הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ד' אפריל 25, 2018 6:42 pm
מספד תמרורים על סילוקו של האי גאון וצדיק אביהן וליבן של ישראל מו"ר עט"ר מרן ראש הישיבה זצוקללה"ה
בהיכל כולל "לב שמואל" על שמו ולזכרו הטהור של רבינו זצוק"ל (ע"י עמותת "כבוד חכמים")
מפי ראש הכולל הג"ר חיים שמואל אוירבך שליט"א
לאו ספדנא אנא.. אבל יתמא אנא.... יתומים אנו ואין אב... יתומים שיושבים בבית אחר פטירת אביהם יש יתום ששואל להיכן אבא הלך.. יש יתום ששואל מתי אבא יחזור.. ויש ששואל אם אבא רואה אותנו עכשיו ואם יש יתום יותר גדול הוא אומר להם אבא מתפלל עלינו בשמים.... ה' ישמור עלינו...קשה מאוד להתנחם ולדבר בשעה קשה זו.....
יש שני נקודות באבל הגדול הזה האבל הכללי של המי יורה דעה נשארנו תלויים באמצע היום ללא מורה דרך.. ויש את האבל של הכולל שלנו בפנ"ע זה זמן לדבר ולעשות חשבון נפש, [במאמר המוסגר כשקרה המשבר של הכולל ובפתאומיות נשאר הכולל בלא מי שיחזיק אותו כלכלית והיה צד לסגור את הכולל עלינו אל רבינו זצ"ל ואני לא יכול לשכוח את העיניים החודרות (שמי שיודע שמבחינתו האסון הגדול שיכול להיות הוא שמקום תורה נסגר ההסתכלות שלו על תורה היתה אחרת..) והוא זעק מליבו הטהור מקום תורה לא סוגרים.. והוא טרח והתבזה בשביל להמשיך ולקיים את המקום תורה הזה בכל כוחו, עד היום האחרון ממש לפני שנסעתי לאחרונה נכנסתי אליו עם תורמים ותמיד קיבלם במאור פנים והיה מתקשר לכל מיני אנשים שבשבילו זה היה ממש בזיון והוא לא שם פנים לכל זה, הייתי בפנמה הרב של פנמה אומר לי ר' שמואל דואג לך הוא מתקשר כדי שהכל יהיה מסודר בשבילך, בתחילה שלקחתי את הכולל הוא לקח את הכולל באופן אישי למרות שלא היה לו מזה שום ענין וריוח אז עדיין לא היה מצב שהוא היה צריך כוללים משלו בשביל הציבור שלנו, וכל אחד מפה חייב לו הרבה הכרת הטוב], וזה פן אחד של האבל שאלפי בני תורה נשארו תלויים,
אבל יש פה אבל הרבה יותר אמיתי ויותר עמוק אבא... ידוע שבבית של הגר"ח גדלו הרבה יתומים קטנים והרבנית פעם רחצה את אחת היתומות והיא עשתה בשבילה את כל מיני תענוג כדי שתרגיש כמו שאמא שלה רוחצת אותה, ולאחר שסיימה פרצה היתומה בבכי והרבנית כאב לה מאוד שכך היא בוכה ושאלה אותה מה עוד חסר לך והיא ענתה שאמא אחרי שהיתה רוחצת אותה היא היתה נותנת לה נשיקה ונשיקה של אמא אף אחד לא יכול לתת, אנחנו מתגעגעים... געגועים נוראים... וכשמתבוננים אנו לא מתגעגעים רק לדמותו בפנ"ע.. וגם לא לחדר.. (למרות שמתי שנכנסים לחדר שבו הוא היה יושב (אתמול הייתי שם..) הבכי עולה מאליו להיזכר איך המקום שבו היינו נכנסים בחרדת קודש הפך למקום שומם וריק מתוכן...) והאמת שאפי' לא רק למילה הטובה ולא רק לחיוך... ולא לגערות.. בפני עצמם אלא למה שמונח בתוכם הרגשנו את האבהות במלא מובן המילה, הרגשנו את האבא שמאחורי החיוך וההארת פנים את האבא שמאחורי הגערה... שהוא היה עושה את התנועה ואומר מה יהיה איתך או אני שומע מתוך דבריך קרירות... היינו שומעים מאחורי הדברים את אבא שדואג לנו שמרומם אותנו שרוצה בטובתינו וכשאנו נזכרים בכל זה הדמעות עולות.... ואנו ממאנים להינחם... אנו רוצים את אבא איתנו..... אבי אבי...... לא כמו אלישע שצעק על אליהו כי אני לא אלישע ואפי' לא בדומה ולא ביחס, אבל כמו יתומים קטנים שנשארים לפתע לבד וצועקים מעומק הלב אבא על מי נטשתנו..... אנו מפחדים להיות לבד בכל הים הסוער הזה בתוך המלחמה.... אתמול היית רוממת נשאת.... ועכשיו נשארנו לבד,
האמת שכל אחד קיבל משהו באיזה רמה שהיא, תמיד שיצאנו משם הרגשנו טהרה ממי הדעת הרגשנו מושגים אחרים של טהרת הלב והמוח, ואפי' שנכנסנו בענינא דעלמא, ולא נדבר על הפעמים שנתן מוסר וכשהוא נתן הוא נתן עם כל הכח... הוא לא ריחם הוא היה תובע.. מי שמבין אותי מבין... הוא האכיל אותנו ממש בכפית הרבה יותר מלימוד מוסר גרידא הוא האכיל אותנו כמו אבא משולחנו ממש... יצאנו מביתו בריה חדשה, מי שהיה אצלו וידע לקבל ממנו הרגיש שהוא מתרומם בכל פעם בכל ביקור אפי' קטן, רבינו זצ"ל העמיד דור כפשוטו.. עם מושגים גבוהים הוא הגביה את הקומה הרוחנית הוא תבע ממנו לא להישאר קטנים... כל ההסתכלות על תורה היתה ברמה אחרת הוא חי את הרוחניות.. ואנו זכינו להיות מושפעים ממנו ועכשיו שזה חסר כל אחד מרגיש את זה, כל שיחה היתה ממש מקווה טהרה, וזכינו לאכול משולחן גבוה והוא ירד אלינו בשפה פשוטה לרמה שלנו, ולא רק בהשקפה ובהעמדת הדת על תילה אלא גם באהבת תורה וירא"ש העולם מושגים שלנו השתנה... זה היה בגדר מן המזבח ולמעלה, אבל עכשיו שנסתלקה שכינה.... זהו זה לא יחזור הגערות... שהיה תופס את היד ומנענע בחיבה כשהיה רוצה להחדיר את המסר... מה שנשאר כעת לפחות היא החובה שלנו זה לשמר את מה שקיבלנו, עד עכשיו זה היה מן המזבח ולמעלה... ועכשיו מוטל עלינו ללמוד צורת המזבח צורת הבית.. קודש הקדשים...
במוצש"ק שהייתי בחו"ל ושמעתי את הבשורה הקשה מיד עשיתי קריעה וישבתי על הרצפה... וגעיתי בבכי נורא ואמרתי רבש"ע לקחת ממנו את הראש ישיבה... אבל לפחות את מה שהתקרבנו אליך בזכותו אל תיקח ממנו..... אם הוא הלך מאיתנו לפחות שנישאר קרובים אליך שלא נאבד את זה כעת שנשארנו לבד.......
זקני הדור שנמצאים איתנו היום נתנו שני הגדרות שיש בזה קצת נחמה הגרמ"ד סולוביצ'יק שליט"א כידוע שהוא גדל בבית ששמו דגש גדול על הדקדוק במילים שלא לדמות מילתא למילתא אם זה לא דומה ממש בתכלית הדקדוק, ולא אומרים שם משל שאפשר לטעות בו, והוא דימה את המצב שאנו נמצאים כעת לזמן פטירת הגרח"ע זצוק"ל (ואין הזמן כעת להאריך אבל מי שיודע שהמצב שהיה אז בווילנא הוא בדיוק כמו המצב היום), וכשרח"ע נפטר והוא היה גאון הגאונים והנהיג את ישראל אז ביד רמה, ואז אפי' הבריסקער רב שכולם פה בארץ פחדו ממנו באותו הזמן הוא היה שבור מכך כך מספר הגרמ"ד, וכשנכנס אליו האדמו"ר מסטריקוב שהיה תלמיד חביב אצלו ניחם אותו בכך שאומנם ר' חיים עוזר איננו איתנו אבל הדרך שלו קיימת, זו נקודה אחת, והגאון ר' ישראל יצחק קלמנוויץ שליט"א דיבר בלוויה בתחילה על אותו דרך וסיפר שזה הזכיר לו את הפטירה של החזו"א ואת היתמות שהרגישו באותה שבת כל הבני תורה, ולאח"מ הביא את המדרש וימת יוסף וכל הדור ההוא ואומר המדרש יוסף מת אבל אלוהיהם לא מת, וכל אחד נתן את ההגדרה מהנקודת מבט שלו, ויש כאן שני סוגיות.
א. זו סוגיא שהדרך קיימת כידוע שלהעמיד דרך בכלל ישראל נדרש לכך הרבה עבודה ומסירות נפש וכבר כתוב ע"כ הרבה בספרים ואין כאן המקום להאריך שפעמים שאדם במסירות נפש בוקע וחוקק בכלל ישראל דרך ויש ע"כ בהיסטוריה הרבה שאנשים במסירות נפשם הצליחו לקבוע לדורות בכלל ישראל מעלה ודרך מסוימת, ומי שהכיר את האדמו"ר מסטריקוב ואת הבריסקער רב יודע שלא דיברו דיבורים בעלמא אלא יש כאן עומק.. שרח"ע הצליח במסירות נפשו להוריד לעולם ולקבוע דרך שקיימת בעצם וזה נהפך למציאות בעולם, וזה סוגיא אחת.
והסוגיא השניה היא שאלוהיהם לא מת יש את המובן הפשוט שהקב"ה איתנו ואנו בוטחים בו, ואף שזה גם נכון אבל מצד שני זה פשיטא ויש כאן עומק נוסף שהנסיון שלנו כעת הוא להמשיך להתמודד כל אחד במקום שהוא נמצא בו, והיינו שבמדרש כתוב אלוהיהם לא מת ולא כתוב אלוקים לא מת בעלמא אלא אלוקים שלהם היינו האלוקים שהיה בליבם של יוסף והשבטים איך שהם העמידו זאת לא מת וזה נשאר במידה מסוימת אצל עם ישראל וכמו למשל שלא שינו את שמם ולבושם ובזכות זה נגאלו, ושבט לוי שהיו דבוקים יותר בהעמדה של האלוקים איך שהעמידו השבטים והיו דבוקים בתורה זכו ולא נשתעבדו כלל,
כמו שאמרנו קודם שעד עכשיו זכינו ואכלנו משולחן גבוה כמו ילד שאבא מאכיל אותו מלחמו ממש.. אולי אם היינו יודעים שזה הולך להיגמר כ"כ מהר היינו מנצלים יותר, אבל בכל אופן זכינו למשהו, ועכשיו אנו נמצאים בסוגיא שקשה סילוקן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו, וכתוב בחז"ל "ציון ואין דורש לה" מכלל דבעי דרישה דהיינו אם זה כשריפת בית אלוקינו מוטל עלינו לדרוש מה שנעשה כאן אפי' שאנו מאוד רחוקים אבל קיבלנו ומוטל עלינו לדרוש בכך ולשמר את הקיים מכל משמר, וגם בחיים הפרטיים של כל אחד יש חלקים שהוא עשה אותנו יותר יהודים, איש יהודי היה והוא הגביה את כאו"א להיות יותר יהודי, בכל עניני יהדות מבית ומחוץ ורבינו זצ"ל לא ויתר על קוצו של יו"ד ותבע ממנו בכל התחומים שלא נוותר על כלום, ואמנם אנו נמצאים במצב שכביכול הבית שמם וחרב... אבל בכ"ז מוטל עלינו לדרוש בצורת המזבח אולי נקבל מזה משהו,
הייתי אצל הג"ר אהרן שכטר שליט"א לאחר הפטירה והוא נתן ביטוי לפי צורת בית מדרשו ביטוי נוקב.. והוא הדגיש שאע"פ שלא הכיר את הראש ישיבה אישית אבל הוא הכיר אותו בעסק השנים האחרונות בכל מה שנוגע למערכה האחרונה במכתבים ובשיחות וכיו"ב, והוא למד אותו וידע להכיר את הנסיונות והקשיים שהוא עמד בהם בגבורה, והוא דייק רמב"ם בהל' תפילין שמי שמניח תפילין בראשו ובזרועו זה עושה אותו עניו וירא שמים, ורואים מכאן לא רק שענוה קודמת לירא"ש אלא זה ענוה של ירא"ש, ובשפה שלו הוא אמר ר' שמואל מער ווי אער האט גיווסוט אז אער איז דא האט הער גיווסוט אז דער אייבישטער איז דא און די תורה איז דא, (בתרגום ללשה"ק) ר' שמואל יותר ממה שהוא ידע שהוא עצמו קיים הוא ידע שהקב"ה ותורתו קיימת, מי שחי את הראש ישיבה זצ"ל יודע שזוהי הגדרה קולעת והולמת, לא פעם ראינו שהוא ממש מתבזה ופעם הייתי נוכח שהוא התבזה ממש בשביל להכניס בחורה לסמינר ומקורביו הרגישו שזה כבר לא נסבל וניסו להסביר לו שזה לא לפי כבודו, לקח כמה דקות עד שהוא תפס בכלל מה הם רוצים הוא בכלל לא הבין מה הנושא כאן והוא צעק הרי זה שטויות.. האבא של הבחורה היה כאן ראיתי את הכאב שלו בעיניים איך אפשר להמשיך הלאה לסדר היום, וזה לא שהוא ויתר על הכבוד שלו אלא זה לא היה שיקול בכלל שצריך להכריע שצריך לוותר אלא זה לא עמד בכלל מנגד, וזה הנקודה יותר ממה שהוא ידע שהוא קיים הוא ידע שהקב"ה קיים,
כמה שהוא ביזה את עצמו ונתן את גוו למכים בכל חייו, ורק בשנים האחרונות זה היה בפרסום לעיני כל אבל כך הוא חי כל ימי חייו, הג"ר יוסף פטרוף שליט"א הזכיר בלוויה ידיו מלוכלכות.... הוא היה חפצא של מסירות נפש לה' ולתורתו ואפי' ליחידים לכל בן תורה כידוע כמה מסר נפשו בשביל בני התורה הספרדים, הוא קנה לעצמו עבור כך שונאים מושבעים, אני מכיר ראשי ישיבות שאמרו לי שהם לא סובלים אותו.. בגלל זה, ובכ"ז הוא המשיך הלאה לעשות עבור אחרים, אני מכיר שמות של גבירים בארה"ב שאמרו שהם כבר לא יכולים איתו שהוא דורש בשביל אלמנות ויתומים יותר מידי, ויש מהם שזה היתה הסיבה שהם סייעו ברדיפה הנוראה בשנים האחרונות כנגדו ואכמ"ל, מי שחי אותו והסתובב אצלו ידע שלא היה אצלו כזה דבר שזה לא מתאים והוא לא יכול.. אם הוא חשב זה מה שה' דורש ממנו הוא עשה זאת עד הסוף במסירות נפש, לא פעם אמרו לו שלא בטוח שהטלפון לאדם פלוני יעזור ואולי נברר קודם אם יש בכך תועלת, והוא היה אומר מה זה משנה אני עושה את ההשתדלות שמוטלת עלי, אני נזכר בדברים והלב כואב איך הוא ביזה את עצמו בשביל דברים שלכאו' בשביל מה לו להיכנס לזה,
הזכרנו פעם את הווארט של החידושי הרי"ם בביאור דברי הגמ' כל המוסר נפשו על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה בשמו, ובפשוטו נראה שזהו חיסרון שמסר נפשו על דבר שלא היה מוכרח וכדו' ולכן לא אומרים דבר הלכה בשמו, אבל החידושי הרי"ם אומר שכיון שמסר נפשו על דברי תורה אז הוא ביטל את שמו והיינו ששם מורה על מהותו של האדם וברגע שמסר נפשו כביכול הוא ביטל את שמו ומציאותו לתורה, לפני קדושה בימים נוראים אנו אומרים שמך נאה לך ואתה נאה לשמך ושמנו קראנו בשמך, והיינו שיש דרגה ששמנו קראת בשמך היינו שיש אחד שיש לו שם והוא מוסר נפשו, אבל יש דרגה שכל מציאותו ושמו הוא שהוא כולו להשי"ת, יש דרגות במסירות נפש למסור את הנפש זה מעלה, וכידוע שיש לחיות על קידוש ה' וזה מעלה יותר מאדם שמוסר את נפשו פעם אחת אלא כל חייו הם במהלך של מסירות נפש על קידוש שמו יתברך, ויש עוד יותר בזה שהוא מקריב את כל מציאותו להקב"ה, ואם מותר לומר שאצל הראש ישיבה ראינו שהוא מסר נפשו והקריב את עצמו ע"ג המזבח ונשאר על גבי כל ימי חייו, ואש המזבח יקדה בו עד היום האחרון,
וכמובן שהחלק העיקרי הוא מסירות נפש על עסק התורה ור' יוסף הזכיר בלויה "מתרפקת על דודה" כל ההסתכלות שלו על עסק התורה זה לא כמה חייבים ללמוד אצלו השאלה היתה להיפך כמה מסוגלים להתנתק ממקור החיים, הוא לא הבין מושג של בטלה הרי זה החיים כך הוא חי, הוא בער באש התורה שיקדה בו בבחינת ואש המזבח תוקד בו, כמה פעמים ראינו בעינינו שבהפסקה של רגע הוא כבר היה שקוע בלימוד, פתאום שמנו לב שהוא מדבר עם עצמו בלימוד, וזה הסיבה שהוא ראה דברים בצורה אחרת לגמרי ההרגשים שלו היו ברמה אחרת הוא שם לב לכל דקות, הוא הסתכל על העולם מבפנים מבית קודשי הקדשים ממקום ארון העדות מקום משכן התורה, התביעה בלי רחמים כשהוא חשב שצריך לתבוע, היה פעם אחד מגדולי ראשי הישיבות שהיה קרוב אליו ביותר והיה גר בריחוק מקום ובשלב מסוים התחיל להגיע להתייעץ בענייני הישיבה עם רבינו זצ"ל אחרי כמה פעמים שהוא הגיע (וצריך להדגיש שהראש ישיבה מאוד אחז ממנו והיה קרוב אליו מאוד וזה הסיבה שהוא הרגיש קרוב אליו כדי לומר לו כל דבר), הראש ישיבה תבע ממנו מה יהיה על התורה אתה נוסע וחוזר והזמן הולך לאיבוד, הוא שאל אותו מה לעשות יש שאלות שצריך להתייעץ הוא אמר לו בשביל זה יש טלפון אבל לא צריך בשביל זה לבזבז זמן, וכך הוא היה תובע בפרט לאנשים שהוא הרגיש קרוב אליהם, זה היה החיים שלו הוא לא הבין איך שייך אחרת,
יש מאמר הזוהר הקדוש (עד כמה שמותר לדמות כדרכה של תורה) שרשב"י אמר קודם הסתלקותו ולשונו שם "כל יומא דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא בקוב"ה ובגין כך ועלי תשוקתו", יש שם שני פירושים ונראה שאין סתירה בין שניהם פירוש אחד שרשב"י אמר שכל ימי היה בקשר אחד עם הקב"ה, ופירוש שני שבכל יום הוא עלה בקשר עם הקב"ה וזה לא סותר משום שזה הסיבה שהכל נחשב לקשר אחד, וזה ראינו אצל הראש ישיבה זצ"ל החיים שלו לא היו פשוטים כידוע וכל חייו היו בצרות ויסורי נפש ובכ"ז כל ימיו היה קשור בהקב"ה ותורתו קשר בל ינתק את הכל הוא סבל ובלע אבל ביטול תורה הוא לא סבל הוא לא יכל לראות את זה.
כמה פעמים אחרי מעריב וזה היה אחרי שלמד סדר ב' ובכ"ז לא רצה לדבר עם אף אחד בטענה שעדיין לא למדתי כלום הלילה, אע"פ שרק עכשיו התחיל הלילה וכל היום היה שקוע בלימוד בכ"ז ההרגשה שלו שהוא לא יכול להפסיק, פעם הוא אמר לי אחרי כמה שעות שחיכיתי בשביל לדבר עימו, ראיתי אותך מחכה אבל תמחל לי פשוט לא למדתי כלום הלילה הייתי חייב ללמוד, הוא ידע שבאתי מבני ברק ואני צריך לחזור אבל הוא לא היה מסוגל להפסיק, זה היה כמו לנתק אותו מהחיים כפשוטו ממש.
פעם הגעתי בערב פסח וחיכו הרבה אנשים ובאתי בשביל להעביר לו כסף ששלחו לו בשביל אלמנות והיה בדיוק באותו יום לויה שהשתתף בה והלך ג"כ לבקר חולה, המתח שהיה שם אחרי מעריב והוא לא רצה לדבר עם אף אחד לא שייך אע"פ שבאתי בשבילו אבל לא היה עם מי לדבר כי הוא היה צריך להתאמץ כדי להפסיק מהלימוד ומה שלא היה מוכרח זה לא היה בתורת.. ומי שיודע שכל ימיו היו במסירות נפש מתוך יסורים ואת הכל עשה בגבורה בעסק התורה להעמיד תלמידים במושגים שלא רואים היום בהעמדת הדור בצדקה ובחסד וכו' במושגים נוראים, אמנם אף פעם לא דיבר על חסד בפנ"ע המציאות שלו היתה תורה, היו כאלו שדנו אם צריך לבטל תורה בשביל חסד ובזמן שהם דנו והתפלפלו בזה הוא הספיק את התורה והחסד שלהם ויותר מכך, הוא עשה את החסד מתוך התורה תורת חסד,
כמה הוא כאב את כאבו של השני ומי שיודע הוא אהב יותר להיטיב עם שונאיו זה היה האתרוג המהודר שלו, אמר לי פעם עסקן יחד עם חבירו בבני ברק בלי בושה שהם החליטו ללכת לר' שמואל בענין מסוים שהוא יכל לעזור להם שאע"פ שהם גרמו לו עגמת נפש גדולה והיה ביניהם קצר של שנים, ובכ"ז הם החליטו ללכת לבקש את עזרתו כיון שהם ידעו שהוא עוזר יותר לשונאים שלו, אני יודע מקרוב שהוא דאג ליתומים שיהיה להם אפי' דמי כיס אע"פ שהם היו משונאיו ומגדפיו שאם אני יגיד את שמותם לא יהיה לאף אחד שום ספק בדבר, וזה לא היה התגברות מצידו אלא זה היה הגישמאק שלו מזה הוא נהנה, אני ראיתי בעיני איך לקח לליבו ממש בכאב נורא את הרדיפות שהיו בשנים אחרונות ובכ"ז שהתחילו לדבר על אנשים הוא צעק עלינו מדברים פה יותר מדאי תצאו החוצה הוא לא רצה לקטרג על שום יהודי, עם כל זה שהוא לחם מלחמות ה' בלא פחד ומורא עם כל העוצמה ובכ"ז ראינו איך היה אצלו פחד ואימה לקטרג על יהודי,
עוד נקודה שחייב להזכיר הוא היה בקי בגאונותו בכל דרכי ההשתדלות הוא ידע בדיוק בכל מקרה למי לפנות ומה להגיד לו, ובכ"ז כשהוא היה מזהה איזה התחברות לעצם ההשתדלות הוא היה צועק אתה מתעסק יותר מדאי בהשתדלות, פעם אחת הוא תפס אותי בישיבה בזרועי ונענע אותי בכל גופי אתה חסיד.. איך אתה לא מתבייש אתה מרבה יותר מדאי בהשתדלות אתה לא שם לב שאתה שקוע בהשתדלות, וזה לא סתר אצלו הוא היה עושה מה שצריך לעשות אבל בלי להתחבר לעצם ההשתדלות, הזמן אוזל ואין לנו אפשרות להאריך יותר מדאי אבל צריך לזכור שהנקודה היא שהוא היה כל ימיו ע"ג המזבח והנושא לא היה אם צריך להקריב אלא זה היה כל מציאותו אש המזבח תוקד בו, וזה מה שראינו אצלו שמצד אחד הוא תבע בלי רחמים ומצד שני הדריך אותי בכל מיני ענינים שנוגעים לכולל כמה צריך לכבד אברך לייקר בן תורה כל אברך היה אצלו יקר המציאות שצריך להתנהג אליו בכל הכבוד, כל ההסתכלות שלו היתה אחרת וכמו שאמרנו שעל הכל הוא הסתכל מבפנים הוא רומם את אלפי בני התורה, ועלינו מוטל לשמר את דרכו ולא לאבד את מה שקיבלנו,
יש להדגיש נקודה חשובה מה שכתוב בספרים הקדושים שלכל יהודי יש נקודה פנימית שטבועה בו של מסירות נפש וזה שייך אפי' אצל פושעי ישראל, וכמו שמצינו אצל רשעים גמורים שמתי שהגיעו למצב של מסירות נפש על יהדותם מסרו נפשם בשמחה כיון שזה הניצוץ שחבוי בכל נשמת ישראל, ומי שאומר שיש יהודי שלא שייך למסירות נפש הוא קרוב למינות ואולי מין ממש בלי שום ספק ואפי' אם אליהו הנביא ירד מהשמים ויגיד לא כך אנו מצווים לא לשמוע לו וזה דברים פשוטים ומפורשים, וזה אפי' לא דרגה אלא זה שורש נשמת ישראל ומה שכתוב כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב זה מכח הנקודה הזו, וזהי הכוונה הפשוטה בקר"ש וברור שיש בזה דרגות, אבל זה כתוב בספרים שיצה"ר לא יבוא לאדם אפי' שנפל בדברים חמורים ויגיד לו שאין לו את הדרגה של מסירות נפש, וכל אחד מצווה לפתח את הנקודה השורשית הזאת ולתרגם אותה לחיי המעשה ביום יום וזה מה שאנו חייבים ללמוד מדרכיו לא לוותר על שום דבר בין בעסק התורה ובין בכל דבר אחר, וכך אנו לומדים צורת מזבח ואע"פ שיותר הראש ישיבה לא איתנו ואין מי שיתבע וירומם אותנו אבל בכ"א קצות דרכיו למדנו וחובה עלינו לא לאבד את מה שקיבלנו ולהתרומם עם זה הלאה, וכל יהודי יש לו את הנקודה שהוא מבין שצריך לעמוד ע"ז ולמסור נפש ע"כ ומוטל עלינו לפתח את הנקודה הזו, ולמסור נפש על התורה ולהקריב את חיינו בשביל כך ובכך נשמר את דרכיו ונתגדל בכך.