הודעהעל ידי ש. ספראי » ה' אפריל 02, 2020 10:12 am
מאמר ישן שלי, לשירות הציבור:
על אכילת אפיקומן
• מצוות אכילת האפיקומן בימינו ובזמן שבית המקדש קיים * לגנוב או לא לגנוב את האפיקומן, ו'מתנת היושר' לאלו שלא גונבים * סגולה לבן זכר, חור במצת האפיקומן, שני 'כזיתים', ואכילה לאחר אכילת האפיקומן, ומה הקשר בין אפיקומן לבריאות? * הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א *
בימים האחרונים של סוף זמן החורף דיברתי לפני בחורי החמד בישיבת "אור התורה" בעירנו, הישיבה שבנשיאות הגה"צ רבי אליעזר בן דוד שליט"א ובראשות הרה"ג רבי נפתלי בן זאב שליט"א, ואמרתי כך: "בליל הסדר אנו מקיימים כל כך הרבה מצוות, חלקם מהתורה וחלקם מדרבנן. והנה בסוף ליל הסדר לא מאפשרים לנו לאכול עוד, לטעום מיני פיצוחים וקטניות (כמנהג הספרדים הנוהגים היתר באכילת קטניות) לשמחת יום-טוב. מדוע? כדי שטעם המצה של האפיקומן יישאר בנו. שנרגיש את טעם המצב לפחות כל ליל הסדר הקדוש. עמלנו כל כך הרבה כדי להשריש בנו את מצוות הלילה, ובכל זאת, שומה עלינו שטעמה הקדוש והטהור של המצב וסמליה ילוו אותנו עוד ועוד, מבלי לערב בה טעמים אחרים. והנמשל לעניינו הוא: עברנו "זמן" שלם, גדוש בעסק התורה, בכיבוש דפי המסכת, בסדרי יראת שמים ומוסר, בעבודת ה', והנה אנו יוצאים ל"בין הזמנים". הבה ונצא החוצה עם "טעם מצה"! שהימים הראשונים יהיו גדושים במאד מאד בתורה וביראה, כדי שטעם התורה המתוק והמשכר יישאר בנו עוד ועוד, כדי לתדלק את המטען הרוחני הפנימי שלנו"...
* * *
במהרה בקרוב, בעזרת ה' יתברך, ייבנה בית מקדשנו ותפארנו ואנו נאכל את קרבן הפסח בסוף סעודת ליל הסדר. המשנה (בפסחים קיט, ב) קרובעת שבזמן שבית המקדש קיים, אוכלים את קרבן הפסח בסוף הסעודה, וביאר רש"י (פסחים ע, א) שאוכלים את הפסח דוקא בסוף הסעודה "כדי שיהיה נאכל על השובע, שיהיו נהנים באכילתו ותחשב להם". הרשב"ם (פסחים קיט,ב) מסביר שאכילת קרבן הפסח בסוף הסעודה היא כדרך חשיבות וגדלות, כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים, כדי שיישאר טעמו בפיהם, ואילו הלבוש (סי' תע"ז) הסביר שאוכלים את קרבן הפסח דוקא בסוף הסעודה, כדי שלא יבואו לשבור בו עצם, כצו התורה הקדושה "ועצם לא תשברו בו", משום שאם היו אוכלים את הבשר מתוך רעב, ישנו חשש שמרוב רעב ישברו גם את העצמות. והנה טעם נוסף ומתוק מדבש: הפסח טעון הלל באכילתו, ולפי שאומרים בו "נותן לחם לכל בשר", נאה לאומרו בנפש שבעה ובכוס מלאה (בעל המאור פסחים שם עפ"י תענית כו, א).
אם המשיח לא יבוא עד לפני חג הפסח הקרב, נאכל את האפיקומן, שהוא כזית מצה, כזכר לקרבנן הפסח הנאכל בסוף הסעודה. ומדוע נקרא שמו "אפיקומן"? – "אפיקומן" הם שני תיבות בלשון הארמית "אפיקו מני", שפירושו: "הוציאו ממנו". שמוציאים את האוכל לאחר אכילת האפיקומן, משום שלא אוכלים לאחר אכילת האפיקומן. גם נשים חייבות באכילת האפיקומן, כפי שהן חייבות בכל מצוות הלילה!! מעיקר הדין אפשר לאכול רק כזית מצה אחד למצוות האפיקומן, אך כתבו הפוסקים (מהרי"ל ודרכי משה, מג"א ומשנ"ב סי' תע"ז, בן איש חי ועוד) שלכתחילה צריך לאכול שני כזיתים של מצה, כזית אחד זכר לקרבן פסח וכזית שני זכר למצה שאוכלים עם קרבן הפסח, והמהרי"ל הסביר שלפי שחביבה מצות אפיקומן יותר משאר מצוות, לכן יש לאכול ממנו שיעור כפול. והחיי אדם וה"חיים לראש" מביאים שאוכלים את הכזית השני כזכר לקרבן חגיגה, וב"סידור פסח כהלכתו" מביא המרא דאתרא הגרש"ז גרוסמן שליט"א בשם הגרי"פ פערלא זצ"ל שכיון שצריך לאכול את קרבן הפסח באכילת שביעה, שהיא אכילה חשובה, ושיעור אכילה שביעה הוא כביצה. ויצויין שמי שקשה לו לאכול שני כזיתים, יכול להסתפק באכילת כזית אחד, והוסיף המרא דאתרא שליט"א (סידור פסח כהלכתו פ"י ז') שאלו האוכלים כזית כשיעורו של החזון איש, אינם צריכים לאכול לשני כזיתים ודי להם לאכול כזית אחד.
למה לא מברכים על המצוה?
מדוע לא מברכים על מצוות אכילת האפיקומן? מביר הלבוש שזאת משום שהאפיקומן אינו אלא זכר לקרבן פסח, והוא עצמו אינו קרבן. וטעם נוסף: לפי שאחר שמילא כריסו מהמצה אינו יכול לברך עליה (ספר האסופות סדר ליל פסח).
לוקחים לאפיקומן את המצה השבורה שהשארנו בצד ל"יחץ", וכלשון השולחן ערוך: "לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה". ואכן, ואם אין שיעור של כזית לכל המשתתפים בשולחן הסדר, ניתן לצרף "כזיתים" אל המצות השבורות, ולכתחילה צריך שמצת האפיקומן תהיה מהמצות השבורות (ראו סידור פסח כהלכתו שם הערה 15). ומדוע אוכלים את האפיקומן דוקא ממצת ה'יחץ'? כדי ששתי האכילות שאוכלים לשם מצה תהיינה בפרוסה, כדרכו של עני (משנ"ב שם בשם ביאור הגר"א). טעם נוסף: לפי שמקיימים בחציה הראשון מצות מצה, ראוי לקיים מצוה גם בחציה השני (שו"ע הרב וכף החיים).
השולחן ערוך פוסק ש"יאכלנו בהסיבה", אך המשנה ברורה פסק שבדיעבד אם שכח ואכל את האפיקומן ללא הסיבה, אינו צריך לשוב ולאוכלו, אם קשה לו לאכול שוב. (ולאחר ברכת המזון לא חוזרים ואוכלים שוב אפיקומן, אף אם שכח לאוכלו בהסיבה- אחרונים).
לכתחילה אוכלים את האפיקומן תוך כדי אכילת פרס, כפי שאוכלים את הכזיתי מצה, בהם מקיימים את מצוות אכילת מצה (2 דקות או 4 דקות, ובשעת הדחק אפשר להקל עד 9 דקות).
השולחן ערוך כותב שניזהר לאכול את האפיקומן לפני חצות הלילה, כיוון שהאפיקומן הוא זכר לקרבן פסח, שנאכל רק עד חצות ולא לאחר מכן. כולנו מקפידים מאד לאכול את האפיקומן לפני חצות, אך משום מה רבים מאיתנו לא שמו לב למשפט נוסף שכתב הרמ"א בשם הראשונים: "ויקדים עצמו שגם ההלל יקרא קודם חצות", וביאר המשנה ברורה שהכוונה היא לומר את כל ההלל, יחד עם הברכה הנאמרת בסופו, עוד לפני חצות. הכף החיים מסביר שבגלל שקרבן הפסח טעון אמירת הלל, לכן צריך לאומרו בזמן הראוי לקרבן פסח, ואילו הגר"א ז"ל כותב שהטעם באמירת ההלל קודם חצות הוא כדי שנשתה את כל ארבעת הכוסות לפני חצות, בשעה שראוי לאכול מצה ומרור.
אם כן, מדוע רבים וטובים לא מקפידים על כך, לקרוא את ההלל לפני חצות הלילה? והנה, הנח להם לישראל שאם לא נביאים הם, בני נביאים הם, ויש להם מקורות נאמנים לכך שלא מקפידים על כל. ב"מעשה רב", מנהגי הגר"א מוילנא זי"ע, מביא ש"אוכלין אפיקומן כזית ודוקא קודם חצות, אבל הלל אין להקפיד אם הוא אחר חצות". ואכן, החק יעקב והפרי מגדים ציטטו את דברי התוספות (מגילה כ"א) שאין להחמיר ולקרוא את ההלל לפני חצות הלילה, וה"יפה ללב" כתב עוד יותר, שאדרבה, לפי דברי חז"ל במדרש תהילים (מזמור קי"ג) נראה שעדיף לקרוא את ההלל דוקא לאחר חצות, וכתב שכך נראה מדברי הזוהר הקדוש (בתחילת פרשת בהעלותך).
ה"תנאי של האבני נזר"
ה"אבני נזר" (סימן שפ"א) חידש שלפי שיטת רבי אלעזר בן עזריה, שזמן אכילת המצה הוא רק עד חצות, אזי גם איסור האכילה לאחר האפיקומן אינו רק עד חצות, משום שהצורך שיישאר בפי האדם טעמם פחס ומצה, הוא רק עד לסוף זמן המצוה ולא לאחר מכן, ורק לפי דעת רבי עקיבא, שניתן לאכול פסח ומצה כל הלילה, אזי גם איסור האכילה שלאחר האפיקומן הוא כל הלילה. לכן הציע ה"אבני נזר" שאם אנו רואים שאנו אוחזים עדיין באמצע הסעודה ואנו רוצים להמשיך ולאכול, נעשה כך: נאכל כעת את האפיקומן ונתנה תנאי, שאם ההלכה כרבי אלעזר בן עזריה, אזי אנו אוכלים כעת אפיקומן. ואז נמתין עד חצות, וכשהגיע שעת חצות, נוכל לאכול עוד כאוות נפשינו. ואם ההלכה כרבי עקיבא, אזי אנו ממשיכים לאכול מצות, ובחצות נמשיך ונאכל את הסעודה, ובסוף הסעודה נאכל מצה לשם אפיקומן...
אם ילדינו גנבו לנו את האפיקומן ואיבדו אותו, (או שהמשא ומתן על הפרס על האפיקומן מתמשך והילדים אינם מוכנים להשיב את הגניבה, עד שנבטיח להם שנוריד למענם את הירח...), ואנו חוששים שעד שנמצא את האפיקומן האבוד, יעבור זמן חצות, כתב הרמ"א שאפשר לקחת מצות אחרות לאכילת האפיקומן.
למרות שאכילה על השובע גורמת לחלאים רעים (ראו רמב"ם דעות פ"ד הט"ו), מכל מקום אכילת האפיקומן על השובע אינה מזיקה לאדם, לפי ש"שומר מצוה לא ידע דבר רע", והמצה הרי נקראת "מיכלא דאסותא" כלומר: מאכל של רפואה. (זוהר הקדוש פרשת תצוה; ארחות חיים בשם יפה ללב).
אין לאכול את האפיקומן בשני מקומות, משום שהאפיקומן הוא זכר לקרבן פסח, וקרבן פסח אינו נאכל בשני מקומות, שנאמר (שמות יב, מו): "בבית אחד יאכל" (טור סימן תעח; רמ"א, מג"א ומשנ"ב שם).
לא אוכלים ולא שותים
השולחן ערוך פסק שאסור לאכול או לשתות אחר אכילת האפיקומן, כדי שישאר טעם המצה בפיו, שאם יאכל או ישתה דבר אחר יאבד טעם המצה (פסחים קיט, ב). טעם נוסף מובא בראשונים, לפי שצריך לאכול את האפיקומן על השובע, ואם נתיר לו לאכול אחר אכילתו יבוא לאוכלו באמצע הסעודה ולא על השובע (רשב"ם ורמב"ן שם). הבעל המאור מסביר הסבר נפלא, לפיו בהלל שאחר האפיקומן אומרים: "נותן לחם לכל בשר", ופסוק זה נאה לאומרו בנפש שבעה ובכרס מלאה. ואם נתיר לו לאכול אחר האפיקומן, נמצא שלפעמים שנקרא את הלל כשאנחנו עדיין רעבים.
טעם נוסף: דרך העבד שאין ידו משגת לאכול כדי שביעה, ואם יזדמן לו לאכול שוב לאחר אכילתו, יוסיף ויאכל שנית, לא כן דרך בן חורין, שאוכל כדי שבעו, ואם לאחר אכילתו יביאו לפניו מאכלים, ימשוך ידו מהם. ולכן בליל פסח שנוהגים כבני חורין, אין לאכול אחר קרבן הפסח, וכן אין לאכול אחר האפיקומן שהוא זכר לפסח (בית הבחירה בשם נחלת בנימין).
בפשטות, איסור האכילה והשתיה לאחר אכילת האפיקומן הוא כל הלילה, עד עלות השחר, משום שעד זמן זה ישנה מצוה לספר ביציאת מצרים. ואולם החיד"א ב'חיים לראש' כותב שתלמידי חכמים הנעורים בכל ליל הסדר שאלוהו האם מותר להם לאכול ולשתות לאחר שעתיים- שלש. החיד"א כותב שחכם אחד התיר, אך לדעתו לא כדאי להתיר, אך העושה כן- יש לו על מי לסמוך. ואולם כאשר היהודי נרדם והתעורר שוב לפני עלות השחר, פקע ממנו חיוב סיפור יציאת מצרים ומותר לו לאכול ולשתות (חק יעקב סי' תפא, פרמ"ג א"א שם, שו"ע הרב שם ועוד), ואילו ה'התעוררות תשובה' מחמיר בכל מקרה לאכול ולשתות עד עלות השחר, גם כאשר נרדם ושוב התעורר.
גונבים אפיקומן?
ממתי, מדוע ולמה, נגזר עלינו שילדינו הופכים ל"גנבים" והם "גונבים" לנו את האפיקומן?
הגמרא (פסחים ק"ט ע"א) אומרת: "חוטפין מצות בליל פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו", והרמב"ם כתב ש"חוטפין מצה זה מיד זה, כדי שיראו התינוקות וישאלו". חוטפים (חוטפים! לא גונבים!) את האפיקומן, כדי שעל זה יישארו הילדים ערניים, לפחות עד זמן אכילת האפיקומן, וגם בכדי שיהיו מעורים בענייני הסדר וישאלו על מה זה ולמה זה. בספר "סדר הערוך" מביא בשם "אוצר הפסח" שאנו מאפשרים לילדינו לחטוף את האפיקומן, כדי שהילדים, הלהוטים לקבל מתנות, יזכירו לנו שצריך לאכול את האפיקומן.
ה'חק יעקב' (סימן תע"ב סק"ב) מצא רמז למנהג זה מדברי הרמב"ם (פ"ז מהלכות חמץ ומצה ה"ג) שכתב: "חוטפין מצה זה מיד זה כדי שיראו התינוקות וישאלו". וכתב ה'חקיעקב' שיתכן וכך התפשט המנהג ש"מניחין לתינוקות במדינות אלו לחטוף האפיקומן, שעל ידי זה לא ישנו ויתעוררו לשאול". ובספר נוהג כצאן יוסף (ליל ראשון של פסח ס"ק ד') כתב שאין לבטל מנהג זה, כי מתוך כך הנערים ינערו משנתם ויספרו ביציאת מצרים.
בספר "פרדס יוסף החדש" על הגדה של פסח (לידידי רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א) מביא בשם הגר"ד פיינשטיין שליט"א, שטעם חטיפת האפיקומן הוא כדי להראות שמצוות מצה חביבה עלינו כה הרבה, ומוכנים לשלם בעדה כל משחק ופרס שמבקשים מאיתנו, כדי שיחזירוה לנו.
רבי גמליאל רבינוביץ כותב ב'פרדס יוסף החדש' רעיון נחמד, לפיו הלילה הזה של ליל הסדר היא זמן גדול מאד, וכידוע מספרים הקדושים, וכדי שהשטן לא יתן את עינו לקלקל לנו את מעלות הלילה הכה קדוש, אנו עושים שכאילו אנו גונבים האפיקומן, וכך השטן סבור שאין לו מה לדאוג, שישראל מקיימים את המצוות, שהרי הם גונבים, וככה עוזב השטן את בני ישראל, ובני ישראל מקיימים בינתיים מצות ארבעה כוסות ומצה ומרור, סיפור יציאת מצרים, קריאת ההגדה ואכילת האפיקומן...
מרן הגר"ח מבריסק זי"ע שלל את מנהג חטיפת האפיקומן, מכיוון שמצת האפיקומן היא זכר לקרבן הפסח, וכשם שהפסח טעון שמירה ונפסל בהיסח הדעת, כך הדין באפיקומן. ישנם גם ספרים קדומים שכתבו, שחטיפת האפיקומן היא מנהג בדוי והבל והגויים מספרים שהיהודים מלמדים את ילדיהם לגנוב, זכר ל"ויינצלו את מצרים"... ואכן, בקהילות ספרדיות לא מעטות בכלל, לא חוטפים את האפיקומן. ואמנם אנו הנוהגים במנהג זה, יודעים ורואים בכל שנה כיצד חטיפת האפיקומן וחלוקת ההבטחות - המתנות שלאחריה, מותירה את ילדינו ערניים להפליא, קשובים לסיפורי יציאת מצרים. וכן, עלינו להדגיש לילדינו שלא יחביאו את האפיקומן בבית הכיסא או מתחת למיטה, משום שאז תשרה "רוח רעה" על המצה ולא נוכל לאכלה. (ויש לציין שיש שצידדו להקל בזה לגבי ליל הסדר שהוא ליל שימורים). ויש שכתבו שנכון לומר 'חטיפת אפיקומן' ולא 'גניבת האפיקומן', כדי שלא להרגיל את הקטנים בלשון 'גניבה'. ישנם משפחות, כמו משפחתינו למשל, שבשעת החזרת האפיקומן מחלקים מתנות לכל הילדים ולא רק למי שגנב את האפיקומן. ישנם משפחות בהם כלל לא גונבים את האפיקומן, ומחלקים לכל הילדים 'מתנות יושר', בתור פרס על זה שהם לא גנבו את האפיקומן...
באחד מימי חול המועד פסח שאלתי את מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א שידידי הרה"ג רבי אשר לוי שליט"א, מחכמי התורה שבקהילת ויזניץ' וממופלגי החבורה בכולל 'מדרש אליהו', סיפר לי שאחד מבניו גנב את האפיקומן ואחר כך הילד נרדם, ובנו השני היה זה שהחזיר את האפיקומן. מי משניהם זכאי למתנת האפיקומן?...
רבי חיים צחק וענה: "ברור שמי שהחזיר לאבא את האפיקומן, הוא זה שצריך לקבל את הפרס. אחיו הרי רק גנב... העיקר הוא מי שמחזיר... ואבא [מרן בעל הקהילות יעקב זצ"ל] אמר שלא ראוי בכלל 'לגנוב אפיקומן', כי הדבר מרגיל את הילדים למושג גניבה"...
בספר חינוך הבנים כהלכתו (פרק עה, כג) מעורר על כך שהאב צריך לזכור ליתן לבנו את מה שהבטיח לו עבור מה שהחזיר לו את האפיקומן. אם לא נמלא את הבטחתנו, נלמד את הילד ונרגילו לשקר, שהרי הוא רואה שאביו הבטיח לו ואינו מקיים. ואכן, זוהי גמרא מפורשת במסכת סוכה (מ"ו ע"ב) שלא יאמר אדם לתינוק שיתן לו דבר מה ולבסוף לא יביא לו, משום שהילד יתאכזב ויתרגל גם הוא לא למלאות את הבטחותיו.
רוצים בן זכר? תאכלו אפיקומן !!
יש שנוהגים לשמור בביתם או בבגדם חתיכה ממצת האפיקומן (ארחות חיים), ועושים זאת כסגולה לשמירה. וכן אמרו בגמרא (פסחים לח, א): "שיירי מצוה מעכבין את הפורענות"; ורמז לדבר, שנאמר (תהלים נד, ט): "מ'כל צ'רה ה'צילני", ראשי תיבות: מצה (ארחות חיים בשם יפה ללב), וכן יורדי הים כשרואים סערה בים מטילים מצת אפיקומן לים וסגולה בדבר שינוח הים מזעפו (ספר התשבי ס"ח; דרך ישרה דף פג, ב).
יש נוהגים לנקוב חתיכה ממצת אפיקומן ותולים אותה בבית או בבית הכנסת (מגן אברהם סימן תק). מדוע? כי בערב פסח היו נוהגים לעשות ערובי חצרות לכל השנה, משום "שאין לך אדם בישראל שלא יהיה לו קמח בעת ההיא" (תניא רבתי סימן יא), והיו נוהגים להניח את העירוב בבית הכנסת במקום משומר שלא יאבד, והיו תולים אותו על הכותל או על עמוד כדי שלא יאכלוהו עכברים. מכאן נשתרבב המנהג לתלות את האפיקומן (אוצר דינים ומנהגים עמוד 25). טעם נוסף: כסגולה לשמירה (ארחות חיים), והשפת אמת (פסח שנת תרנ"ב) מסביר שמצוה לזכור את יציאת מצרים כל ימות השנה, לכן תולים את המצה בבית ועל ידה נזכרים ביציאת מצרים, ורמז לדבר: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני... למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג). לאמור: על ידי מצות לחם עוני תזכור יציאת מצרים כל ימי חייך (שפת אמת שם).
הגאון הקדוש מדז'יקוב זי"ע כתב בספרו אמרי נועם שכתב שיש לרמז מה שאומרים הצדיקים, שאכילת אפיקומן היא סגולה לבנים, על פי דברי המדרש אשר פרעה אמר "פן ירבה", ורוח הקודש משיבו "כן ירבה", ותיבות 'כן ירבה' עולה בגימטריא 'אפיקומן'. ה'מאור ושמש' כותב שאפיקומן הוא גם בגימטריא 'יזרע' (או 'זרעי'...), ובספר 'פרדס יוסף החדש' מוסיף שהמילה 'אפיקומן' היא גם בגימטריא 'זכרים', לרמז שהוא מסוגל לבנים...
ה'מאור ושמש' כותב שאפיקומן בגימטריא 'רופא', רמז לכך שבזכות האפיקומן מתרפאים כל חולי ישראל ברפואה שלמה, אמן כן יהיה רצון!!