ההוא דאמר כתב:לה, א
האם הלומד דינים דרבנן מקיים מצוות תלמוד תורה מה"ת
אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע עריבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה.
בספר משנת חיים [שטיינברג, מועדים, שבועות] כתב, "שמעתי שרבינו הגראי"ל שטיינמן שליט"א אמר לפני איזה זמן בכולל פונוביז' שבתחילה סבר דמקיימים מצות ת"ת בלימוד דינים דרבנן, ולאח"כ חזר בו מכח הרמ"א ביו"ד סי' רס"ו ס"ה, דמותר לקבל שכר עבור לימוד דינים דרבנן, והגר"א שם ציין לנדרים ל"ז א' דסבר ר' יוחנן שמותר לקבל שכר עבור לימוד פיסוק טעמים, דהואיל ומותר לקבל שכר על כל לימוד דינים מדרבנן מוכח דאין בזה קיום מצות ת"ת מה"ת".
צירפתי את דברי המשנת חיים, הנרחבים בקובץ המצורף.
וכן הביא ממו"ל המעשה רב שביאר, כי מבטלין ת"ת לצורך מקרא מגילה, והגם שמגילה הוי לימוד, מכל מקום כיון שהוי לימוד דינים דרבנן, עדיין נחשב שמבטלין ת"ת דאורייתא ביחס למקרא מגילה דאינו אלא לימוד מדרבנן.
ומעתה קצת צריך ביאור, היאך יתכן שאמרה כנסת ישראל, דחביבין דברי דודיך יותר מיינה של תורה, והלא בלימוד דינים דרבנן, אין זה אלא ת"ת מדרבנן, וצ"ב.
ההוא דאמר כתב:לה, ב
נוחל שני עולמות
ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות אחד העוה"ז ואחד העוה"ב שנא' עלמות קרי ביה עולמות.
צ"ע, מהגמ' [ברכות ה, ב] שנכנס רבי יוחנן לבקר את רבי אליעזר ומצאו בוכה, שאלו, "ואי משום מזוני לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות".
ואם כן מהו שנאמר כאן שהת"ח המלמד תורה לאחרים זוכה לשתי עולמות, והלא לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות.
וברש"י עה"ת [בראשית לז, ב], "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה".
ההוא דאמר כתב:לג, ב
עדותו של המן הרשע
תוד"ה כסי, "וגם במדרש אסתר גבי ישנו עם אחד שא"ל המן לאחשורוש אם זבוב נופל לכוסו של אחד מהם זורקו ושותהו ואילו אדוני המלך נוגע בהם חובטו בקרקע ולא עוד אלא שמדיח כוסו שלש פעמים".
וצ"ע, היאך ניתן להסתמך על עדותו של המן הרשע. והלא הגמ' אומרת במגילה [יג, ב] לית דידע לישנא בישא כהמן, וכשאמר את הדברים הנ"ל לפני המלך היה זה בסיפור לשון הרע, ואם כן החשוד על לשון הרע חשוד לשקר ולשנות כמבואר בחפץ חיים.
ובאמת גם הרא"ש [ע"ז ה, יא] פוסק הלכה על פי עדותו של המן הרשע, ומביאו החת"ס [שו"ת יו"ד ח"ב סי' צד] לסימוכין בהלכה
ההוא דאמר כתב:לה, ב
נוחל שני עולמות
ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות אחד העוה"ז ואחד העוה"ב שנא' עלמות קרי ביה עולמות.
צ"ע, מהגמ' [ברכות ה, ב] שנכנס רבי יוחנן לבקר את רבי אליעזר ומצאו בוכה, שאלו, "ואי משום מזוני לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות".
ואם כן מהו שנאמר כאן שהת"ח המלמד תורה לאחרים זוכה לשתי עולמות, והלא לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות.
וברש"י עה"ת [בראשית לז, ב], "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה".
שמואל דוד כתב:עבודה זרה לח
שופתת אשה קדירה כו' או מבית הכנסת.
בראשונים "מן השוק".
לכאורה גירסת הדפוס צע"ק שלא מצינו שנשים הולכות לבית הכנסת.
אשמח במראה מקומות בזה.
הגה יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר: (הגהות מיימוני פ"ד) וי"א שמותרת בכל וכן עיקר (רש"י הלכות נדה) אבל המנהג במדינות אלו כסברא ראשונה. ובימי לבון נהגו היתר ואפילו במקום שנהגו להחמיר בימים נוראים וכה"ג שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת מותרין לילך לבהכ"נ כשאר נשים כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ. (פסקי מהרא"י סי' קל"ב):
ההוא דאמר כתב:לה, ב
היאך מותר לומר על פת של נכרי - נאה?
פעם אחת יצא רבי לשדה והביא עובד כוכבים לפניו פת פורני מאפה סאה אמר רבי כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאוסרה.
וצריך תלמוד, דהלא שנינו לעיל [כ, א] "דבר אחר לא תחנם לא תתן להם חן".
ואם כן היאך שיבח רבי את הפת הנאה של העכו"ם.
ההוא דאמר כתב:לג, ב
עדותו של המן הרשע
תוד"ה כסי, "וגם במדרש אסתר גבי ישנו עם אחד שא"ל המן לאחשורוש אם זבוב נופל לכוסו של אחד מהם זורקו ושותהו ואילו אדוני המלך נוגע בהם חובטו בקרקע ולא עוד אלא שמדיח כוסו שלש פעמים".
וצ"ע, היאך ניתן להסתמך על עדותו של המן הרשע. והלא הגמ' אומרת במגילה [יג, ב] לית דידע לישנא בישא כהמן, וכשאמר את הדברים הנ"ל לפני המלך היה זה בסיפור לשון הרע, ואם כן החשוד על לשון הרע חשוד לשקר ולשנות כמבואר בחפץ חיים.
ובאמת גם הרא"ש [ע"ז ה, יא] פוסק הלכה על פי עדותו של המן הרשע, ומביאו החת"ס [שו"ת יו"ד ח"ב סי' צד] לסימוכין בהלכה
ההוא דאמר כתב:כוס קפה בתחנת דלק
מבואר בסוגיות, כי ישנן שני תנאים לאיסור בישולי נכרים, א' נאכל על שולחן מלכים. ב' אינו נאכל חי.
מעתה יש להקשות, אדם שעוצר את רכבו בתחנת דלק, נכנס הוא לחנות הקפיטרייה הסמוכה, ומבקש להזמין כוס קפה, ולצורך העניין קפה שחור [שלא עבר בישול קודם לכן],
העומד מאחורי הדלפק הינו ערבי.
כיצד סמכו בני ישראל, על שתיית כוס הקפה הנ"ל לריענון נהיגה, והלא כוס קפה זה א. אינו נאכל חי, דצריך הוא את בישולו במים החמים. ב. נשתה הוא ע"ג שולחן מלכים.
"ונראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ והכלה אשר תזנה עליו איננה נדונת כמשפט שאר האנשים אך כמבזה את המלכות ועל כן כתוב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף כי באו לפניו לעשות בה ככל אשר יצוה והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהונתו לא שיהיה דין הדיוטות כן ועל דרך הפשט יתכן שהיה משפטם כנהוג היום במקצת ארצות ספרד שהאשה אשר תזנה תחת אישה מוסרין אותה לבעלה והוא דן אותה למיתה או לחיים כרצונו והנה היתה מיועדת לשלה בנו והיא להם כאשת איש בנימוסיהם".
ההוא דאמר כתב:לו, ב
תמיהה אלימתא על הילפותא מחיוב שריפה של תמר
זנות נמי בבית דינו של שם גזרו דכתיב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף.
צ"ע מדברי הרמב"ן [בראשית לח, כד], שגזירת יהודה על תמר היתה לכבוד מלכותו, ואם כן תיקשי, דמהיכי תיתי שכל פנויה אסורה בזנות, דילמא שאני תמר שהיה זה זלזול בכבוד המלכות, וצע"ג.
ההוא דאמר כתב:לט, א
קשקשים סימן או סיבה
תנו רבנן אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הסולתנית והעפיץ הרי זה מותר יש לו עכשיו ועתיד להשיר בשעה שעולה מן הים כגון אקונס ואפונס כטספטייס ואכספטייס ואוטנס מותר.
מבואר, כי דג הן שיהיה לו בעתיד קשקשים, או שהיה לו בעבר קשקשים הרי הוא מותר באכילה.
ראיתי משכבר הימים חקירה, בהיתר קשקשים בדגים, האם זהו סימן או סיבה, כלומר, האם מה שיש לדג קשקשת זהו סיבת ההיתר באכילתו, או שזהו רק סימן על סוג ומין הדג, שהינו דג כשר.
ולכאורה מכך שגם דג שכעת אין לו קשקשים ולעתיד יהא לו, וכן דג שכעת אין לו אולם בעבר היה לו, גם מותר באכילה. מוכח בפשוטו שאין הקשקשים אלא בגדר סימן, ולא סיבה, דהלא כעת אין לו קשקשים שיתירוהו מצד סיבת הקשקשים, ויל"ע.
ההוא דאמר כתב:ביליצר כתב:ההוא דאמר כתב:לט, א
אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם של צדיקים
רבה בר בר חנה איקלע לאקרא דאגמא קריבו ליה צחנתא שמעיה לההוא גברא דהוה קרי ליה באטי אמר מדקא קרי ליה באטי ש"מ דבר טמא אית ביה לא אכל מיניה לצפרא עיין בה אשכח ביה דבר טמא קרי אנפשיה {משלי יב-כא} לא יאונה לצדיק כל און.
צ"ע, מדוע נקט את הפסוק של לא יאונה לצדיק כל און, ולא את המשפט השגור בפי כל [חולין ו, א ז, א ועוד], אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם של צדיקים [ונחלקו התוס' והרמב"ן בחולין, האם זהו רק במידי דאכילה, או גם בשאר דברים]. ועל כל פנים במידי דאכילה לכו"ע אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם, וצ"ת.
הרי מדובר דקרי אנפשיה [על עצמו],ס"ד שיתגאה במאמר בהמתן של צדיקים ,
בכ"א אין זה שייך לכאן דהוי קושיא השתא וכו,אלא אכן שיבח את מה שקרה לו ,
לא הבנתי כל כך את דבריך הקדושים,
ולקרות על עצמו את הפסוק לא יאונה לצדיק כל און, זה שונה?
ביליצר כתב:ברור ששונה בפרט דלא יאונה לצדיק יתכוין גם למי שירא מן החטא והולך צדק יש לו סייעתא דשמיא .
ובעיקר דבהמתן של צדיקים הוא תמיד בדרך קושיא ,השתא בהמתן של צדיקים וכו, הייתכן שצדיקים עצמם יכשלו ?,ומה זה שייך לכאן..
ההוא דאמר כתב:הנידון יכול להיות גם אצל יהודי מחלל שבת לע"ע שהרי הוא כמומר, וי"א שיש לו דין בישולי עכו"ם [מקורות?].
ההוא דאמר כתב: ובנוגע לטענת הרב שייף על חיסרון טבילה במיחם, כמדו' שיש נידון שבחברות בע"מ שזהו גוף בעלות כללי, ואין זה התכפלות היחידים [עיין ירושת הפליטה סי' ל"ז מהגאון הרוגוצ'ובי הובא בגם במנחת יצחק]. אם כן יש מצדדים שחברה בע"מ אינה אוסרת את כליה, מחמת שאין הכלי בבעלות של נכרי אלא בבעלות כללית.
וכמובן שכל הדברים אינם להלכה ולמעשה.
ההוא דאמר כתב:לג, ב
עדותו של המן הרשע
תוד"ה כסי, "וגם במדרש אסתר גבי ישנו עם אחד שא"ל המן לאחשורוש אם זבוב נופל לכוסו של אחד מהם זורקו ושותהו ואילו אדוני המלך נוגע בהם חובטו בקרקע ולא עוד אלא שמדיח כוסו שלש פעמים".
וצ"ע, היאך ניתן להסתמך על עדותו של המן הרשע. והלא הגמ' אומרת במגילה [יג, ב] לית דידע לישנא בישא כהמן, וכשאמר את הדברים הנ"ל לפני המלך היה זה בסיפור לשון הרע, ואם כן החשוד על לשון הרע חשוד לשקר ולשנות כמבואר בחפץ חיים.
ובאמת גם הרא"ש [ע"ז ה, יא] פוסק הלכה על פי עדותו של המן הרשע, ומביאו החת"ס [שו"ת יו"ד ח"ב סי' צד] לסימוכין בהלכה
שמואל דוד כתב:לט. דבב נהרא
רש"י דבב נהרא - דבב שם הנהר
רש"י סוכה יח. דבב נהרא - הנהר בב שמו
וצ"ע
בקרו טלה כתב:שמואל דוד כתב:לט. דבב נהרא
רש"י דבב נהרא - דבב שם הנהר
רש"י סוכה יח. דבב נהרא - הנהר בב שמו
וצ"ע
כבר העיר על כך בדקדוקי סופרים שבדפוס פיזרו אכן הגי' כבגמ' סוכה
ההוא דאמר כתב:לג, ב
עדותו של המן הרשע
תוד"ה כסי, "וגם במדרש אסתר גבי ישנו עם אחד שא"ל המן לאחשורוש אם זבוב נופל לכוסו של אחד מהם זורקו ושותהו ואילו אדוני המלך נוגע בהם חובטו בקרקע ולא עוד אלא שמדיח כוסו שלש פעמים".
וצ"ע, היאך ניתן להסתמך על עדותו של המן הרשע. והלא הגמ' אומרת במגילה [יג, ב] לית דידע לישנא בישא כהמן, וכשאמר את הדברים הנ"ל לפני המלך היה זה בסיפור לשון הרע, ואם כן החשוד על לשון הרע חשוד לשקר ולשנות כמבואר בחפץ חיים.
ובאמת גם הרא"ש [ע"ז ה, יא] פוסק הלכה על פי עדותו של המן הרשע, ומביאו החת"ס [שו"ת יו"ד ח"ב סי' צד] לסימוכין בהלכה
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 28 אורחים