הודעהעל ידי בינוני » ה' מאי 03, 2018 4:18 pm
בחפץ שאינו שו"פ נחלקו הפוסקים מה דינו לפני יאוש, אם יש רק פטור השבה או שהמוצא גם זוכה בו לעצמו.
גם באבידת גוי כתב הב"ח (הובא בש"ך יו"ד קמו, א) שלפני יאוש הוא עדיין שייך לגוי והפטור הוא רק מחיוב השבה (ויש בזה נפק"מ לדינא, שאם המציאה היא חפצא של ע"ז והיא עדיין של הגוי, מדאורייתא יכול המוצא לתת אותה לגוי שיבטל הע"ז כדין ע"ז של גוי). והסכים עמו האו"ש (שופר וסוכה ה, כא).
וכתב השערי יושר (ד, ח ס"ק קלא) שלפי המחנ"א שסובר באבידה פחות משו"פ שמיעוט הפסוק הוא רק לענין חיוב השבה, ה"ה בגוי ממעט הפסוק רק מחיוב השבה. וכעז"כ הדובר משרים (גו"א יא, ג).
אולם האחרונים הביאו הרבה הוכחות דלא כהב"ח, לדוג', הנפש חיה והש"י הקשו על הב"ח מהא שתוס' (ד"ה כי קאמר) הקשו, שאם רשב"א מיירי רק ברוב גוים, למה אמר הטעם מפני שהבעלים מתייאשים, הא אפשר לתלות שנפל מעכו"ם, ולפי הב"ח אין כאן קושיא, שמ"מ צריך הטעם שהבעלים מתייאשים כדי שיהיה של המוצא, שהרי מהטעם שנפל מעכו"ם לא יהיה שלו לפני יאוש. וכן מדוייק ברש"י (כד, ב ד"ה מי קתני) שלרשב"א זוכה באבידה מיד, וכן הוכיח בגליון מהרש"א על הש"ך הנ"ל מתוס' בכתו' (טו, ב ד"ה להחזיר), וכן משמע מהרמב"ם (יא, ג) "אבידת הגוי מותרת".
וכ"פ המחנ"א (גזילה לא) להדיא "ישראל שמצא אבידת הגוי קודם שנתייאש ממנ', אף על פי דאבידת הגוי מותר, מ"מ עדין לא קנאה זה שמצאה, כ"נ מדברי הב"ח והש"ך בי"ד סי' קמ"ו, ונ"מ דאם בא אחר ולקחה מידו לא מפקינן מיניה, ולע"ד אנ"כ, אלא מיד כיון דבאת ליד ישראל זכה מן ההפקר, וכ"נ דאבידת הגוי כיון שבאת ליד הישראל ה"ז זוכה מן ההפקר".
וכ"פ הביאור הלכה (תקפ"ו, ג) "ונלענ"ד דכונת הב"ח הוא רק להשיג על ב"י... אבל בענין אבידה אין שום נ"מ בין נתיאשו ללא נתיאשו, דלגבי נכרי בזה שאבד נפקע כחו, ולא בעינן בענין אבידה יאוש אלא גבי ישראל, אבל גבי עובד כוכבים הלא אבידתו מותרת, אלמא דנפקע כחו. אח"כ מצאתי במאמר מרדכי שגם הוא הסכים כן לדינא (אלא דהוא סבר דגם באבידה דעת הב"ח לחלק בין לפני יאוש לאחר יאוש וע"כ השיג עליו ובאמת אין כונת הב"ח אלא לענין גזל אבל לענין אבידה גם הוא מודה וכמו שכתבנו)".
(ובתורת ר' שמעון ראה עוד בחי' (כתובות טו, ב) במכתב ששלח אל גיסו הגר"צ אלשוואנג, וכן בב"ק סי' נ"א, ובקונטרס השעבוד סי' י"ג).