הודעהעל ידי ישראל הר כסף » ג' יוני 07, 2011 10:38 am
אחי ורעי, הנה הרעיון כתוב הצורה יותר מסודרת וכל אחד ימצא את דבריו במאמר. ישר כח. אשמח לקבל הערות על כל פרט (אפי' תיקוני ניסוח ולשון- אפשר גם באישי).
בתקופת חג השבועות וכ"ש בחג עצמו כולנו מתחזקים בלימוד התורה כראוי לימים אלו בהם זכינו לקבל תורה מפי הגבורה.
אמנם יש כאן מקום לבירור, כי הרי במתן תורה קבלנו את התורה על כל מצוותיה ולמה לא נעסוק בכל המצוות אותם קבלנו ונשתדל בקבלתם באהבה? הלא את תרי"ג מצוות קבלנו ולא רק את מצוות לימוד התורה.
יאמר מי שיאמר- מצוות לימוד התורה היא החשובה שבכולם.
אף על פי כן נראה שאין זו הסיבה, מכיוון שלא מדברים על מצוות תלמוד תורה כמצווה חשובה יותר מאחרות אלא כעיקר קבלת התורה. כאילו קבלת התורה היתה בשביל לימודה ולא למען קבלת מצוותיה באהבה.
הנה מחז"ל בכמה מקומות משמע שבאמת זה צורת היום ותוכנו, ראש לכל בגמ' פסחים (סב:) איתא "רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא (וכתב רש"י- "אי לאו האי יומא - שלמדתי תורה ונתרוממתי - הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם") רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה, ותלי וקאי בעיברא דדשא ואמר: חדאי נפשאי, חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי. איני? והאמר רבי אלעזר: אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי' - מעיקרא כי עביד איניש - אדעתא דנפשיה קא עביד". הרי לנו שעיקר ענינו של יום הוא לימוד התורה ומכיוון שקבלת התורה היתה לשם לימודה. כמו כן מדובר בסמיכות על לימוד התורה. (וממילא גם זה הנושא- האם דוקא לימוד התורה הוא זה שמשנה את האישיות או אפי' קיום מצוותיה. ואכמ"ל)
כמו כן מובא בירושלמי "רבי משרשיא בשם רבי אידי בכל הקרבנות כתיב חטא ובעצרת אין כתיב חטא אמר להן הקדוש ברוך הוא מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם". גם כאן המשמעות היא עול לימוד התורה.
גם מגמ' (פסחים קיח.) "אמר רבי יהושע בן לוי: הני עשרים וששה הודו כנגד מי - כנגד עשרים וששה דורות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, ולא נתן להם תורה, וזן אותם בחסדו". ומשמע מזה שעד מתן תורה קיום העולם היה בחסד ה', ומאז ואילך תלוי בתורה. וזה מצינו גבי 'חוקות שמים וארץ לא שמתי' שתלוי העולם בלימוד התורה. וזה התחדש במתן תורה, הרי לנו שמה שניתן לנו ביום זה הוא תורה לשם לימודה.
בכל אלה יש רק ביסוס לזה שהשמחה הגדולה ומהות החג היא בעצם רק בתלמוד תורה לו זכינו ביום זה. מעתה מוטל עלינו לנסות ולברר מדוע? למה לא נחשיב את קבלת התורה על כל מצוותיה כעיקר השמחה ביום זה וכעיקר התכלית שבמתן תורה?
נראה לפרש בהקדם מה שהקשו מה היתה קנאת המלאכים בנתינת התורה לעם ישראל, הלא התורה היא לא כלי וחפץ הנלקח מאחד על חשבון הזולת, אלא מעין מה שאמרו 'נר לאחד נר למאה' ומאי איכפ"ל אם גם עם ישראל יעסקו בתורה.
וכמו כן קשה בנוסח ברכת 'אשר בחר בנו מכל העמים' הלא במדרש (וזאת הברכה פרשה ג') אמרו "מלמד שהחזיר הקדוש ברוך הוא את התורה על אומות העולם, ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה", הרי רק אחרי שהציע ה' את התורה לפני האומות ולא רצו אותה הציע אותה לנו, א"כ איך יקרא לזה שבחר בנו, הלא להיפך- אנו בחרנו בה.
ומוכרח מזה שהתורה ניתנה לנו לא רק כאפשרות לדעת אותה ולקיים מצוותיה אלא קבלנו את התורה בתורת 'בעלים' להכריע בה ולקבוע צורתה לטמא ולטהר וכו' (וז"ל הר"ן בדרשותיו (הדרוש השביעי) "וכשרבו המחלוקת בין החכמים, אם היה יחיד אצל רבים היו קובעים הלכה כדברי המרובים, ואם רבים אצל רבים או יחיד אצל יחיד, כפי הנראה לחכמי הדור ההוא. שכבר נמסרה ההכרעה להם, כאמרו 'ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכו' לא תסור וגו', הרי שניתן רשות לחכמי הדורות להכריע במחלוקת החכמים הנראה להם, ואף אם יהיו הקדומים מהם גדולים מהם ורבים מהם. ונצטוינו לילך אחר הסכמתם, הן שיסכימו לאמת או להפכו. וזהו ענין רבי אליעזר הגדול ומחלוקתו, כדאמרינן שם במציעא (נט:) עמד ר' יהושע על רגליו ואמר 'לא בשמים היא' כבר ניתנה למשה על הר סיני וכתוב בה 'אחרי רבים להטות'. הנה ראו כולם שר' אליעזר מסכים אל האמת יותר מהם, וכי אותותיו כולם אמיתיים צודקים, והכריעו מן השמים כדבריו, ואף על פי כן עשו מעשה כהסכמתם. שאחר ששכלם נוטה לטמא, אף על פי שהיו יודעים שהיו מסכימים הפך מן האמת, לא רצו לטהר. והיו עוברים על דברי תורה אם היו מטהרים, כיון ששכלם נוטה לטמא. שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות, ואשר יסכימו הם הוא אשר צוהו ה'.) וזה היה הוויכוח של המלאכים כיוון שהנידון היה בידי מי תהיה התורה להכריע בה, ואת זה לא השכילו המלאכים להבין כיצד תהיה תורת ה' בידי בשר ודם. וכן להנ"ל מבואר שהתורה ניתנה רק לנו באופן של קבלה מליאה בתורת בעלים ולא לאומות העולם שלהם רק הציעו לקיים מצוותיה.
א"כ מובן שמכיוון שציוויי התורה היו יכולים להתקבל גם אצל אומות העולם. וכמו כן גם עם ישראל הצטוו על חלק ממצוותיה במרה גם לפני קבלת התורה שבת ופרה אדומה ודינין, למשל. וכן חלק מהמצוות הצטוו רק אחרי קבלת התורה כמו פרשת שתויי יין. א"כ מוכח מזה שמה שניתן לנו התורה הוא דווקא כהיכי תמצי ללימודה ולהכריע בה, ולא העיקר לקיום מצוותיה שזה לא שייך דווקא להר סיני. וע"כ שמחתינו ביום זה הוא כדברי ר' יוסף 'אי לאוו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא' וכפי' רש"י שם 'אי לאו האי יומא- שלמדתי תורה ונתרוממתי'
שמא כדברי הוא המכוון בגמ' קידושין (מ:) "גדול תלמוד תורה שקדם לחלה ארבעים שנה" ופי' רש"י "כשיצאו ממצרים נתנה להם תורה בחדש השלישי ובחלה לא נתחייבו עד שנכנסו לארץ". הרי לנו שההוכחה שתורה גדולה היא ממה שלא ניתנה כחלק אחד עם מצוותיה אלא היו בזה שני ענינים שונים. במעמד הר סיני קבלו את התורה כ'חפצא' ללימוד התורה והתקשרות לקב"ה על ידה, ובזמנים אחרים קבלו את כל המצוות. אמנם זה נסתר ממה שכתב רבי סעדיה גאון (בסידורו עמ' קצ"א) שכל התורה כלולה בעשרת הדברות וביאר את כולם באריכות.
אולי בזה יתבאר גם מה שהק' המג"א על קביעות חג מתן תורה ליום הנ' בעוד שודאי מתן תורה בפועל היה ביום הנ"א (הרי י' ניסן שבו נצטוו 'משכו וקחו לכם' היה בשבת (שע"כ קבעו את שבת הגדול) א"כ יציאת מצרים בט"ו לחודש היה ביום ה' ומאז ספרו שבע שבתות שנסתיימו ביום ה', וקיי"ל דתורה ניתנה לכו"ע בשבת, א"כ הוה ביום נ"א לספירה. ואיך אומרים יום הנ' 'זמן מתן תורתינו', כמו"כ העירו אמאי אמרינן 'זמן מתן תורתינו' ולא 'זמן קבלת תורתינו'. ולפמ"ש אולי אפשר לבאר שבאמת התורה בתורת 'ציווי' ניתנה לעם ישראל רק ביום נ"א ורק אז התחייבו במצוות, אמנם מה שרצה הקב"ה לתת לעם ישראל בעלות על התורה הוא ניתן כבר מיום הנ', וכמו שהיה אמור להיות לפני שמשה הוסיף יום אחד מדעתו. ולפי"ז מיושב שפיר כפתור ופרח, כי באמת במתן תורה דיום נ"א התחייבו בחיובי המצוות, אמנם מה שאנו חוגגים את זמן מתן תורתינו ביום הנ' מדוייק מאוד כי אנו חוגגים את מה שהקב"ה מצידו נתן לנו תורה ביום זה. וזה היה רק על חלק לימוד התורה והכרעתה שניתן לנו ושפיר עסקינן ביום זה רק בעניני לימוד התורה. כי מצד הקב"ה את הבעלות על התורה קבלנו כבר ביום הנ'. ומדוייקים הדברים כי תוספת היום שהוסיף משה רבינו הוא גופא הכרעה בהוראת ה' ע"י לימודים כתורה שבעל פה, דכאן היה הכח המיוחד של נתינת התורה לתחתונים במה שמשה קבע כאן הלכה. הרי לנו שכבר ביום נ' נמסרה התורה להיות כפופה תחת דעת חכמי ישראל. כך שהנתינה תורה של יום נ' מתבטאת דווקא ממה שהוסיף משה יום אחד והסכים הקב"ה על ידו.
(כעי"ז כבר איתא בגמ' ע"ז (ג.) "מאי דכתיב 'ויהי ערב ויהי בקר יום השישי', מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר: אם ישראל מקבלין את תורתי - מוטב, ואם לאו - אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו" ופי' רש"י "ה' דהששי יתירה וכתבה בסוף מעשה בראשית לדרשה זו והכי משמע ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי של ששה בסיון שעתידין ישראל לקבל התורה" עכ"ל, והק' בתוס' "תימה למ"ד בשבעה בחדש נתנו עשרת הדברות מאי יום הששי וי"ל דהיתה ראויה לינתן בשישי אלא שהוסיף משה יום אחד מדעתו" דהיינו שמצד הקב"ה התורה כבר נתונה ביום השישי בסיון- יום הנ').
ומכיוון שכך אולי נעמיס את דברינו בתוך את דברי הביה"ל המפורסמים, כי החידוש במה שאמרו עם ישראל 'נעשה ונשמע' הוא בזה שלימוד התורה הוא דבר כשלעצמו. כי אם היו אומרים 'נשמע ונעשה' הכוונה בזה היא שצריך לקיים מצוות ובכדי לדעת אותם מוכרחים ללמוד את התורה כהיכי תמצי לידיעת המצוות בהם אנו מחוייבים, אבל כשאמרו 'נעשה ונשמע' משמע 'נעשה' וזה כבר כולל את לימוד התורה לשם קיום המצוות, וכהוסיפו ואמרו 'ונשמע' היינו לימוד התורה כתכלית בפני עצמו, ולא כהיכי תמצי לידיעת חיובי המצוות אלא כדבר בפני עצמו. (ואמר בזה רבינו בעל ה'פחד יצחק' שמדוייק הדבר בנשיאת הארון, כי הרי ה'ארון נושא את נושאיו' וא"כ 'נושאיו' למה לי, אלא ללמדינו כי נשיאת הארון לא באה כהיכי תמצי להגיע למקום פלוני, כי הארון יכול להגיע גם בלעדי נושאיו, אלא שנשיאת הארון הוא תכלית לעצמה. וכמו"כ לימוד התורה 'עץ חיים היא למחזיקים בה' הוא תכלית בפני עצמה. ולא כי התורה צריכה שיחזיקו בה. והדברים מאירים.) ואולי הם דברינו כי בקבלת התורה היו שני חלקים- קבלת התורה וחיובי מצוותיה (ביום הנ"א) ומתן תורה ללימודה כתכלית בפני עצמה (ביום הנ' שבו אנחנו חוגגים את מתן תורה וע"כ עוסקים רק בתלמוד התורה).
ומה מאוד מתאימים כאן דברי בעל ה'אבי עזרי' בהל' ת"ת ז"ל "הנה בשו"ע (או"ח סי' מ"ז סי"ד) פוסק המחבר שנשים מברכות ברכת התורה, ויעוי''ש במג"א שכתב הטעם משום שהם חײבות ללמוד הדינין שנצטוו, והביא את זה מהב''י בשם האגור, ויעוי''ש בביאור הגר"א שדבריהם דחוײן מכמה פנים וקרא צוח ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם אלא עיקר הוא ע''פ מה שכתבו התוספות ושאר פוסקים הנשים מברכות על מ''ע שהזמן גרמא וכו' ואף דקיי''ל כאילו מלמדה תפלות דוקא בתורה שבע״פ וכו' עיי''ש.
והשאגת ארי' בסימן ל"ה כתב לתמוה על הרמב"ם שפוטר נשים ממצות כתיבת ס''ת ומנ''ל את זה שאף שנימא שמצות כתיבת ס"ת תלוי' במצות לימוד תורה הלא גם נשים מחויבות ללמוד מצות שלהן אף שאינן בכל המצות הלא גם ישראלים אינן במצות שהכהנים חײבין, ע''ש.
ועײן בספר בית הלוי (ח"א סימן ו') שתמה עליו שאינו דומה לישראל שמצוױם ללמוד כל התורה כולה אף אלו שאינן נוהגות בהן, משא"כ נשים פטורות מלימוד תורה, רק שמחוייבות ללמוד מצות שלהן לדעת לקיימן, אין זו מצות לימוד תורה ע״ש.
ונראה בזה שזה ודאי שאין הנשים חײבות בלימוד אף במצות שהן חײבות, אבל זהו רק ממצוה המיוחדת שנאמר בלימוד התורה ושננתם או ולמדתם שבזה נדרש בניכם ולא בנותיכם, אבל כל מצוה ומצוה שנאמרה בתורה שהתורה מצוה אותה נכלל בציווי הזה גם שנדע כמו כשכתוב וקשרתם לאות על ידך יש בכלל זה לשמוע מה שאני מצוה ולדעת מה שאני מצוה וגם לדעת את כל פרטי המצוה באופן זה חײב ובאופן זה פטור, וכן הוא במצות אלו שהנשים חײבות, הציווי לקײם המצוה נאמר גם לנשים כמו שמור את יום השבת שנכלל במצוה זו שאת צריכה שחײבת את זאת וזה ג''כ מצות לימוד אלא שאשה פטורה ממצוה הכללית של ולמדתם ששם איתמעטו נשים, אבל המצוה הפרטית שבכל מצוה שנכלל בה שצריכין לדעת, מזה אין מיעוט בנשים ולא שײך המיעוט מאחר שהיא מצװה במצוה עצמה ממילא מוכרחה לדעת המצוה עם כל פרטיה, וע"כ שײך שפיר שאשה צריכה לברך ברכת התורה משום שהיא מחוײבת במצות שחײבת ואף שלא נמנה מצוה זו במנין המצות זהו משום שהוא פרט בעצם המצוה אבל מצוה היא ודו"ק. עכ"ל. ומשמע מזה יותר ממה שאמרנו אלא שיש לימוד תורה מדין לימודה, ויש לימוד תורה מדין קיומה. והם הם הדברים.
שאלתי שאלה זו את הגאון רבי חיים מן שליט"א וענה לי בערך כך.
האם בחתונתו אדם שמח על החיובים בהם הוא כורך את עצמו מהיום- פרנסה ועזרה וכו', או שהוא שמח בעצם הקשר?
הלא וודאי בעצם הקשר. א"כ במתן תורה הלא וודאי שכל חיובינו במצוות הם רק כהיכי תמצי למה שהוא נחשב לעצם הקשר- ישראל ואורייתא חד. שזהו חלק הלימוד תורה. זה קשר הנישואין המתואר בפיוטים ובפסוקים, 'יום חתונתו- זה מתן תורה' 'אל תקרי מורשה אלא מאורסה' כי זה הוא עצם הקשר. ע"כ שמחים ביום זה ומדגישים דוקא חלק זה של לימוד התורה.
אמנם צריך לדעת שבוודאי שבדורות קדמונים היו נוהגים כולם ללמוד ולקרא ולשורר תרי"ג מצוות ב'אזהרות' שחיברו הגאונים והראשונים. ומשמע מזה ששמחתם ביום חג מתן תורה היה בציווים שבה. ואולי אין זה מעשה לסתור ויתבאר עפ"י מש"כ
בהקדמת האגלי טל וז"ל "יען שבש"ס סוטה (לז.) מבואר שכל מצוה ומצוה נכרתו עליה ארבעה בריתות ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ומבואר שללמוד וללמד הוא מחלקי המצוה".