ההוא דאמר כתב:תמיהה עצומה על הסברו של היד רמה
כתב היד רמה [סנהדרין סא ע"א ד"ה איתמר] דהמשתחוה להר לא נאסר מפני שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
וצ"ע, דהא מתני' ערוכה היא דאיכא קרא אלוהיהם על ההרים ולא ההרים אלוהיהם, וא"כ לשם מה הוצרך לטעם של אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
ועוד יל"ע, מה יהא בהר ששייך לעובד עצמו, דבזה לכאורה לא שייך האי טעמא דאין אדם אוסר דבר שא"ש.
ונראה לבאר, דהרמה למד שהכל תלוי בתפיסת ידי אדם וגדר הדבר בתפיסת יד"א, שעל ידי התפיסה יש לו שייכות ואפשרות להגדיר את החפץ לע"ז, וזהו ביאור דברי הרמה, דכפי שבדבר שאינו שלו אינו יכול להגדיר ולקבוע להפוך את החפץ לאיסור, הוא הדין, בהר דנתמעט מע"ז נתגלה בקרא דאלוהיהם על ההרים שקרקע זהו דבר המופקע מקביעות הדבר, מחמת ששליטתו איננה מספקת כראוי בכדי להגדיר ולקבוע להפוך את ההר לחפצא דע"ז, וא"כ לק"מ על הרמה, דהגילוי דאין ההרים אלוהיהם מלמד שתליא בתפיסת יד"א ובלא זה נחשב הדבר כאינו שלו שבתרוויהו אין באפשרותו להגדירם, והוא הדין והוא הטעם אף בהר ששייך בבעלות הממונית לו עצמו.
ואמנם, לפי"ז יהא מוכח דלא כבעל הקה"י שיש הלכה של 'מחובר' אלא הכל תלוי בתפיסת ידי אדם, וצ"ע.
ונראה לבאר בס"ד דברי היד רמה באופ"א ולפי"ז יעלה בקנה אחד ההלכה של מחובר עם דברי היד רמה, ובהקדם, כתב בספר חידושי מרן רי"ז הלוי [הל' ע"ז פ"ח] לבאר דברי הרמב"ם שנעבד אסור לגבוה אף עם עבד את בהמת חבירו, וביאר הגרי"ז שהכל תליא בעבירה ולא באיסור שחל, משום שאי"צ שיחול 'שם ע"ז' בנעבד, אלא עצם המציאות שנעבדה בו עבירה אוסרו לגבוה דומיא דנוגח ורובע שאיסורם לגבוה אף ללא שם שנתפס בהם, ועלפי"ז ביאר דברי הירושלמי בכלאיים שדימה זאת לאוסר דבר שאינו שלו, עיי"ש באריכות – להוסיף.
על פי זה יבוארו היטב, דברי היד רמה, דכיוון שבע"ז בעינן שיתפס שם ע"ז בשונה מנעבד שאי"צ לשם זה, ואילו לא היה נצרך להתפיס שם ע"ז בחפץ שנעבד על מנת לאוסרו היה אוסר אדם אף דבר שאינו שלו, א"כ יל"ב, דבאמת אין כוונת היד רמה לומר שכל טעם ההיתר בהרים זהו משום שאין אדם אוסר דבר שא"ש, אלא דאחר שלא חל שם ע"ז בהר כפי שדרשו חז"ל מאלוהיהם על ההרים ולא ההרים אלוהיהם, א"כ, שוב איננו יכול לאסור את ההר משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ובע"ז בעינן שיתפס שם ע"ז בחפצא, בשונה מנעבד לדעת הרמב"ם שהכל תליא בעבירה ואי"צ להתפיס בחפצא ולהכי יכול לאסור אף את בהמת חבירו.
וא"כ, מכיוון שבעינן התפסה בחפצא בע"ז והר אינו הופך להיות חפצא של ע"ז א"כ ממילא אינו יכול לאסור מחמת העבירה כשלעצמה כיוון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומחמת גוף העבירה כשלעצמה אין נאסר ההר משום שבעינן בע"ז שיתפס בחפצא והר אינו הופך להיות חפצא דע"ז, וא"כ אף בהר שלו לא יאסר משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו המכוון בזה שלא סגי בע"ז בעבירה כשלעצמה אלא דבעינן שיתפס בגוף החפצא איסור.