מיללער כתב:נ.ב. בדרך אגב, בפמ"ג מ"ז או"ח סי' ל"א כתב לפרש הכ' והיו לאותות ולמועדים "אותות היינו ימים טובים שנקראים אות (ומשו"ז אין מניחין תפלין ביו"ט כמו שבת) ומועדים היינו ראשי חדשים מדר"ח נמי מועד איקרי עי' הל' ר"ח סי' תי"ט יע"ש הקישא בטור".
ולפי"ז הוספתי על מה שאנו אומרים מזמור ברכי נפשי בר"ח עשה"כ "עשה ירח למועדים" היינו ראשי חדשים ודו"ק.
מה שנכון נכון כתב:לכאורה גם רש"י סבור שכל ר"ח איקרי מועד, והדיוק הוא מדכתיב קרא עלי מועד ור"ל הזמין מועד, וע"כ מירי שנתוסף כאן עוד יום של ר"ח, ולא יום אחד שישנו בכל חודש בכל אופן.
מיללער כתב:רק אביי חידש שהכתוב באיכה פירושו שקרא עלי מועד היינו שהוסיפו מועד על המועד (ועלי מלשון תוספות) לשבור בחורי כי מגלגלין חובה ליום חייב כל' הגמ' להלן.
מיללער כתב:על מה שהבאתי לעיל בשם הר"ן מגילה שהיו עושין סעודות ביום שנתכנסו לעבר את החודש, העיר לי ידידי שליט"א שזו משנה מפורשת בסנהדרין ע. "אכל (בן סורר ומורה) בעיבור החודש וכו' אינו נעשה בן סורר ומורה" ובגמ' שם עמוד ב' משמע מפורש שהיו עולין עשרה בני אדם לעבר את החודש והעלו עמהם סעודה.
ויפה העיר
מה שנכון נכון כתב:מיללער כתב:רק אביי חידש שהכתוב באיכה פירושו שקרא עלי מועד היינו שהוסיפו מועד על המועד (ועלי מלשון תוספות) לשבור בחורי כי מגלגלין חובה ליום חייב כל' הגמ' להלן.
עדיין צ"ב כי לכאורה לפני חטא המרגלים לא היה ט"ב יום חייב, דזו הפורענות הראשונה שאירעה בו.
א. לענ"ד, בודאי האמת כדבריך (ממשמעות הגמ' בפסחים) שכל ר"ח איקרי מועד ולאו דוקא יום עיבור החודש, וכוונת הכתוב באיכה "קרא עלי מועד", לומר שהקב"ה קרא - בקריאה חדשה - את המועד, דהיינו ר"ח, כלומר שקרא לאותו חודש תמוז של שילוח המרגלים שיהא בו יום נוסף של ר"ח, כדי לשבור בחורי, לגרום הבכי של חנם וחורבן בית מקדשינו.
ב. מה שהקשית מדברי הר"ן דסעודת ר"ח היו עושין דוקא כשהיו נכנסין/נסמכין לעבר את החודש, ולא ידעת לשמחה מה זו עושה.
הנה סעודה זו מקורו בירושלמי, ומביאו גם הרמב"ם פ"ג מהל' קיה"ח ה"ז, "כשמעברין בי"ד את החודש מפני שלא באו עדים כל יום שלושים, היו... עושין בו סעודה ביום אחד ושלושים שהוא ר"ח כו', וזוהי סעודת מצוה של עיבור החדש האמורה בכל מקום, עכ"ל.
ובטעם שעשו לסעודה זו דוקא "ביום עיבור חודש" כתב במאירי סנהדרין (דף ע', על סוגיית הגמ' שבן סורר ומורה אינו נהרג אם אכל בחבורת מצוה כגון עבור החדש), "ועניינה לפרסם עיבור החודש אחר שלא קדשוהו".
אמנם המאירי בהמשך דבריו השיג על הרמב"ם, וז"ל: וגדולי המחברים (רמב"ם הנ"ל) כתבו ביום שלושים ואחד, ולא יראה כן, שלא נקרא עבור אלא יום ל' כמו שאמרו (ר"ה י"ט ע"ב) העיד ר' יהושע על שני אדרים שאין מקדשין אותם אלא ביום עיבוריהם כלומר שעושין אותם חסרים, ע"ש. (ולכאו' צ"ע השגתו, שבתחילת דבריו כתב המאירי עצמו כדברי הרמב"ם, עיי"ש).
ג. הפנינה עה"כ "עשה ירח למועדים" היינו ראשי חדשים, נכונה ומדויקת
בקרו טלה כתב:מיללער כתב:נ.ב. בדרך אגב, בפמ"ג מ"ז או"ח סי' ל"א כתב לפרש הכ' והיו לאותות ולמועדים "אותות היינו ימים טובים שנקראים אות (ומשו"ז אין מניחין תפלין ביו"ט כמו שבת) ומועדים היינו ראשי חדשים מדר"ח נמי מועד איקרי עי' הל' ר"ח סי' תי"ט יע"ש הקישא בטור".
ולפי"ז הוספתי על מה שאנו אומרים מזמור ברכי נפשי בר"ח עשה"כ "עשה ירח למועדים" היינו ראשי חדשים ודו"ק.
עי' בענין זה בדמשק אליעזר ובפי אליהו
שמואל דוד כתב:תענית ב.
לא אמרתי לשאול אלא להזכיר כו'
וברש"י לא אמרתי לשאול - שיתפלל על הגשמים בחג "כגון" ותן טל ומטר
לכאורה תיבת כגון מיותר הוא, וצריך עיון בכוונת רש"י.
תוכן כתב:רש"י לתענית אינו מרש"י.
שייף נפיק כתב:שלא תאמר שהכוונה כמו דדרשו חז"ל פרשת קר"ש בעתו - בלילי רביעיות ובלילי שבתות, שהוא עת טובה לירידת גשמים, לכן פי' בזמנו והכוונה לזמן הגשמים שהוא עונת החורף. ודוק
שמואל דוד כתב:ב:
אמר לו ר' אליעזר אף אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר וכשם שתחיית המתים מזכיר כל השנה כולה ואינה אלא בזמנה כך מזכירים גבורות גשמים כל השנה ואינן אלא בזמנן "לפיכך אם בא להזכיר כל השנה כולה מזכיר"
יש להעיר מדוע אצל תחיית המתים כתב הגמרא כל השנה "כולה" ואח"כ אצל גשמים כתב הגמרא כל השנה, בלי תיבת כולה, ורק לבסוף כתב הגמרא כל השנה "כולה" אצל גשמים.
ועיין רש"י ד"ה כך גשמים - יהא מזכיר "כל השנה" אפילו בימות החמה אם הוא רוצה יהא מזכיר.
ובד"ה משעה שפוסק מלשאול - שבפסח פוסק מלומר ותן טל ומטר פוסק מלהזכיר גבורות גשמים והשתא לא מצית למימר אם בא להזכיר "כל השנה כולה" מזכיר אלא בימות החמה אינו מזכיר הואיל ואין זמנו אף בחג אינו מזכיר הואיל ולא סימן ברכה הן
וצ"ע כנ"ל.
עוד יש לדקדק מדוע מסיק הגמרא "לפיכך" כו' לכאורה הול"ל "כך מזכירים גבורות גשמים.... ואינן אלא בזמנן" עד כאן, ומדוע כפל והאריך "לפיכך אם בא להזכיר" כו' וצ"ע.
מה שנכון נכון כתב:צ"ב כי לכאורה לפני חטא המרגלים לא היה ט"ב יום חייב, דזו הפורענות הראשונה שאירעה בו.
ובעניננו: יום תשעה באב היה מראש העת המזומנת לחורבן הבית; והואיל וחורבן הבית קשור בחטא המרגלים, לפיכך סיבב הקדוש ב"ה את שיבת המרגלים ליום זה. וכלשון התוספות: תַּמּוּז דְּהַהִיא שַׁתָּא מַלּוּיֵי מַלְּיוּהַּ, וְעָשׂוּ אוֹתוֹ מִשְּׁלשִׁים יָמִים, כְּדֵי שֶׁיִּכְלוּ הָאַרְבָּעִים יָמִים בְּתִשְׁעָה בְּאָב.לכל הדברים הנעשים בעולם הזה יש זמן קבוע למעלה קודם היותו, 'ועת לכל חפץ' – היינו אף לדברים התלויים בבחירה (כי 'חפץ' לשון בחירה), כגון חורבן בית המקדש וחטאים שעשו ישראל, אפילו קודם עשותן, כמו שכתב רש"י (בפרשת ברכה), שהראה הקב"ה למשה המציקין שעתידין להיות מציקין להן, והראהו בני דן עובדים עבודה זרה, גם הראה לו המאורעות שעתידין ליארע לישראל.
רש״י ד״ה לפי שאינן נעצרין - שאלמלא הן אין העולם מתקיים והאי דאמרינן בתפלה משיב הרוח ומוריד הגשם לאו משום חיוב אלא חוק גשם הוא מזכיר דטל ורוחות מועילות לארץ לתקנה ולנגבה כדבסמוך זיקא דבתר מיטרא כמיטרא
דף של ספינה כתב:ג.רש״י ד״ה לפי שאינן נעצרין - שאלמלא הן אין העולם מתקיים והאי דאמרינן בתפלה משיב הרוח ומוריד הגשם לאו משום חיוב אלא חוק גשם הוא מזכיר דטל ורוחות מועילות לארץ לתקנה ולנגבה כדבסמוך זיקא דבתר מיטרא כמיטרא
לפי מש״כ רש״י יש לעיין מדוע לא אומרים מוריד הגשם ומשיב הרוח?
מיללער כתב:בדף ג' ע"ב
אפי' אמר מעביר הרוח ומפריח הטל אין מחזירין אותו
למה לא חשיב כהפסיק בשיחה באמצע התפלה? (עי' שו"ע או"ח סי' ק"ד ס"ו בדיני שיחה בתפלת שו"ע ובפשטות בשוגג חוזר לראש הברכה בשיחה מועטת ובמזיד חוזר לראש התפלה עי' במשנ"ב ובה"ל שם)
ועי' בחכמת שלמה או"ח ריש סי' קי"ד שהקשה למה השמיטו הרמב"ם והטוש"ע ושאר הפוסקים את הדין של אם אמר מעביר הרוח ומפריח הטל שאינו חוזר ונשאר בצ"ע
ועי' בהגהות פורת יוסף כאן שהביא ראיה מכאן שאם אחד הזכיר יעלה ויבא ביום חול אינו חשיב הפסק ואינו מפסיד את התפלה אבל הפוסקים כתבו שאם הזכיר מאורע של יום אחר מחזירין אותו ונשאר בצ"ע למה זה שונה (ואולי י"ל ע"ז,כמ"ש בזבחים דף ג' דמינא מחריב בה שלא במינא לא מחריב בה וצ"ע)
ומצאתי בספר שמן ששון שהקשה כן וכתב שלכאורה לכן לא הביאו הפוסקים דין זה משום שחייב לחזור מטעם הפסק:
https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.as ... =&pgnum=33
וטל מנלן דלא מיעצר? דכתיב ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד אל אחאב חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, וכתיב לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה. ואילו טל לא קאמר ליה, מאי טעמא - משום דלא מיעצר.
- וכי מאחר דלא מיעצר, אליהו אשתבועי למה ליה? - הכי קא"ל: אפילו טל דברכה נמי לא אתי. - וליהדריה לטל דברכה! - משום דלא מינכרא מילתא...
תנא: בעבים וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר, ואם בא להזכיר - מזכיר. מאי טעמא - משום דלא מיעצרי. - ולא מיעצרי? והתני רב יוסף: ועצר את השמים - מן העבים ומן הרוחות, אתה אומר מן העבים ומן הרוחות, או אינו אלא מן המטר? כשהוא אומר ולא יהיה מטר - הרי מטר אמור, הא מה אני מקיים ועצר את השמים - מן העבים ומן הרוחות. קשיא רוחות ארוחות, קשיא עבים אעבים! - עבים אעבים לא קשיא; הא - בחרפי, הא - באפלי. רוחות ארוחות לא קשיא; הא ברוח מצויה, הא - ברוח שאינה מצויה. - רוח שאינה מצויה חזיא לבי דרי! - אפשר בנפוותא.
מיללער כתב:ה:
אילן במה אברכך וכו'
למה לא יברך שלא יבוש המעיין ואל יקצץ האילן ועל הנמשל שלא שתעמוד לו השעה בעשרו וגדולתו ורוב בניו?
באמונתו כתב:מיללער כתב:ה:
אילן במה אברכך וכו'
למה לא יברך שלא יבוש המעיין ואל יקצץ האילן ועל הנמשל שלא שתעמוד לו השעה בעשרו וגדולתו ורוב בניו?
מבואר בספרים אשר "ברכה" היא עניין "ריבוי". שלא יבוש... תפילה היא, לא ברכה.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 12 אורחים