מיללער כתב:עד שאתה שואל על ביטול עשה של גדל פרע, הרי נקטינן תער לא יעבור על ראשו - לרבות כל המעבירים ואף אם סך נשא להוריד השער עובר בל"ת, וממילא השאלה אם בלקיחת סם בפיו ג"כ עובר בזה. מלבד אם פעולת הסם הוא רק מניעה מגידול על להבא ולא סם שמשיר את השער.
השאלה הוא בנזיר 'עולם' שמעיקר הדין הותר להקל בתער ולהביא קרבנות, אלא שמחוסר ביהמ"ק בעוה"ר אינו יכול להביא קרבנות וממילא א"י להקל בתער, אבל כל שיש לו גידול פרע של ל' יום כבר קיים המצות עשה של גדל פרע, וממילא אם הסם מונע רק שלא יגדל יותר, בוודאי שאינו מבטל העשה של גדל פרע.
אולם בנזיר שמשון יש לדון אם יש דין של מצות עשה של קדוש יהי' גדל פרע אף על שער שגידל יותר מל' יום כיון שמצוותו שלא להעבירה כלל, או רק הל"ת של תער לא יעבור ניתוספה בנזיר שמשון על כל ימי חייו אבל לא נתחדשה דין חדש של 'גידול פרע' על יותר מל' יום דסתם פרע ל' יום וצ"ע.
הרמב"ם סובר דבסם אין עוברים על איסור תער לא יעבור אף דמרבינן כל המעבירין ועל עשה דגדל פרע עוברים, והוא לאו הבא מכלל עשה ודינו כעשה - עיין בספר המצוות להרמב"ם צב ומקורו במכילתא, והרמב"ם בנזירות פ"ה הי"ב ובמפרשים שם
----
ודרך אגב אעלה פרפרת אחד שהעליתי לאחרונה בעסקי בספר המצוות להרמב"ם - דלכאורה צ"ע למה גדל פרע הוה לאו הבא מכלל עשה, ולא עשה גמור כמו תשבות ועינוי יוכ"פ וכן ראיתי שהקשה הגאון בעל שרשי הי"ם להגאון ר' רפאל יצחק מאייו (תקס"ז) בשורש לאו הבא מכלל עשה (הל' קרבן פסח פ"ב ה"א) והעלה בצ"ע, וכעין זה הקשה שם בשרשי המצוות להרמב"ם שורש הששי, על רמב"ן בסוף שורש הששי שכתב דבכל לאו הבא מכלל עשה והוא בשב ואל תעשה איך אפשר להחשיבו כעשה דמבואר במדרשות על המצוות עשה שהוא כנגד אברים של האדם שכל אבר אומר עשה, דא"כ האיך אפשר למנות תשבות ועינוי, וגם זה העלה בצ"ע.
והנראה לע"ד דתשבות ועינוי הלשון הוא על עצם המניעה והטעם שיש על זה מלה מיוחדת זה גופא מורה שנחשב בבחינת קום ועשה כיון שהרגל האנושי הוא לאכול בכל יום, וכן לעשות מלאכה אפשר לומר בלשון חיובי, וכן הוא בטבע הלשון לומר למי שעובד קשה 'תנוח קצת' בלשון חיובי ולא שלילי, ובלשון אידיש 'רוה דיך אפ', והיינו שמלות שביתה ועינוי היא לשון חיובי ויש לזה מעין קום ועשה, ועיין עוד בעצי חיים להגה"ק מסיגוט זצ"ל ריש פ' ויקהל ותבין, ועל זה שפיר יתכן להכלל בדברי המדרש שהאבר אומר לו עשה.
משא"כ 'גדל' פרע אין בתוכן המלה של 'גדל' מובן כלל למעשה של שלילת העברת השער רק לראות שיגדל והגידול אין מתקיים ברגע שמנוע עצמו ואינו מספר את עצמו רק במשך הימים וזה אין בידו, וגם כיון שאין בהרגל האנושי לספר שערות הראש בכל יום באופן ששלילת העברת השער יאמר עליו מלה כעין שביתה או עינוי, ועל כרחך הכוונה רק שאנו מבינים כוונת התורה שלא יספר, וזה נכנס בלאו הבא מכלל עשה.
ומצות שביתת הארץ (מצוה קלה) שנחשב כעשה ולא כלאו הבא מכלל עשה, שגם על זה יש מלה של שביתה שנגדר מצוה זה כן בתורה הגם שהיא על הארץ מ"מ מתקיים השביתה בארץ באותו רגע שאין האדם אותה בה מלאכה [לאפוקי הגידול שאינו מתקיים באותו רגע מחמת מניעת הסיפור, אף שודאי בכל רגע גדל השער, מ"מ לא מגידול זה איירינן שהרי גם בעת הסיפור השער גדל בכל רגע דו"ק], וגם יש פסוק בתורה בחריש ובקציר תשבות שהיא על הגברא, וכבר כתבו בזה בגדר האיסור אם היא על הגברא או על הארץ
ודו"ק היטב כי עמוק הוא אבל הוא נראה פשוט בעומק הפשט
וכשהרציתי הדברים לגיסי הוסיף על זה דברים ובזה יונח ויומתק גם הא דשביתת הארץ.
דהנה הכוונה במצוה על האבר היינו שהידים לא יעשו מלאכה, וכדלעיל שהסברנו ששפיר יתיחס לזה כעין קום ועשה כיון שהרגל הדברים ובטבע הבריאה שהידים עומדים ותפקידן לעשות בהן מלאכה והפה לאכול וכן לענין שביתת הארץ בין האברים עומדים לעשות מלאכה בקרקע לפרנסתו, וכן אם האיסור מוגדר על הארץ גם הארץ עומדת לחרישה וזריעה וקצירה, משא"כ העברת השער שהאבר שהי' לכאורה צריך להתייחס לזה המצוה 'עשה בי מצוה' הי' השער [אם אפשר להקרא לזה אבר, אבל לכאורה לאו דוקא אבר] ולא לידים של האדם המספר דהאיסור היא לכאורה גם בנסתפר ע"י אחר, והנה השער אינו בהרגל להסתפר ואינו עומד בטבע הבריאה להשער להסתפר,משא"כ הידים למלאכה והפה לאכול והידים לעבודת הקרקע, והקרקע לעבודתה בחרישה וזריעה וקצירה, דו"ק כי נחמד היא.