מה שנכון נכון כתב:(וגם בד"כ לא יוכל לקיים בו מלא חופנאי מיא)
טברייני כתב:
ג. ערבה של ד' מינים / של הושענות / וכן לולב והדס - לשורפם תחת המצות / בשריפת חמץ.
ר"א ור"א כי הוה מתרמי להו רפתא דעירובא הוו מברכין עלי' המוציא לחם מן הארץ, אמרי הואיל ואתעביד בי' מצוה חדא נעביד כי' מצוה אחריתי. הערה מוסרית יש בזה, כי לההשלמה המוטלת על האדם לזכות בה את הנמצאים כולם דרך הילוך עבודתו ישנם שני אופנים להרבות השלימות בכמות או באיכות. השלימות בכמות היא שירבה נמצאים מושלמים אע"פ שבכ"א לא יהי' כ"א השלמה מועטת, מ"מ מתוך שלא יצטרך להיות מרבה בהשלמתו כ"א ירבה במספר המושלמים. והאיכות היא שישתדל שמי שראוי מהנמצאים לקבל השלימות ישלימהו כפי האפשרי ברב יתרון, ומהשלמה של אחד בתכלית המעלה ימשך טוב לרבים. וזוהי הדרך המשובחת שכוננו חכמינו ז"ל להעמיד תלמידים הרבה ולהגדיל תורה בחוג המוסגלים לקבלה ולא לפזר כוחינו בין בתי כנסיות של עמי הארץ. וכן בכללו ישראל, להרבות עצמה בתורה ויראת ד', ולא לנוד להאיר עמי הארץ וגוים רבים באור ד' בדרך מועט שיכולין לקבל. כי מריבוי האור שיזרח בשלמים הגמורים יאיר אור גדול ג"כ על שאינם שלמים, אבל בהשתדלות לפזר הכוחות על הרבה נושאים, וכ"א לא יהי' שלם בתכלית, לא יבא לעולם אל מטרה נכונה.
ע"כ הורו כי הנושא שכבר נעשה בו מצוה אחת, והותחלה השלמות להיות נקבעת בו, יתעכד בי' מצוה אחריתי, להוסיף שלימות רב כפי שיוכל לקבל ולא להיות משים עין רק להרבות עוד נושא אחר שלא קבל כלל שלמות של מצוה להשלימו, כי השלמת המושלם במקצת קודמת להתחלת השלמה בשאינו מושלם כל עיקר. והוא כלל גדול ג"כ בכל חכמה ומלאכה, כי שלימות העולם בכללו תבא מריבוי בקיאים כ"א במקצע מיוחד בתכלית המעלה, ולא ממי שסופג הכל רק בדרך שיטחי, כי ההשלמה האיכותית גדולה היא בערכה על ההשלמה הכמותית. ויש בזה ג"כ הערה, ששלימות המצות תחול על כל המציאות כולה, ע"כ זה הנושא שבו נעשה המצוה זכה בחלק אחד מהטוב שימשך ע"י לכלל המציאות וקנה יתרון בזה עד שראוי להכירו באיזה מעלה מנושא אחר. ומובן הדבר בהשקפה רחבה על תכלית המוסר והצדק היוצא מכללות עבודת ד' שתרומם את האדם לתכליתו, וע"י האדם תתרומם כל המציאות כולה. כי ירומם את הבע"ח משפלותם ע"י כח הדעת והצדק הנשפע עליו מאור ד', וכל פעול שבעולם יהי' משמש לתכלית המעלה שעבורו נוצר. וכדי להרשים ההשקפה השלמה הזאת שהאדם צריך להביט על כל חלק מהמציאות בעין יפה וטובה, ולהרגיש עצמו מחויב לפעול עבור כולם הטוב והחסד לכל נושא כפי ערכו, ולכבד בעיניו את כל הבריות, באשר הם יצורי ד' ובודאי לשם תכלית נעלה נבראו מטובו. ע"כ יביט על כל נושא של דבר טוב כזוכה בחלק טוב, שיש להתנהג עמו במשפט צדק שלא לגזול חק כבודו. וזה ירשים באדם חק היושר והמשפט בתכלית המעלה, עד שישא ק"ו פנימי בנפשו כמה הדבר מעוות לעשק חק איש רעהו שיש בו דעה והשלמה מורגשת ונברא בצלם אלהים. ולהרשים ג"כ שאין הפעולות הטובות דברים עוברים שאין מניחים רשומם אחרי עבור שעת פעולתם, כ"א גוררים הם אחריהם ברכה ואושר גם לעתים הבאות. ע"כ הואיל ואתעביד בי' מצוה חדא פעם אחת, ראוי להוקיר הפעולה העוברת ולהתבונן כי שרשי' הניחה להיטיב ולהשכיל, ע"כ לתעביד ביה מצוה אחריתי.
ישראל אליהו כתב:מה שנכון נכון כתב:(וגם בד"כ לא יוכל לקיים בו מלא חופנאי מיא)
מה הבעיה למלאות כמה פעמים.
דרומי כתב:אחת הדוגמאות שהביאו היא מפתילות של חנוכה. לא בדקתי בפנים.
אין חוששין לפתילות להחליפם עד שתכלה:
דאדרבה הם נוחין להדליק יותר כשהם מודלקין כבר
שייף נפיק כתב:מצאתי שנכב"ב ב'עיון הפרשה'
''בענין ללמוד מספרים ישנים.
הנה מצינו בכמה מקומות ענין 'הואיל ואיתעביד בה מצוה חדא ליתעבד בה מצוה אחריתי'. ויש להסתפק אם יש לאדם להעדיף ללמוד בספר שכבר למדו בו הרבה מהאי טעמא. (וידוע מה שאמר הגרעק"א לבנו ''אבקשך בני ידידי לפקוח עין על זה שיהיה נדפס על ניר יפה בדיו שחור ואותיות נאותות כי לדעתי הנפש מתפעלת והדעת מתרווחת והכונה מתעוררת מתוך לימוד בספר נאה ומהודר, וההפך אם הכתב מטושטש...", וא"כ י"ל שבכתב מטשושט וכדו' ודאי לא יעדיף על ספר שלא למדו בו, אבל בספר שאותיותיו נאות, י"ל שיעדיף מה שלמדו בו יותר. ודו"ק). ''
טברייני כתב:אני עורך כעת מאמר בענין זה, אשמח למקורות שונים בענין.
ובעיקר חשוב לי דוגמאות (לצורך דיון והשוואה).
עושה חדשות כתב:טברייני כתב:אני עורך כעת מאמר בענין זה, אשמח למקורות שונים בענין.
ובעיקר חשוב לי דוגמאות (לצורך דיון והשוואה).
תנסה לראות בצרופה, מסתמא יוסיף לך:
דרומי כתב:יש איזה סיפור על הט"ז כמדומה שלא רצה להחליף טליתו. ודו"ק.
מדוע לא רצה הט"ז להחליף את טליתו גם לאחר שנתבלתה מעט?
שמעתי שמספרים על רבינו הט"ז שכאשר הטלית-גדול שלו נתבלתה, החליטו נשים צדקניות בעיר לבוב להחליפה בטלית חדשה, אך כאשר הביאו לו הנשים את הטלית סירב הט"ז להתעטף בה, ונימק זאת בכך שהטלית הישנה תוכל להעיד עליו בבית דין של מעלה שלא היו לו מחשבות זרות בתפילת שמונה עשרה.
לענין כתב:ראשית הגז לעשות ממנו ציצית
עושה חדשות כתב:ב. כתבת לעיל על הענין להשתמש באותו לחם מסעודה לסעודה לדין לחם-משנה. לא ידעתי היכן נזכר דבר זה, אלא רק על המהרי"ל הוזכר שעשה כך בפת של העירוב, שהשתמש בו ללח"מ בסעודות הראשונות ובצע עליו בסעודה שלישית. ואדרבה יש לדקדק שלא עשה כך בכל שבת. וטעם הדבר י"ל שבאמת אין ענין לעשות כך באותה מצוה, וזאת כפי שאלתך הנוספת האם לכפול את המצוה באותו דבר ג"כ נכלל בזה. ורק הפת של העירוב שאני, שנעשה בה בתחילה עירוב, ומכבדים את העירוב (או את מצות לח"מ וכנ"ל) שוב ושוב. דו"ק היטב. (בנו"א י"ל, דמצות לח"מ היא בהכנה לבציעה, ואין ענין להשהות את הבציעה סתם מסעודה לסעודה, משא"כ בפת של העירוב).
שבענו מטובך כתב:כמדומה לי שיש נוהגים לחזור ולקנות מעם הכהן את השה של פדיון פטר חמור, כדי לעשות בו מצוות אחרות: שחיטה כדין, חלוקת בשרו לעניים, צמרו לציצית, גידיו ועורו לסת"ם וכיו"ב. אלא שאינני יודע מקור.
מאיר סובל כתב:שבענו מטובך כתב:כמדומה לי שיש נוהגים לחזור ולקנות מעם הכהן את השה של פדיון פטר חמור, כדי לעשות בו מצוות אחרות: שחיטה כדין, חלוקת בשרו לעניים, צמרו לציצית, גידיו ועורו לסת"ם וכיו"ב. אלא שאינני יודע מקור.
זכורני שיש ספר שכתב הגר"י הלל ר"י אהב"ש אודות סדר פדיון פטר חמור שנהג למעשה ומו"מ בשאלה הלכתית שהתעוררה לו אז עקב מנהג זה. אולי יש שם מקור למנהג.
יש מן הגדולים שכתב שמפני טעם זה מצוה לבצוע בשבת שחרית על אותו ככר שבצעו בו בליל שבת, ולא מצאתי לדבר זה עיקר, שהככר שבוצעין ממנו צריך שיהיה שלם, ועוד שאין זו מצוה אחרת שהכל ברכת המוציא ומה שיש פנים לומר שהככר השלם הנשאר מן השתי ככרות מברכין עליו המוציא בשחרית
חיימשה כתב:שמעתי על א' מחשובי האדמו"רים שנוטל אפר מקלה מתנור המצות, ומניח בראש החתנים שמסדר להם קידושין.
קראקובער כתב:חיימשה כתב:שמעתי על א' מחשובי האדמו"רים שנוטל אפר מקלה מתנור המצות, ומניח בראש החתנים שמסדר להם קידושין.
אולי כבר עדיף לקחת אפר של כלאי הכרם וערלה שנעשית מצוותו בגוף הדבר במקום הכשר מצווה גרידא.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 229 אורחים