שבת הגדול תשע"ח
שבת הגדול – שנאת המצרים את ישראל עקב שמירת השבת
א. שבת הגדול ע"ש הנס שבא על ידי שמירת שבת
רש"י בסידורו סימן שנ"ב מביא וז"ל;
אמר רבי, שבת שלפני הפסח נהגו העם לקרותו שבת הגדול, ואינן יודעים על מה, שאינו גדול יותר משאר שבתות השנה. אלא לפי שבניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה, כדאמר בסדר עולם, ומקחו של פסח שבעשר היה בשבת שלפני הפסח, אמרו ישראל "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו" (שמות ח' כ"ב). אמר להם הקב"ה לישראל, עתה תראו הפלא אשר אעשה לכם, הלכו ולקחו איש את פסחיהם, להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש, כשראו מצרים היו רוצים להנקם מהם, והיו מיעיהם מרותכין ובאש נדעכין, ונידונו ביסורין ובחולאים גדולים ורעים ומרים, ולא הזיקו מאומה לישראל. ועל שם שנעשו בו ניסים לישראל באותה שבת שלפני הפסח לפיכך נקרא שבת הגדול שבת שלפני הפסח, מפי ר' אברהם נ"ע.
והדברים מובאים בטור אור"ח סימן ת"ל בשינוי לשון. וראה שם מה שהקשו הנו"כ.
ובלבוש אורח חיים סימן תל מוסיף - 'ומה שתולים הנס בשבת ולא ביו"ד לחודש, איזה יום שיהיה, מפני שלא בא הנס אלא על ידי שמירת השבת, שמפני שידעו המצריים שהיו ישראל שומרים השבת במצרים כדאיתא במדרש [ש"ר א, כח], היו מתמיהים שהיו מטפלין בבעל חי בשבת, וע"י כך שאלום, לכך קורין דווקא שבת הגדול.
וכל המתבונן יתמה, שמירת השבת כביכול גרמה לצרה שתבוא, שהרי אילולא היה חל י' ניסן בשבת לא היו המצריים שואלים את ישראל על השה וממילא אף לא היו חפצים להרע להם לישראל. ומה שייך לתלות את עיקר הנס בשבת ולקוראו משום כך 'שבת הגדול', שעה ששבת היא כביכול הגורם לצרה שתבוא.
ב. 'והיא שעמדה' – הבטחת ה' 'כי גר יהיה זרעך'.
'והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור וכו' והקב"ה מצילנו מידם'. מפרשי ההגדה מבארים לשון 'והיא' שכוונת בעל ההגדה להבטחה המוזכרת קודם לכן, הבטחת ברית בין הבתרים - 'וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנוכי' ואמרו חז"ל שהבטחה זו כוללת אף את שאר השעבודים והגלויות שהיו לישראל. לפיכך הבטחה זו היא שעומדת לנו בכל דור ודור שהקב"ה דן ושופט את הגויים המשעבדים ורודים בנו.
והקשה הנצי"ב (בראשית טו, יד; הגדש"פ אמרי שפר), שלפי פירוש זה לא מובן תוכן המשך דברי בעל ההגדה – 'צא ולמד מה ביקש לבן הארמי... בקש לעקור את הכל'. וכי מה יש לנו מלבן שאנו נוקטים אותו בדווקא כדוגמא לעומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו, הלא כמעט בכלל דור ודור ישנם רבים כאלו.
בראשית טו, יג – 'ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה'. וכתב הנצי"ב שם; 'זאת הוא גלוי דעת ה' שכך רצונו שנהיה גרים דוקא ולא נבקש בטוב לנו בין הגוים להשתוות להם ולהיות כתושבים. וכמו שאמרו בני יעקב בבואם לפרעה () 'לגור בארץ באנו' והדרש שלא ירדו להשתקע. ואין הכוונה שעלה בדעתם לשוב אחר הרעב. דאי אפשר לומר כן שהרי אמר ה' () 'ואנכי אעלך וגו'', אלא הכוונה שאין רצונם להיות כאזרחי הארץ אלא להיות כגרים...
וזהו שהבין המגיד בדבר ה' 'כי גר יהיה זרעך' זו היא אף הבטחה לאברהם אבינו שעם ישראל בכל הדורות יהיו גרים ולא ישתקעו ח"ו להתערב בין אומות העולם וללמוד ממעשיהם. כיצד מתקיימת הבטחה זו? על ידי שבכל דור ודור עומדים על ישראל לכלותם, ורדיפות אלו הם גופא ההצלה והישועה לשמור על ישראל כגרים.
ובזה מבאר הנצי"ב את לשון בעל ההגדה - והיא שעמדה לאבותינו ולנו – הבטחת ה' לאברהם אבינו 'כי גר יהיה זרעך' היא שגורמת לכך שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. והקב"ה מצילנו מידם – עצם רדיפת אומות העולם את ישראל לכלותם היא ההצלה שהקב"ה מצילנו שנישאר גרים ולא נתערב בהם.
וזו היא הדוגמא שנוקט המגיד בהגדה 'צא ולמד מה ביקש לבן הארמי... ארמי אובד אבי וירד מצרימה...' שהרי בני יעקב התגוררו יחד עם בני לבן וכמעט כמעט ח"ו שלמדו ממעשיהם והתערבו עמהם, אז בא הקב"ה וגרם ללבן שלא יהיו פניו כתמול שלשום ודיבר עם יעקב לצאת משם לארץ כנען ולהתגלגל בגלות המובטחת בארץ מצרים.
ג. מצב ישראל במצרים והחשת גאולתם
שמואל א פרק ב, כז – 'כה אמר ה' הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה' וברש"י; הנגלה נגליתי אל בית אביך - מכאן שנתנבא אהרן במצרים, ומה היא הנבואה, הוא שנאמר (יחזקאל כ, ז-י) 'ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו אני ה' אלהיכם: וימרו בי ולא אבו לשמע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואמר לשפך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים: ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים: ואוציאם מארץ מצרים ואבאם אל המדבר:
מבואר בחז"ל שהקב"ה הקדים להוציאנו ממצרים כיון שאם היינו נשארים עוד מעט זמן ר"ל היינו שוקעים בשערי טומאת מצרים וחלילה לא הייתה תקומה לכנסת ישראל.
ד. שבת הגדול – שמירת השבת הייתה הנס שהביא לקיום 'כי גר יהיה זרעך'
וכשנשימה ראש ונשוב לדברי הלבוש שאנו קוראים את שבת שקודם פסח – שבת הגדול מפני הנס שלא בא הנס אלא על ידי שמירת השבת, וכמבואר בדבריו שמחמת שמירת השבת שאלו המצריים על השה ורצו להזיק לעם ישראל ונעשה נס ולא יכלו.
הנה לפי מיעוט ערכנו, נראה הדבר כביכול ששמירת השבת כהלכתה היא שגרמה למצריים לחפוץ להינקם מעם ישראל, ונעשה נס שלא יכלו המצריים להזיק לישראל מאום. אבל באמת שהנס שעל שמו אנו קוראים לשבת קודם פסח 'שבת הגדול' איננו נס ההצלה הגופנית גרידא, אלא הישועה הגדולה מה שכנסת ישראל לא טבעה בחמישים שערי טומאת מצרים, ונס זה נעשה בזכות השבת, שהיו המצריים מחבבים ומקרבים את ישראל כמבואר בנצי"ב (בחומש ובהגדה) שהיו רבים מישראל שנעשו פקידים ושרים אצל פרעה, ושמירת השבת כהלכתה היא שגרמה למצרים לשאול את ישראל 'כיצד אתם מטפלים בבעל חי בשבת' ומתוך כך כעסו ורצו להינקם מישראל. וזהו עצם הנס – שנאת מצרים לישראל והתרחקות מהם ומטומאתם.
וזהו שכתב הלבוש שלא בא הנס אלא על ידי שמירת השבת. כלומר שמירת השבת היא הגורם להצלתנו מלשקוע בטומאת מצרים ללא יכולת לקום.