"ונבאר דרך כללות ענין סדר הדורות...
והנה הזקנים והשופטים...
והנביאים...
ואנשי כנסת הגדולה...
והזוגות... ואנטיגנוס איש סוכו...
והתנאים...
וכן האמוראים...
ורבנן סבוראי...
והגאונים...
ופוסקים...
והדורות כולם שאחר הפוסקים...
ואח"כ יבא המשיח ב"ב"
"שנינו במשנה דאבות: משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.
והנה רבינו האר"י זצ"ל בשער רוח הקודש דף ב' ע"ב פירש מקום אחיזת הדורות להזקנים והשופטים בפ"ע, ונביאים בפ"ע, ואנשי כנסת הגדולה בפ"ע, והזוגות בפ"ע, והתנאים בפ"ע, והאמוראים בפ"ע, ורבנן סבוראי בפ"ע, והגאונים בפ"ע, והפוסקים בפ"ע, והדורות שאחר הפוסקים בפ"ע, יע"ש.
ונראה דהפוסקים דנקיט רבינו [האר"י] ז"ל, קאי על הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרמ"ה והרז"ה והרשב"א והר"ן ורבינו יונה (והרשב"א) [והריטב"א], וגם רבותינו הצרפתים, ועוד ועוד כיוצא בהם מן הראשונים המפורסמים. אמנם שאר הדורות שאחר הראשונים הנז' וכיוצא בהם, המה נקראים בעלי תשובות, ועד עתה רבני הזמן המה בכלל בעלי תשובות ובעלי אסופות"
"אח"כ הגיד לי מורי ז"ל בארוכה הרבה אנשים שהיו מזה השרש הנז' של קין, ועוד יש אחרים גם כן אלא שלא ביאר לי כלם, וזהו מה ששמעתי ממנו:
ואלו הם הנזכרים בארבעה ועשרים (= ספרי התנ"ך)
ואלו הם מן התנאים...
ואלו הן האמוראים...
ואלו הן רבנן סבוראי...
ואלו הן גאונים...
ואלו הם פוסקים: הרשב"א, רבינו אהרן נכדו של רבינו זרחיה הלוי, דון וידאל די טולושא שחיבר המגיד משנה, ה"ר יוסף קארו בעל ספר בית יוסף וס' שלחן ערוך, ע"כ"
"אח"כ הגיד לי בארוכה הרבה אנשים שהם משרש נשמתי וכלם מבחינת הנפש שלי, ועוד יש אנשים אחרים גם מבחי' נפשי:
ואלו הם הנז'כרים בפסוק...
ואלו הם מן כת התנאים...
ואלו הם האמוראים...
ואלו הם רבנן סבוראי...
ואלו הם הגאונים...
ואלו הם הפוסקים: הרשב"א ז"ל, רבינו אהרן נכדו של הר' זרחיא הלוי, דון וידאל די טולושא בעל מגיד משנה, הר' יוסף קארו בעל בית יוסף וש"ע,
אחי משה ויטאל, אני חיים ויטאל"
"והלא לך למנדע דקב"ה וכל בני מתיבתא עילאה משדרין לך שלם, נביאי מהימני, תנאי, אמוראי, רבנן סבוראי, גאונים, פסקנים, כלהו מברכי יתך כד את עסיק במיליהון ומכוין יתהון, כמה עלמין מזדעזעין לקל נעימו דהנהו ברכאן, שאלין ואמרין: מאי האי, מתיבין ואמרין: האי הוא ריש מתיבתא רבא דארץ ישראל, פסקנא רבא דארץ ישראל, מחברא רבא דארץ ישראל, יוסף המכונה קארו, דמלך מלכי המלכים חפץ ביקרו. כולהו מתיבין ואמרין: בריך יהא למארי עלמא"
"רזא עלאה דברייתי - הענין שהשכינה נקראת משנה, בסוד היותה בחיק בעלה, משנה למלך. וברייתא - בהיותה חוצה. ובהיותה גולה וסורה החוצה אז היא מתלבשת בהיכלות אלו התחתונות, שבהם נאחזים לעתים החיצונים מבחוץ, כדפירש הרשב"י ע"ה בפרשת בראשית [...] והיינו ברייתא, והיינו ותשכב מרגלותיו. ולכך ישראל בעוד שהיה בית המקדש קיים - היו מסתפקים במשנה לבד, והדעת מתרבה בהם ולא היו צריכים לברייתי. ואחר שגלו הוצרכנו לברייתי. והם יורדים מדרגה אחר מדרגה, כירידת השכינה מדרגה אחר מדרגה, ולכך הוצרכו למימרות האמוראים, ואפילו לשאר מדריגות שהם: רבנן סבוראי, וגאונים, ומפרשים, ופוסקים, עד שתרד לעפר, ומשם מעפר תצמח גאולתה. ומי שיודע מספר המדרגות - ידע זמן הגאולה, כי בזה תלוי, כאומרו (תהלים מד, כו-כז): כי שחה לעפר נפשנו וגו' קומה עזרתה לנו. והיינו (ישעיה נב, ב): התנערי מעפר קומי שבי ירושלם כדפי'"
"לבתר גרמו חובין - הענין כי גלותם עתה מבית שני שאין ייחוד - אחר שהקליפה שולטת וישראל גולים, אם כן מעולם לא חזרו אל בית קדש הקדשים להקשר ההיכלות זה בזה וזה בזה, ועמדו בירכים לבר בתוך הקליפות... ושכינה היא יורדת מדרגה אחר מדרגה, וישראל יורדים ונופלים, ולזה נקראת 'סוכת דוד הנופלת' - שלעולם היא נופלת מדרגות, ולזה: מיום שנחרב הבית - אין לך יום שאין בו קללה יותר מחבירו, ולכך יורדים מירכים ממש... עליוני ההיכלות אל מיצוע ההיכלות... ואחר כך ירדו למטה... אל הברכים, ומשם ירדו עוד אל הרגלים, והם יורדים תמיד מדרגה אחר מדרגה, והיינו ברדתם אל כל שפלי המדרגות.
וכך התורה יורדת מברייתי אל מדרגות האמוראים והוראתם, ומשם אל הוראת רבנן סבוראי, ומשם אל מדרגת הגאונים, ומשם אל מדרגת המפרשים, ומשם אל מדרגת הפוסקים, עד שיתמעט הידיעה. וברדתם אל תכלית השפלות, ונפלה הסוכה הזו ואין לה מעמד - יתבין ברגלים למטה, מה כתיב 'כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו', הרי אין שוב מדרגה עוד לנפול - מה כתיב 'קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך'. וזהו שאמר: וכד יתבין ברגלים כדין (זכריה יד, ד): ועמדו רגליו ביום ההוא [על הר הזיתים] וכו'. ונמצא סוד המשנה והברייתי והתלמוד ורבנן סבוראי והגאונים בהלכות והמפרשים והפוסקים - הכל סוד עליון, בסוד אור התורה היורדת מלמעלה מנקודת קדש הקדשים - ויורדת מדרגותיה מדרגה אחר מדרגה, ואשריו העומד בפרץ להם לישראל באור תורתו, להחזיק אורה שלא יכבה, ולזה כולא אתנהיג ברזא עילאה כדקא חזי.
ושמא תאמר בגלות זה שהם יורדים מדרגה אחר מדרגה אל תכלית ירידה כזו, ואור תורה מחשיך, כאומרו (שבת קלח, א): והפלא ה' את מכותך, הפלאה זו איני יודע מהו, כשהוא אומר: הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת, הוי אומר זו תלמוד וכו', שאין הלכה פסוקה במקום אחד - אם כן אבד סברם, ונעזבו מאור שכינה חס ושלום?!
אף על גב דאתדחו לא אשתבקו מיניה לעלמין - לא הוא עזבם, ולא הם עזבו אותו, אלא אתאחידו ביה, בסוד שכינה (= מדת המלכות) עמהם בגלות, והיא ירדה עמהם, והיא נחמתם, כאומרו: זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל.
ומאן דידע ומדיד וכו'... ולכך היודע שיעור מדת הירידות אלו - ידע שיעור אורך הגלות כפי המדות למעלה ודוגמתם למטה, והיינו אומרו: וכולא ברזא עילאה"
"לבאר מדרגות התורה וירידתה - הענין שהשכינה היא יורדת בעונותינו בסוד הגלות מדרגה אחר מדרגה, וישראל יורדים ונופלים, ולזה נקראת 'סוכת דוד הנופלת' שלעולם היא נופלת מדרגה. ולזה מיום שנחרב הבית אין לך יום שאין בו קללה יותר מחברו. וכך התורה יורדת ממשנה לברייתי, ומברייתי אל מדרגות האמוראים והוראתם, ומשם אל הוראת רבנן סבוראי, ומשם אל מדרגת הגאונים, ומשם אל מדרגת המפרשים, ומשם אל מדרגת הפוסקים, עד שיתמעט הידיעה. וברדת אל תכלית השפלות, ונפלה הסוכה הזו ואין לה מעמד, יתבין לרגלין כנזכר בזוהר פקודי, ואז מה כתיב: קומה עזרתה לנו. ונמצא סוד המשנה, והברייתי, והתלמוד, ורבנן סבוראי, והגאונים בהלכות, והמפרשים, והפוסקים - הכל סוד עליון, בסוד אור התורה היורדת מלמעלה מנקודת קדש הקדשים, ויורדת מדרגותיה מדרגה אחר מדרגה. ואשריו העומד בפרץ להם לישראל באור תורתו, להחזיק אורה שלא יכבה"
"עד דמטי לתהום רבה, דתמן 'כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב' (חבקוק ב, ג), ואוקמוה דהאי קרא נוקב ויורד עד תהום רבה (= ר' סנהדרין צז, ב). מאן נחית לתהום רבה לאשכחא זמנא דא, אלא אנת, דאתמר בך (תהלים לו, ז) צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה. כמה מארי מתניתין בעו לנחתא לעומקא דהלכה לאשכחא תמן קץ דפורקנא, ונחתי תמן ולא סליקו, ואף על גב דלישנהון הוה כפטיש יפוצץ סלע, חלישת פטיש דלהון לנקבא בה ההוא סלע. ומאן דנקיבו דיליה בההוא סלע בלא רשו, אתא חויא לנשכא ליה. ואית אחרנין דנקיבו לה עד דמטו לתהומא רבה, ולא סליקו מתמן" -
והענין, כי העולם הנמצא בראו הקב"ה ברום המעלות, בעת בריאתו נקשרו על ידי אדם הראשון ממש באלהותו, והיינו המדה האחרונה שהיא השכינה. ובחטא אדם הראשון ירד כל המציאות כולו - ושכינה עמו - ירידה גדולה, שנתגשם כל המציאות וקיבל הפסד גדול ולבוש החיצונים, ושלטו קללות בכל השפלים התחתונים. ולא נתקן ענין זה עד עמוד ישראל בסיני לקבלת התורה. ובמעשה העגל נתקלקל, וכן היה העולם מתתקן ומתקלקל פעם אחר פעם, עד בנות בית המקדש, ובאותה שעה עמד העולם על התיקון היפה, ולא כמתחלה, רק על רום המעלה מה שלא חזר כך מעולם. ומאז התחיל העולם לרדת ירידה אחר ירידה עד חורבן הבית. ובבנין בית שני נתקן ולא כראוי, אמנם בחורבן בית שני כסה אופל העולם כולו, ומאז ועד עתה התחיל העולם - ושכינה עמו - לרדת דרך מורד הקליפות, והקליפות שולטות, ואין לך יום שאין בו קללה יותר מחבירו, מפני שבכל יום יורד מדרגה ממדרגות החיצונים, וכל מדרגה שהיא למטה ממדרגה אחרת - היא קשה מאד מחבירתה. והיינו 'סוכת דוד הנופלת' - שלעולם נופלת ויורדת. וקץ הגאולה תלוי בירידתה, ככלותה לרדת מיד תעלה בבת אחת, ולכך בתהום רבה, דהיינו בתוך עמקי התהום שהיא משכן החיצונים, ספירותיו הטמאות והיכליו המקולקלים - שם סוד הגאולה, ממי שידע ויהיה בקי בהן ויראה ירידת השכינה והמקום שהיא עומדת וכמה מדרגות נשאר לה עד ירידתה וכמה יורדת בכל יום - ידע ויבין עת סוד הגאולה, דהא בהא תליא. וזה שאמר דתמן כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב, כי בלי ספק כי ידיעת הגאולה והקץ - נוקב ויורד עד התהום, דהא והא חדא היא. ולכך אין מי שישיג זה אלא מי שהוא בסוד התפארת כמשה רבינו ע"ה, שהתפשטות המשפט שהוא התפארת שעל ידו ההנהגה - היא עד התהום רבה, שמה שבתהום רבה נדונים הרשעים, או מה ששולטים הקליפות, או מה שמייסרים בני אדם - הכל על ידי משפט, כי סוד משפטי ה' מתפשטים בכל המציאות בכלל.
וסוד זה רדפו אחריו כמה טובים וכמה חכמים, נח בדק בסוד זה, והיינו שרצה ליכנס בעמקי הקליפות לדעת מורד העולם וצאתו משם וישכר ויתגל, נפל ולא עלה כלל. יעקב אבינו נכנס בשלום ויצא בשלום, וביקש לגלות הקץ לבניו - ולא הודו לו, והיינו שהוא בתפארת, אבל אחרים לא. וכן אברהם במראת בין הבתרים זאת היתה שאלתו, ולכך תרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו והנה עלטה היה - הכל סוד ירידת המדרגות לבדוק בקץ. ונח וכיוצא נחתו תמן ולא סליקו, ולא כן האבות ומשה רבינו ע"ה שעלו וירדו בשלום כדפירשנו. אמנם נח וחבריו עם היות שהם צדיקים נחתי תמן ולא סליקו, ועם היות שהיו צדיקים חכמים נביאים, וזהו שאמר ואף על גב דלישנהון הוה כפטיש יפוצץ סלע, בסוד היסוד פטיש יפוצץ השכינה ויחלקיה לחלקים בסוד השפע, ועם כל זה להשיג הענין הזה לדעת סוד המדרגות התחתונות ונפילת סוכת דוד עד כמה ימשך ומה יהיה אחרית הדבר - חלישת פטיש דילהון לנקבא בה ההוא סלע, שאין להם יכולת ליכנס בהיכלות הטמאים להשיג הענין מפני הפחד שלא יתפתו אחריהם. ויש מי שנכנס ברשות כגון אברהם, ויעקב - וילך חרנה ודאי, וכן הושע - קח לך אשת זנונים, והשיגו מה שהשיגו, יש מי שהשיג ויש מי שלא השיג. אמנם נח נכנס שלא ברשות, ולכך אתא חויא לנשכא ליה, והיינו שנשתכר ונתגל בתוך אהל ה' - כניסתה למטה כדפירשנו. אמנם אית אחרנין שנכנסו ברשות ולא סליקו, דהיינו הנביא שנאמר לו: כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב, וסוף דבריו: אם התמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר, הרי שנסתם מהשגתו, וכן מדניאל - כאומרו כי סתומים וחתומים הדברים וכו', הרי שירדו ולא עלו.
"ארבע גליות הוו, תלת לקבל תלת קליפין דאגוזא, דאינון: תהו - קו ירוק, קליפה ירוקה דאגוזא. תניינא בהו - אבנין מפולמין, דאינון סלעין תקיפין, דמארי מתניתין פסקו מינייהו כמה פסקות, ונקיבו לון לאפקא מיא דאורייתא, ובגין דא אתקריאו אבנים מפולמות, דמנייהו מיין נפקין. קליפה תליתאה דקיקא - גלותא תליתאה דהוה זעיר, והאי איהו וחשך. גלותא רביעאה תהום רבה - חלל דאגוזא, והאי איהו וחשך על פני תהום. ואתקרי בור דנפל שמה שור או חמור [...] הבורה - נוקבא בישא, והבור רק - דכורא, רק בלא תורה, אבל נחשים ועקרבים יש בו. ודא גלותא רביעאה, דור דרשיעייא, מלא נחשים ועקרבים, כולהו רמאים כנחשים ועקרבים, דעקרין מילי דרבנן ודנין לשקרא, עלייהו אתמר: היו צריה לראש. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, דישראל באלין רשיעייא ערב רב, ודא בסוף גלותא. ובגין דא קץ דפורקנא נוקב עד התהום.
ורעיא מהימנא, תהום הוא הוא המות בהפוך אתוון, ולית מות אלא עניותא. אנת נחיתת תמן, והא קא אתבריר לעילא קמי תנאים ואמוראים, וכולהו קא נחתין בגינך לתהומא לסייעא לך" -
ארבע גלויות וכו', כלומר בארבע גלויות ירדה שכינה אל עמקי הקליפות - ארבעה ירידות, וכבר הארכתי בפירושם בספר פרדס רמונים בשער התמורות (= שער כה, פ"ז).
דמארי מתניתין פסקו מיניה וכו', היינו סוד 'החרש והמסגר' שירדו לבבל ועסקו בתורה, ומשם עלו עולי בבל עם סדר המשנה וקביעת הלכות שקבעו עולי בבל, ושם פסקו מאבני גלותם ושברו הקליפה והוציאו מימי התורה בתהום, והיינו הכנעת הקליפות בהיות ישראל עוסקים בתורה.
גלותא תליתאה - גלות יון.
גלותא רביעאה - שהיא גלותנו זה, תהום רבה - שהוא ארוך ביותר.
חלל דאגוזא - דהיינו שכינה אגוז מתלבשת וגולה עמנו בו, וזהו שאמר ואתקרי בור דנפל וכו', כדפירשנו לעיל (= ר' בפנים בעמ' פה, טור א').
בורה נוקבא - לילית הרשעה, אימא דרשיעי.
בור דכורא - סמא"ל, אבא דערב רב.
[ריק בלא תורה] ואין בהם תורה, מה שאין כן באבנים מפולמות שהרבו תורה למדו ולמדו, אמנם בגלותינו זה לעולם לאחור, בתחלה היו משתמשין במתניתין, ואחר כך בברייתי, ואחר כך באמוראי, ואחר כך ברבנן סבוראי, ואחר כך בגאונים, ואחר כך במפרשים והפוסקים, ולעולם יורדים מדרגה אחר מדרגה. וכל בור ועם הארץ מתגבר, ובעלי תורה הולכים ודלים, כדמפרש ואזיל. ועד שתרד שכינה כל מדרגות הירידה ותפול לעפר - לא תקום, וזהו שאמר קץ דפורקנא נוקב ויורד עד התהום, כדפירשנו לעיל.
אנת נחיתת תמן, כבר פירשנו לעיל (= בעמ' ע' בארוכה) דהיינו סוד התלבש אור השמש בכוכבים, וכן התנוצץ נשמת משה רבינו ע"ה בנשמת הכשרים שבדורות העוסקים בתורה, והכנעתם ועניותם הוא מתייחס למשה רבינו ע"ה. וקיבוץ נשמות הצדיקים לחיבור זה (= רעיא מהימנא) יהיה לעזר מעט לשכינה בגלותה על ידי סודות התורה, כדפירשנו לעיל (= שם). וזהו שאמר וכולהו קא נחתין בגינך.
אמנם בגלות אדום היא בעצם בגלות, שהתחילה לרדת מדרגותיה ממש, ולכך לא יתייחס לה גלות שלימה אלא גלות אדום, וזהו שאמר: ואיהי בגלותא בכל אינון תריסר שבטין ומשריין דילהון, מפני שעם היות י"ב מלאכים י"ב מחנות - יש בכל מחנה ומחנה כמה וכמה מחנות, וכל אותם המחנות ירדו בגלות אדום, מפני שהיא יורדת כל מה שכנגדם בחוץ במדרגות הקליפות, וזהו שאמר תריסר סלקין לחושבן סגיאה
ועל דרזא דה' בהו, כי כמו שמחנות ה' עילאה שבעים כדפי' לעיל (= ועיין שם בארוכה לענין גלות בבל שבעים), כך ה' תתאה מחנותיה רבים בסוד י"ב - שמחנות להם הרבה מאד. ולזה תרד כל אותם המדרגות, כמו שירדה הבינה כל אותם המדרגות אשר לה במלכות בבל, כך תרד ה"א תתאה - מלכות - במלכות אדום, כל הקליפות הנגדיות למדרגות אשר לה. והיודע כמה מדרגות הם - ידע סוד הגלות, וכן פירש בפרשת פקודי (= דף רנח, א) כי זה ממש היה טעם אל התורה - שראשונה היו משתמשים בסוד משנה, ואחר כך בסוד הברייתות. עד כאן פירש ר' שמעון, שעד כאן הגיע הירידה בימיו. ואנו ראינו שירדה עד לאמוראים, ומהם לרבנן סבוראי, ומהם לגאונים, ומהם למפרשים, ומהם לפוסקים. וברוך היודע עד היכן יגיע הירידה, וכמדומה לי שאין מדרגה תחתונה מזו שאנו בה - שתרד, וכבר שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו, וירידות אלו הם במדרגות הקדש מדרגה אחר מדרגה, ש'הלכה' שהיא שכינה יורדת, כדפי' בהיכלות בפרשת פקודי, וזהו שאמר בכל ההוא חושבנא גלותא אתמשך, וכדמפרש ואזיל [...]
שארו דמעין למנפל - מר' שמעון, על אורך הגלות, כי הם היו אז בהתחלת הזמן.
[פתח ואמר] בכה תבכה בלילה - כי לא החשיך כל ירידת אלו המדרגות עדיין, אלא מחשיך ומעריב מעט מעט, אמנם כהתם ירידתה - יחשיך חשך הגלות הרבה, וזהו שאמר בכה תבכה - בכיה על בכיה, בלילה - כשיחשיך בעצם לילה הגלות שלם בעמקי החצונים. והיינו דקאמר לסוף תריסר שבטין... ליליא אתחשך לישראל - שיכביד הגלות גזירותיו בשמדות [...]
עד דיתער ו' - כי משך הלילה במספר מדרגות תפארת ויסוד שהם עמה בגלות [...]
אלא שיקשה עתה למה יהיה החשך כמספר מדרגות התפארת והיסוד [...] וכנגד המלכות בעצמה אין חשך כלל?
וכמדומה לי, כי בענין זה תלוי כל מה שנתארך הגלות יותר ממספר זה [...] שצריך שיחשיך ג"כ כמספר מדרגות שבמלכות עצמה [...] ועתה תן המותר לחשך המלכות בעצמה שהיא עיקר הלילה, ובי"ה (= וברוך יודע האמת).
אמנם ימשך שיעור הגלות הזה עד רדת מדרגות האלו שבאופנים זו אחר זו, ולכך הארה זו תרד ותגרע מעט מעט מדרגה אחר מדרגה, והיינו אומרם: אין לך יום שאין בו קללה יותר מחבירו, מפני מיעוט ההארה הזו. והיא תרד, שאם בזמן החורבן היתה במדרגה ראשונה שאורה הרבה בערך הזמן הזה שהיא למטה מדרגה אחרונה, לכך כפי רדתה מדרגה אחר מדרגה - כן תמעט האור וההנהגה, ותגבר הקללה שהם החיצונים שאורם עומדת ושולטת, והדין הוה עלינו [גובר] והולך, ואנו מתרחקים מהקדש בערך זה.
והיודע למנות שיעור המהלך הזה כמה הוא - ידע שיעור עת הגאולה, כאומרו 'סוכת דוד הנופלת' - שלעולם נופלת ויורדת, עד שתפול מכל וכל שישכב לעפר, כאומרו: כי שחה לעפר נפשינו דבקה לארץ בטננו, עד שנפול בעצם וידבק הבטן לעפר - אז קומה עזרתה לנו.
אבל בזמן החורבן כרענו לנפול, ונפלנו מעט מעט, והקב"ה קצב שיעור מהלך הנפילה הזו - הזמן שנראה לו בדיננו אשר נתחייבנו - עד יקימנה, והיינו "עתה". אמנם אם נשוב בתשובה - ימהר ויקימנה, והיינו "אחישנה" (= וראה עוד בדבריו, בפ' פקודי, בכרך יא, עמ' שח, בד"ה ומאן דידע ומדיד - "שאלמלא היו זוכים (- "זכו") לא היו יורדים כל המדרגות, והיתה הגאולה מקדמת ובאה (- "אחישנה"), ועון אדם נטהר. ומי גרם להם לישראל להתעכב עד סוף כל המדרגות, והחצונים שולטים כל זמן קצם - עונותיהם, וזה ניחא טפי, דהשתא אפשר לידע בסוד 'קו המדה' זמן גלותם של ישראל", עיין שם)
ועתה ברדת השכינה אל סוף ירידתה ימהר יחישה גאולתינו. והיודע סוד המדרגות ומספרם - ידע סוד משך גלותינו זה. ואחר כך תתעורר הגאולה, ויתוקנו ויפתחו המקורות כולם. ראשונה - תסתלק מהגלות ותתפשט מהקליפות, והיינו שתתנער מעפר. ואחר כך תאיר בסוד הגאולה, ויפתחו מקורי המלכות תחלה שנסתמו בבית שני. ואחר כך יפתחו מקורי החכמה והבינה ושש קצוות שנסתמו בחורבן בית ראשון. ואחר כך יאירו המקורות העליונות שנסתמו בחורבן עון אדם הראשון, והיינו סוד תחית המתים, והיינו פתיחת מקורי הכתר. ואחר כך יתוקן ענין 'אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד', ואז אין גהינם ואין קליפות, והכל קדש וייחוד אחד וקשר אחד. ועניינים אלו לא יתוקנו בבת אחת אלא בעיכוב זמן, בסוד עלית המדרגות, כסוד ירידתם - כך עלייתם, אלא שלא יתעכבו הזמנים ההם ח"ו, אמנם צריכין זמן קצת.
ועוד, היא (- השכינה בזמן הגלות) נשפעת דינים ותוכחת לעולם, ואין בעולם אלא דין. וכל משפחות העולם בגריעות - מהצמח והחי והמדבר: אין פירות העולם באותה הברכה שהיה בימי קדם, ואין ברכות הבהמות מצויה, ואין הַמְדַבֵּר בגבורות וחיים הקודמין, אלא הכל מתקלל והדין הוה בו, ובני אדם מתייסרים, ולכך מצאוהו האחרונים צרות רעות.
ועוד, אין העובדים (- עובדי ה') מוצאים בעבודתם נחת רוח, מפני שהעבודה גורמת סמך סעד מעט, כדפירשתי בספר פרדס רמונים בשער מהות והנהגה (= שער ח, פרק כו, ויצוטט להלן), לכך אין רוח הקדש ולא בת קול ולא התעוררות, והעובד בעבודתו שב ריקם ברעות רוח, שאינו מוצא נחת רוח בעבודתו, מפני שנסתמו צנורות נחת רוח העבודה אל העובדים - מחמת תגבורת החיצונים שהם סותמים הדרכים ומטילין רוח עצלות ורוח עצבות בעובדים, ואין שמחה בעוסקי מצוה, מפני שאינם משיגים אם ייחדו אם לא ייחדו.
ועוד, היצר הרע מתגבר, וזכות החומר מתמעט מפני תגבורת החיצונים, ובני אדם דעתם קצרה ועבודתם צרה, ואין לך עבודה שאינה מעורבבת מהחיצוני שהוא מסך מבדיל, עשה משכנו בלב העובדים, מחשיך אור עבודתם ונוטל הדר מציאותה בבלבול הכוונה ומחטיא אותם, ואין לך אדם שלא יהיה לו קופה של שרצים מקצותם - תלויה מאחריהם, ורובם - לפניהם.
וכל זה - לסבת מחבת ברזל החיצונים הסותמים דלתי הקדושה, ונצוצי אור שכינה אינה מתנוצצת לעזרם ולעבדם כימי קדם, והאדם - עיקר עבודתו בעזר עליון (- סיעתא דשמיא) ומבלעדיו אין יכולת באדם כלל.
וכל זה, ויותר ממנו, גרם שאין ייחוד למעלה, ואור עליון נסתם והולך, ושכינה תמיד נופלת מדרגה אחר מדרגה, ואפילו בדעת התורה - שתחילה היו משתמשים במשנה, ואחר כך בברייתי, ואחר כך ירדו באמוראים ונכלל התלמוד, וירדו לרבנן סבוראי, ואחר כך לגאונים, ואחר כך לפוסקים, ואחר כך למפרשים. וברוך היודע עד היכן יגיע מיעוט הידיעה, שכבר הגיע עד שפלות שאין שפלות יותר, כאומרו: כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו קומה [עזרתה לנו] וכו', וכדפירש ר' שמעון בפרשת פקודי.
ואחר כך למפרשים, ואחר כך לפוסקים
וממה שצריך לדעת, כי כיון שבזמן הגלות - העולם ניזון משפע שנשפע במלכות מקודם (= ראה בפנים, ע"פ זוהר תרומה, דף קסו, ב - קסז, א), אם כן מה יתן ומה יוסיף הכוונה בתפלה והייחוד. ומה גם עתה בגלות המר הזה, שעליו נאמר (ישעיה נז, א) הצדיק אבד, וכן (איוב יד, יא) אזלו מים מני ים, אם כן מה תועיל התפלה והתחנונים והייחוד, אחר שצדקת הצדיק לא ישפיע לא מעט ולא הרבה, כדמוכח מתוך המאמר הקודם (= זוהר תרומה הנ"ל).
וענין זה ביארו בזוהר פרשת שמיני - ר' יהודה ע"ה, זה לשונו (= בדף מ, א) מאן דידע לייחדא שמא קדישא, אף על גב דברכן לא משתכחי בעלמא, סמיך וסעיד לה לכנסת ישראל בגלותא. והרי בפירוש כי עם היות שהברכות אינם נמצאות, עם כל זה יש בענין סמך וסעד.
וענין הסמך הוא, כי המלכות היא סוכת דוד הנופלת בגלות ואין לה קימה - עד ישקיף וירא ויגיע ההיא שעתא דיתקיים קרא דכתיב (עמוס ט, יא) ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת. ודקדק מלת נופלת בלשון בינוני, במשקל: פוקדת, או פועלת, נוקמת. והכוונה שלעולם נופלת, מפני שהשפע ההוא כל עוד שהזמן נמשך ואין בו חידוש הוא כמשל זרע הגנה הנזרעת מאליה שאם לא יחדשוה יתקלקל ח"ו. ולכן: אין לך יום שאין בו קללה מרובה מחבירו, יען כי תשש כח הנקבה ח"ו, וזהו נופלת. ומפני כך צריכה אל סומכים שלא תפול מכל וכל. וענין הסמך הוא על ידי ההשפעה קצת כמבין סדקי המחט לחידוש סמך בעלמא.
וכל העושים הסעד והסמך שכרם כפול ומכופל, ועליהם נאמר (ישעיה סו, י) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. והענין הוא שיתייחדו, ואם (= ואף אם) לא יהיה ייחוד בחינתם כאשר קודם הגלות.
עד שיבנה בית המקדש, ויקיים מקרא שכתוב: והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
אמנם עתה בגלותנו זה שנסתם שער השפע מכל וכל, וכל העושה מצוה אינו מושך למלכות שפע אלא כזיעה בעלמא, סמך בעלמא - ועם כל זה יש לו שכר טוב בעמלו, ועל כזה נאמר: שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, והשכר צפון בהארתה ובשמחתה בה.
ואם תאמר, אם כן כיון שאתה אומר שנסתם שער השפע מכל וכל - מה יתן ומה יוסיף העוסק במצוה או הפוגם?
זה אינו כלל, וכבר הארכתי בעניינו בספר פרדס רמונים בשער מהות והנהגה (- הנ"ל), כי סמך הוא עושה, ואדרבה יותר שכרו גדול.
והעד על זה, בת מלך בהיותה יושבת בהיכל המלך אביה, ויעשה עבדה עבודה - ישכירהו, אבל עבודתו אינו כל כך בחשיבות כמו בהיותה בגלותה ואז העבד נותן לה אפילו עשב לח - חשוב אליה יותר מכל מעדני המלך בשער המלך לפי הערך. ולכן עבודה מועטת בזמן זה - הוא חשוב מכל אילי נביות בזמן ההוא.
ועל דרך הזה הפגם, כי מי שיטול מלפניה המאכל המועט ההוא - אז היא בכעס מפני שעבודה, ויענישהו עונש יותר גדול, כי הקרוב אל הדבר - קלה שבסבות יספיקהו, והיא מעצמה מגוללת בדין, וקלה שבסבות יהפכה לדין חזק. וזה טעם הצרות התכופות בגלותנו זה, ולא כן בשאר הגליות.
ואם תאמר, אם כן כיון שנסתם שער השפע מכל וכל - מה יתן ומה יוסיף העוסק במצוה או הפוגם?
ויש לומר, כי העושה מצוה כעת הוא עושה סמך לשכינה ומושך לה שפע כזיעה בעלמא, ועם כל זה יש לו שכר טוב בעמלו, ועל זה נאמר: שישו אתה משוש וכו', כי סמך הוא עושה, ואדרבא יותר שכרו גדול. והעד על זה - בת מלך בהיותה יושבת בהיכל המלך אביה, ויעשה לה עבדה עבודה - ישכירהו, אבל עבודתו אינה כל כך בחשיבות כמו בהיותה בגלותה ואז העבד נותן לה עשב לח - חשוב אליה יותר מכל מעדני המלך בשער המלך לפי הצורך. ולכך העבודה מועטת בזמן זה - הוא חשוב מכל אלי נביות בזמן ההוא.
ועל דרך זה הפגם, כי מי שיטול מלפניה המאכל המועט ההוא - אז היא בכעס מפני שעבודה, ויענישהו עונש גדול, כי הקרוב אל הדבר - קלה שבסיבות יספיקהו, והיא בעצמה מגוללת בדין, וקלה שבסיבות יהפכיה לדין חזק. וזה טעם הצרות התכופות בגלותנו זה, ולא כן בשאר הגליות.
כל שכן עתה בעונותינו הרבים, בגלות הגדול המר הזה, שאין לשכינה התעוררות מעשה הקרבן אלא סמך מעט על ידי מעשה הצדיקים שצריכים הם לסמוך אותה מועט מנפילתה, שהיא סוכת דוד הנופלת - שכל יום נופלת יותר מהיום הקודם, וכל זה בעונותינו, כאומרו (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם. כי על ידי העונות נופלת, ועל ידי המעשים תזקף ויהיה לה סמך.
כמו שאמרו בזוהר (פ' שמיני, דף מ, א) זה לשונו: פתח רבי יהודה ואמר (שיר השירים ב, ה) סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים וגו', האי קרא הא איתמר ושפיר, אבל כנסת ישראל קאמרת דא בגלותא: סמכוני, מאי סמכוני, אלא מאן דנפיל בעי לאסמכא ליה, הדא הוא דכתיב (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים וגו', ובגין כך כנסת ישראל דנפלה - דכתיב (עמוס ה, ב) נפלה ולא תוסיף קום - בעיא לאסמכא, והיא אמרה: סמכוני, למאן, לישראל לבנהא דאינון בגלותא עמה, ובמה - באשישות, אלין אינון אבהן דאינון איתמליין בקדמיתא מההוא חמר טב דמנטרא. ומאן דידע לייחדא שמא קדישא, אף על גב דברכאן לא משתכחי בעלמא, סמיך וסעיד לה לכנסת ישראל בגלותא, עד כאן לשונו.
אם כן לפי זה כיון שהשכינה מבקשת מישראל בניה שיסמכוה - שסמיכתה ודאי תלוי בידינו, דהיינו על ידי הייחודים בתפלתינו ותורתינו שהוא סעד וסמך לה, אף על פי שאין זווג בגלות צריכין אנו לסמוך אותה על ידי הייחוד, כי על ידי זה יבא לה הארה קצת.
והיה אומר מורי ע"ה שהיא משל למלך שנתגרש ממלכותו והיה הולך בגלות, שהגומל עמו חסד לתת לו פת לחם וקיתון מים - יהא אותו המועט חשוב בעיני המלך כאילו האכילו תרנגולים מפוטמים בעמדו במלכותו.
ודומה למשל הזה אמרו בתיקונים (תיקוני זוהר, דף קמו, ב; אור יקר על תיקוני זוהר, כרך ו, עמ' קז-קח) זה לשונו: אלא בודאי כד שכינתא איהי בגלותא, כל מאן דעביד מצוה לאקמא לה מן גלותא - כאלו אוקיר לקודשא בריך הוא. למלכא דהוה ליה קטטה עם מטרוניתא, וארמי לה מן היכליה, והיא אזלת לגבי שכינהא, והלא כל מאן דמקבל לה בביתיה ואוקיר לה - ודאי אוקיר למלכא ואעיל שלם בינהא ובין בעלה. הלא כל יקרא דעביד לה - למלכא עביד. דאם מלכא כעס עלה זמנא חדא או תרין, יהא ליה שלם עמה ויחזיר לה לביתיה, ואיהו שאיל לה: מאן אוקיר לך, או מאן זלזל בך, או אם תריך לה למלכותא אחרא.
כגוונא דא [קב"ה תריך לה לשכינתא, וארמי לה מביתיה, הדא הוא דכתיב ובפשעיכם שולחה אמכם. והלא כל מאן דאוקיר לה בגלותא - לקב"ה אוקיר. ומאן דמזלזל בה - לקב"ה מזלזל. ובגין דא (שמואל א' ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. דאף על גב דקב"ה זבין לה בחובין דבנהא בגלותא רביעאה, איהו נטיר לה ואיהו יפרוק לה]. עד כאן לשונו לענייננו.
"אף על גב דאתרחקת מן מלכא - אשגחותא דמלכא בה תדירא, ובעי לאסתמרא לקבלא יתיר ולא תיחוב גבה" -
ירצה עם היות שאנו אומרים שהיא נבדלת מבעלה, עם כל זה יש עדיין קצת אשגחותא, דהיינו שפע קיום העולמות ושמירת התפארת עליה לשומרה, אלא שאין ברכה מצויה כימים קדמתה. והיינו טעם הכוונה והייחוד בזמן זה, כדפירשנו בשלהי שער מהות והנהגה בספר פרדס רמונים. ואם יחטא יפגום ויסתלק המעט ההוא, ועניינו חמור יותר מבהיותה בהיכל מלך, כי הפוגם עתה מחשיך האור מכל וכל. והמאיר המעט ההוא - חשוב לה יותר מכמה בזמן קודם, ולזה המעט המכוון בזמן זה - יותר חשוב מכמה בזמן שבית המקדש קיים. וזהו שאמר ובעי לאסתמרא יתיר, מפני שהמעט חשוב יותר בזמן זה מהמרובה בזמן קודם.
ולעתיד בזמן גאולה - ישאל הקב"ה לשכינה: מי היה עמך בגלות בעזרתך, ושכרו הרבה מאד. וישאל אותה: מי היה כנגדך, ועונשו גדול למאד. בשכר התחיה, ובעונש יום הדין. לכך ציותה תורה 'אשת אביך היא', עדיין יש בה אישות מה, לכך הזהר פן תפריד המעט ההוא, שהרי מעלים עליך את הכל.
וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה, וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק (אבות ב, טו) - כי נודע מה שכתבו חכמי המוסר כי מי שהוא עובד ה' באמת ובתמים בזמן הגלות, אז שכרו כפול ומכופל יותר ממי שהיה עובד ה' בזמן הקודם, והוא משל למלך וכו'.
ובזה יובן, והשכר הרבה - בזמן שבעל הבית הוא בדוחק כביכול.
וזהו שאמרו (בראשית רבה נב, ה) בעלה מתעטר בה, כי במעט עבודה גם של אנשי החומר אנשי הדיוטות נחשב למרובה בעיניו ית', והוא מתעטר בה - שעושה מזה עטרה על ראשו להראות חביבות עבודתן בעיניו.
על כן ראוי לכל איש הירא וחרד בדבר ה', שישים לבו לכל הנ"ל, להמלט על נפשו לבל יביט אחריו - בעסקי העולם הזה שהוא נשאר אחריו לזולתו, ואל יעמוד בכל הככר - חמדת העולם הזה שנחשב למישור, רק ההרה המלט - להשגיח בעניני עולם הבא, שישים על לבו כי בעל הבית הוא בדוחק כביכול, ויראה שיעשה בכל מעשיו נחת רוח להבורא ית', ואז טוב לו סלה בזה ובבא, אמן נצח סלה ועד.
וענינה ממש כענין היחוד בגלות שהמעט המושג הוא חשוב כמרובה בזמן הישועה [...] שהרי בזמנינו אין קרבנות ואין טומאה וטהרה, והמועט המושג הוא חשוב כמרובה בזמן בית המקדש, ואדרבא על המייחד בזמן הזה נאמר לעתיד: שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה.
שבע כתב:וראה עוד בדברי הרמ"ק בספר "אור יקר" (תקוני זוהר, כרך א', עמ' יח-יט) - שהאריך לתאר את הגלות בכמה אנפי, ובתוך דבריו:ועוד, היא (- השכינה בזמן הגלות) נשפעת דינים ותוכחת לעולם, ואין בעולם אלא דין. וכל משפחות העולם בגריעות - מהצמח והחי והמדבר: אין פירות העולם באותה הברכה שהיה בימי קדם, ואין ברכות הבהמות מצויה, ואין הַמְדַבֵּר בגבורות וחיים הקודמין, אלא הכל מתקלל והדין הוה בו, ובני אדם מתייסרים, ולכך מצאוהו האחרונים צרות רעות.
ועוד, אין העובדים (- עובדי ה') מוצאים בעבודתם נחת רוח, מפני שהעבודה גורמת סמך סעד מעט, כדפירשתי בספר פרדס רמונים בשער מהות והנהגה (= שער ח, פרק כו, ויצוטט להלן), לכך אין רוח הקדש ולא בת קול ולא התעוררות, והעובד בעבודתו שב ריקם ברעות רוח, שאינו מוצא נחת רוח בעבודתו, מפני שנסתמו צנורות נחת רוח העבודה אל העובדים - מחמת תגבורת החיצונים שהם סותמים הדרכים ומטילין רוח עצלות ורוח עצבות בעובדים, ואין שמחה בעוסקי מצוה, מפני שאינם משיגים אם ייחדו אם לא ייחדו.
ועוד, היצר הרע מתגבר, וזכות החומר מתמעט מפני תגבורת החיצונים, ובני אדם דעתם קצרה ועבודתם צרה, ואין לך עבודה שאינה מעורבבת מהחיצוני שהוא מסך מבדיל, עשה משכנו בלב העובדים, מחשיך אור עבודתם ונוטל הדר מציאותה בבלבול הכוונה ומחטיא אותם, ואין לך אדם שלא יהיה לו קופה של שרצים מקצותם - תלויה מאחריהם, ורובם - לפניהם.
וכל זה - לסבת מחבת ברזל החיצונים הסותמים דלתי הקדושה, ונצוצי אור שכינה אינה מתנוצצת לעזרם ולעבדם כימי קדם, והאדם - עיקר עבודתו בעזר עליון (- סיעתא דשמיא) ומבלעדיו אין יכולת באדם כלל.
וכל זה, ויותר ממנו, גרם שאין ייחוד למעלה, ואור עליון נסתם והולך, ושכינה תמיד נופלת מדרגה אחר מדרגה, ואפילו בדעת התורה - שתחילה היו משתמשים במשנה, ואחר כך בברייתי, ואחר כך ירדו באמוראים ונכלל התלמוד, וירדו לרבנן סבוראי, ואחר כך לגאונים, ואחר כך לפוסקים, ואחר כך למפרשים. וברוך היודע עד היכן יגיע מיעוט הידיעה, שכבר הגיע עד שפלות שאין שפלות יותר, כאומרו: כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו קומה [עזרתה לנו] וכו', וכדפירש ר' שמעון בפרשת פקודי.
והנה, אין ספק כי הסדר המוחלף שלפנינו, המקדים את הפוסקים לפני המפרשים ("ואחר כך לפוסקים, ואחר כך למפרשים") - מוטעה בעליל
ולא נמצא מי שיסדר כך, כי זה ברור שהמפרשים קדמו אל הפוסקים!
(וכמבואר משמם ועניינם של הפוסקים: לחתוך ולפסוק, בבחינת: סוף פסוק)
וגם אם מצאנו להאר"י בסדר-הדורות הנז', שסידר: "גאונים", "פוסקים", ו"הדורות שאחר הפוסקים"
דסבירא ליה לכנות את תקופת הראשונים בשם "פוסקים" (ובכך כלל גם את "המפרשים" - רש"י ובעלי התוספות ועוד)
אך שינוי סדר לא שמענו!
וארבעת המקורות שהעתקנו לעיל מדברי הרמ"ק גופא:
ספר תפלה למשה
אור יקר על פ' פקודי
אור יקר על רעיא מהימנא
אור יקר על פ' שמות
כולם יחד מעידים פה אחד על הסדר האמיתי!
לכן נראה ברור כי במקור האחרון (אור יקר על תיקוני זוהר) חלה טעות-קלה בהעתקה מכתב-יד-קדשו של הרמ"ק (כתב-היד המקורי - שלא שרד בימינו), ויש להפוך את הסדר ולגרוס:ואחר כך למפרשים, ואחר כך לפוסקים
וגם בהחכמה הא-להיית אגלה סוד זה - שאין הפה יכול לדבר כל מה שקבוע בלב.
ואל יעלה בדעת שום יודע - המעיין בספרי חכמת הקבלה - שאפשר למקובל חכם לכתוב כל חקיקת הדברים בספר כמו שהם בלב המשכיל, מפני שמתמעטים הדברים מהלב אל הפה, ומן הפה אל הכתב.
לכך לא ידמה שום יודע שירד לעומק ספרי החכמה הזאת, ומה גם דברי ר' שמעון ע"ה, הגם שהיו דבריו כשאר חלקי תורתינו הקדושה היו קצרים מפני שהם דברי תנא, והערך דברי המשנה עם דברי התלמוד, ודברי התלמוד עם דברי הגאונים, ואחר כך המפרשים, והערך שכלנו הקצר אל ערכי דבריהם, ועתה הערך היותם סתרי תורה כמה יתרחקו.
אמנם נשיג מהם מה שיעזר השכל מאת הבורא שהעיקר תלוי בו.
וממש הדין וההלכה ההיא פירושה על דרך הפשט וטעמיה לאסור ולהתר כפי הנהגת הפשט, כנודע בפשוטי התלמוד בבלי וירושלמי ותוספתא, גאונים ומפרשים ופוסקים.
ודע, שאין לתמוה מה שיתעלם ממנו בחכמה הא-להית, אבל יש להפליא הפלא ופלא במעט המושג.
וחסד א-ל כל היום היו דברי ר' שמעון בן יוחאי - שהוא האיר עינינו במאמריו המשובחים.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 147 אורחים