הכתב והמכתב כתב:עוד יש לעיין בב"ב קכ"ג אם לשבטים נתחלקה או לקרקף גברא וכו'.
ופירש רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קכא עמוד ב: לקרקף גברא.
- לראשי אנשים שכל אחד מיוצאי מצרים לרבי יאשיה או לבאי הארץ לרבי יונתן היה נוטל חלקו בארץ בפני עצמו והיו כולם שוין בחלוקה. וכן הביא רש"י בפרשת פינחס [אף שלא פסקו כן בגמ' ואכמ"ל].
ולכאורה איך שייך צד שכל שבט קיבל לפי גדלו הלא אם כן לא שייך במציאות לעשות גורל שהרי אין יודעים לפני הגורל היכן יוצא חלק כל שבט ושבט ואם כן איך מבררים החלקים לפי הגורל ?
ועד שאנו שואלים על זה, הרי יש לעיין אחד קיבל עידית ואחד זיבורית. וע"כ שאף לפי קרקפתא דגברא, אבל זיבורית ועידית מתחלק לפי גודל הקרקע. ולפ"ז מיושב שהסמוך לבית המקדש הוי עידית מצד חשיבותו, ולכן אשר שהיה רחוק מכולם קיבל הרבה מאוד, ׁ(ואולי גם משום שהיו בו נכרים שחירם קיבל י"ח ערים משלמה).
ודברי הרב וולפסון שהבאת לעיל, מתמיהים. ולכל סוגיא יש אופן ה'לומדות' שלה. וא"צ לייצר 'מערכות' על קרקע עולם.
'ככר הירדן' נחשב כל הבקע שבין אגן קצה ים המלח הדרומי בואכה מדבר צין, עד ים כנרת. ולכן נמצא ששלמה המלך כרה נחשת בככר הירדן בין סוכות ובין צרתן, וצרתן ליד עמק יזרעאל. וערי הככר וצוער שהם בדרום אגן ים המלח גם הם נחשבים על הככר.
סבורני שים המלח טבעי שיהיה מלוח כי יש התאיידות רבה בגלל החום, והוא מקור מים סגור. ויתכן שלפני שהפך השם את הצוק על ארבעת ערי הככר, לא היה קרקע ים המלח עמוק עד כדי 729 מ' תחת פני הים כפי שהוא כיום, אלא היה ביצה פוריה עם מים מתוקים שמרווים השדות.