יש מהראש' שנקטו, שאם אדם הבקיא ורגיל בשחיטה, ניגש לשחוט, רוב פעמים השחיטה תעלה יפה.
עי' תוס' ורשב"א חולין ד"ט, ועוד.
אבל יש שחלקו: הרא"ש כלל כ סי' יד, המרדכי בחולין סי' תקעח, ועוד.
לשיטת החולקים, אם אדם שחט, ולא בדק אח"כ שנחתכו הסימנים כהוגן, יש לנו ספק גמור האם הצליח במעשיו.
ואפילו שאימן את ידו כראוי, ועשה את כל ההשתדלות שהשחיטה תעלה יפה, אין ביטחון ששחט כראוי.
א"כ יש להעיר, כיצד מותר לשחוט ביום-טוב, הרי הדבר מסופק האם תעלה בידו השחיטה,
ואם לא יצליח בה, הרי אין כאן היתר של אוכל נפש.
האם ניתן ללמוד מזה שההיתר של אוכל נפש מתיר גם פעולות שיש בהם ספק אם יביאו תועלת?
הוספה: השאלה היא כמובן לפי האוסרים 'ספק צורך אוכל נפש', ראה הרחבה בספר יום טוב כהלכתו פרק א סעיף נז.