כתב המגן אברהם (בהקדמת סימן תצד):
איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה, וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן. ואפשר לתת טעם ע"פ פשוטו לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקדוש ברוך הוא להעיר אותם כדאיתא במדרש לכן אנו צריכים לתקן זה.
ולכאורה הדברים צריכים ביאור טובא, הרי בני ישראל באו להר סיני כבר בראש חודש סיון, והוזקקו לאיסורי הגבלה על מנת שלא יהרסו לעלות אל ההר, ובודאי היה זה מפני גודל השתוקקותם לקבל את התורה במדה גדושה יותר, ואם היו ישראל ישנים כל הלילה, בע"כ שהיה זה מפני שסברו שמוטב שיחליפו כוחות ויאזרו חיילים בגופם ובנפשם לקבל את התורה כראוי, וא"כ מה לנו לתקן דבר זה.
וביחוד, שבדורותינו החלושים הרבה פעמים נגרם מזה הפסד ונזק לתורה ולתפילה של יום המחרת,
[ועי' בית יוסף או"ח סימן תריט: ועוד נהגו אנשי מעשה באשכנז שעומדים על רגליהם כל הלילה וכל היום על פי המדרש (פרקי דר"א פרק מו) שכתבתי. בסימן תר"ו (שיד.) שסמאל משבח את ישראל לפני הקדוש ברוך הוא ביום הכפורים ואומר שאין להם קפצים כמלאכי השרת. ונ"ל דהא דקאמר שעומדים על רגליהם כל הלילה היינו בשעת תפלת ערבית דוקא דאם לא כן נמצא שאינם ישנים כל הלילה ואי אפשר להם לכוין יפה בתפלתם ביום שהרי הם מתנמנמים. ובדרכי משה כתב, אבל אני ראיתי מקצת אנשים שעמדו כל הלילה ממש. אמנם העיקר הוא כדברי הבית יוסף. ויעויין בשו"ע שם סעיף ה, ובמג"א ובמשנ"ב העתיקו דברי הב"י]. [ועי' בישועות יעקב שהפליא ליישב בדרך דרוש שתורה שבע"פ לא היו רוצים לקבל עד שכפה עליהם כגיגית, וזמן הלימוד של תורה שבע"פ היינו בלילה, יעו"ש, וראה עוד בשו"ע הרב שעיקר הלימוד בלילה זה יהיה בתורה שבע"פ, ואכ"מ].
ואולי יש לומר בדרך הרגש, ובהקדם דברי השפת אמת (האזינו תרל"ו), וז"ל,
בטור הביא המדרש שבין יוהכ"פ וסוכות עוסקים במצות לולב וסוכה ואין עושין עונות והקב"ה אומר מה דאזיל אזיל כו'. והקשה בטו"ז איך יהיו ימים אלו יותר [גדולים] מסוכות עצמו שמקיימים גוף המצוה ונאמר ראשון לחשבון עונות ע"ש. אבל אין הדבר רחוק שיותר כח והצלה יש בהכנת המצוה מגוף קיום המצוה. אחד כי עשיות המצוה הוא רק לשעה וההכנה הוא לעולם. וע"ז נאמר ושמרתם ועשיתם וכפי מה שאדם שומר עצמו תמיד כדי שיהי' מוכן לקיים מצות השי"ת. כי בודאי כל היגיעה לשמור מהבלי עולם צריך להיות כדי להיות מוכן לקיים מצות השי"ת וכפי הטהרה יוכל לקיים המצוה. וע"י השמירה זוכה לקיימה ונשמר מכל דבר כמ"ש שומר מצוה לא ידע רע. ועוד כי מי יוכל לקיים המצוה כמשפטה. אבל הרצון והכנה להמצוה הוא לעשותו כרצונו ית' ולזאת ההכנה והשמחה לבוא להמצוה חשוב מאוד כנ"ל. ויש לדון קו"ח ממ"ש ז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה. כש"כ מדה טובה הרהורי מצוה שאדם מהרהר ומשתוקק לקיים פקודת השי"ת טובים מהמצוה ושומרים האדם ועי"ז אין עושין עונות כנ"ל.
והנה בודאי לגבי הכנה למצוה לעומת מצוה הוא חידוש גדול ורבותא עצומה להטיל את כובד העבודה על ההכנה ולא על החפצא דמצוה, אולם נראה שכלפי הענין של קבלת התורה הויא מילתא דפשיטא טפי, שמבחינת עם ישראל העיקר היה ההכנה לקבלת התורה, ומעמד הר סיני בעצמו שהיה דבר נשגב ונורא, זה בא מצידו ית'. ועיקר העבודה המוטלת על כלל ישראל היה עבודת ההכנה.
ידועים דברי הזוה"ק ששבעה שבועות של ספירת העומר היינו בחינת שבעה נקיים שמתקדשת אשה מטומאתה, וכמו כן בני ישראל נזדככו ונטהרו בקדושה של מעלה ובקדושה של מטה, וגם בתורה הק' מפורש ענין ההכנה שבאו כבר בראש חודש להר סיני, ובספר חמדת ימים כתב שהיה זה בשביל להגביר את הטהרה והשייכות שלהם להר סיני, וזה ענין שלשת ימי הגבלה, ואיסורי הפרישה וכו'.
ונראה שכלל ישראל היו ישנים כל הלילה מחמת שסברו שקבלת התורה עיקר, ועל כן העדיפו לילך לישון לאזור כוחות לקבלה, ו'לכן אנו צריכים לתקן זה' ולהיות ניעורים, כי ההכנה עיקר.