וחג הסוכות והוא שמונה ימים. הראשון מהם - החמשה עשר מתשרי, וכולם מועד, והיום האחרון ממנו ייקרא 'ערבה', שפירושו עץ הערבה...
ויעשו ביום הראשון משמונת הימים – בבית הכנסת – אגודות הדסים. אורך כל אגודה שלושה טפחים, ובכל אגודה שלושה ענפים, בכל ענף שלוש שכבות , בכל שכבה שלושה עלים מההדס; ובאמצעה ליבה ישרה של ענפי דקלים, ושלושה ענפי ערבה ואתרוג שלם מסריטה.
ויש בכל אחד משמונת הימים הללו – אחרי התפילה – זמן בבוקר, בו יביא שמש בית הכנסת לכל איש ויגיש בידו הימנית את אגודת ההדס, ובידו השמאלית האתרוג, ויהיו בידיהם והם עומדים, ויקרא עליהם מזמורים מן התהלים. וכאשר סיים את המזמורים, משלים עליהם החזן ומתפלל, וקורא עליהם פסוקים מהתורה. וכאשר סיים את הקריאה מתפלל את התפילה השנייה. הבוקר פנה, וכל איש מהם מחזיר מה שבידו מהאגודה והאתרוג אל הממונה, והם נפרדים.
תיאורו של הכותב מעניין מכמה פנים, שנעמוד עליהם בקצרה. מן התיאור עולה, כי ארבעת המינים לא נשמרו על־ידי כל אחד בביתו, אלא בבית הכנסת. ביום הראשון אגדו אותם בבית הכנסת, ובו הם נשארו, כאשר בכל יום, בסיום תפילת שחרית וקודם ההלל (הם ה'מזמורים מן התהלים'), נמסרו אגדי הלולב לכל אדם. מעניינת גם הדגשת הפרט ההלכתי של מסירת הלולב בימין והאתרוג בשמאל. כמו כן מבואר שהלולב ומיניו היו בידיהם עד סיום תפילת מוסף, מנהג הידוע ממקורות נוספים (עי' להלן, פרק טז, הערה 723). פרט נוסף: באמירת ההלל לא השתתפו הצבור, אלא החזן היה קורא לפניהם 'מזמורים מן התהלים' והם עומדים ושותקים. דרך זו היא, כידוע, הצורה המקורית והקדומה של קריאת ההלל, שעל־פיה הצבור אינם אומרים את המזמורים אלא רק עונים 'הללויה' אחרי כל פסוק ופסוק שאמר שלוחם, ואף הוסיפו לענות אחריו את ראשי המזמורים, אך לא יותר מכך (עי' סוכה לח ע"ב; רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה, ג יב-יג). דרך זו של קריאת ההלל נעלמה מהמנהג הנפוץ והמקובל כבר בתקופה קדומה למדי (השווה דברי רמב"ם, שם, יב-יד, בפתיחת וחתימת תיאורו למנהג המקורי: "מנהג קריאת ההלל בימי חכמים הראשונים כך היה... זה הוא המנהג הראשון ובו ראוי לילך, אבל בזמנים אלו, ראיתי בכל המקומות מנהגות משונות בקריאתו ובעניית העם, ואין אחד מהם דומה לאחר"), אך המשיכה להתקיים באי אלו מקהילות המזרח, כמו תימן (בה נהגו כן עד הדור האחרון; ראה: גברא, מחקרים בסידורי תימן, ג, עמ' 206-204).
לאור דייקנותו של החכם הישמעאלי בתיאור נטילת לולב, סביר שהוא גם לא טעה באומרו כי "שלושה ענפי ערבה" היו באגד הלולב, שכן מצאנו במזרח תיעוד נוסף למנהג חריג ונדיר זה, שהוסיף ערבה אחת על השתיים שמחובת ההלכה. בדרשה אנונימית לחג הסוכות בערבית־יהודית, שדרשנה כבר היה מצוי בספרו של הרמב"ם אך - לכל המאוחר – פעל קודם המאה השש־עשרה, מופיעה ההוראה הבאה בנוגע לכמות הערבות שיש ליטול למצוות לולב: "והערבה - לא יותר משלושה קנים" (מ' חבצלת, 'מדרש חג הסוכות לרב צדקה הכהן ב"ר שר שלום', סיני, סב [חורף תשכח], עמ' קו; ושם, מבוא, עמ' קה, פרטים על הדרשה). כלומר: אין ליטול מן הערבה יותר משלושה ענפים, אך שלושה - מותר כן, ושמא אף ראוי ליטול. מהדיר הדרשה ראה, בצדק, הוראה זו בכלל הדברים המוזרים הקיימים בדרשה (ראה: חבצלת, שם, עמ' קה), אך מדברי החכם הישמעאלי אנו נוכחים, שככל הנראה מנהג זה לא היה בלתי קיים במזרח.