר לזמן קצוב אם מת בנתיים הוא אונס ואינו יכול לקיים הנזירות לא שייך כלל דחל עליו נזירות כלל כיון דל"מ לה זמן קצוב כלל זמן ארוך דיתבטל הנזירות ואינו דומה לנ"ע ואין הקולמוס יכול להטעים ותבין מעצמך.
ח.
מנחת חינוך פרשת כי תצא מצוה תקנט אות א
ולפ"ז בכל חייבי לאווין שצריכים קידושין לדעת הר"מ אין תופסין קידושין רק בכסף ושטר אבל בביאה אין תופסין בה הקידושין דאמרי' ל"מ ועי"ז יתוקן האיסור דבלא קידושין אינו עובר ודעת הר"מ בעצמו אינו ברור אי פוסק כרבא דל"מ או כאביי דמהני עיין בלח"מ בה' בכורות והובא כ"פ בח"ז. אך עכ"פ להפוסקים דל"מ ופוסקים כהר"מ דח"ל צריכים קידושין א"כ בח"ל אף דקי"ל דקידושין תופסין אינם תופסין רק כסף ושטר ולא בביאה כי לא מהני ויתוקן האיסו' וזה דבר חדש דח"ל דקידושין תופסין לא יתפסו רק כסף ושטר ולא קידושי ביאה לשיטה זו לדעת הר"מ וסייעתו. אך אפשר דל"ש כאן כל מלתא כו' דהקידושין אין איסור רק התורה אסרה הביאה ע"י קידושין אבל הקדושין לא אמרה רחמנ' לא תעביד דקידושי כסף ושטר באמת מהני א"כ הקידושין אין איסור א"כ מהני אף להר"מ (ולכאורה קרובים דברי לדברי הסמ"ע והש"ך בסי' ר"ח אבל אם תעיין יש חילוק ע"ש ובעזהש"י במהד"ב אבאר באריכות) ע' בשכלך ותבין ואיני יכול להטעים בקולמוס.