ידוע מה שכתוב בשולחן ערוך סימן א' סעיף ג': ראוי ליר"ש להיות מיצר ודואג על החורבן.
ומשמע מלשון זה שעל היר"ש להיות באופן קבוע מיצר ודואג. ועד כדי כך שהמשנה ברורה, בשם קדמוני האחרונים הוצרך להדגיש, שהתורה והתפילה יהיו בשמחה. כלומר חוץ מזה, עליו להיות כל הזמן מיצר ודואג.
והנה למעיין במקור הדברים יש כאן דבר פלא. מקור הלכה זו הוא ברא"ש ריש מסכת ברכות על הסוגיא דשלש משמרות הויא הלילה, ובכל משמר ומשמר הקב"ה אומר אוי לי כו'.
הרא"ש שם (סימן ב') בא לבאר למאי נפקא מינה לנו מזה, וכתב וז"ל וראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותה שעה ולשפוך תחנונים על חורבן בית המקדש כמו שכתוב קומי רוני בלילה לראש אשמורות עכ"ל.
הרי שהרא"ש לא בא לומר שעל היר"ש להסתובב מיצר ודואג באופן תמידי וקבוע, אלא קאי על שעת חילוף המשמרות, שאז הוא שעת הכושר להצטער על החורבן ולשפוך תחנונים. ולכאורה צ"ע מאד דברי המחבר שכתב כאן דבר אחר לגמרי, ובודאי שאין זו דרך השו"ע לשנות את דברי מקורותיו ולהציגם באור אחר ובמשמעות אחרת.
עוד יש לשאול, דלכאורה אינו מובן כלל איך נכנס סעיף זה כאן בסימן א', הלא הרבה הנהגות כלליות ישנן המוטלות על האדם, ולא כתבם השו"ע כאן, אלא כל הנהגה במקומה. ובפרט שנתייחד סימן שלם - סימן תק"ס - לעניני זכר לחורבן, ומקומו הטבעי של ענין כזה היה צריך להיות שם. ובשלמא הסעיף הקודם על חילוף המשמרות, מובן, כי מדובר כאן בזמן אחרי שקם ממטתו, לפני עלוה"ש, ובסמוך לזה מגיע הזמן המוכשר להתחנן על חורבן בית המקדש, והוא חלק מסדר היום ליר"ש, על כן כתבו כאן, אבל ענין תמידי של צער על החורבן אינו נוגע כאן.
עוד יש לדייק שהרי בסעיף הבא, סעיף ד', כתב וז"ל טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה עכ"ל. וזהו המשך לסעיף ב', בענין שפיכת תחנונים על החורבן, ולכאורה אין כאן שום המשך לסעיף הקודם, ומדוע הפסיק באמצע ענין התפילה בשעת המשמרות בענין אחר. כמובן שאין זו אלא הערה, אבל חזיא לאיצטרופי לשאילות הנ"ל.
עוד יש לדייק שאם השו"ע מדבר על מצב תמידי היה צריך לומר "להיות מיצר ודואג תמיד", כי הרי לא ציין שום זמן, ואם אין זמן קבוע אזי צריך לקבוע שהזמן הוא תמיד, וזהו דרך שימוש הלשון.
ואולי אפשר לומר שמה שכתב השו"ע ראוי כו', הוא המשך לסעיף הקודם, ולא קאי אלא על שעת המשמרה, וכדברי הרא"ש, והכל בא על מקומו בשלום.
ולאות שכך היא כוונת הדברים, נביא את לשון הלבוש בהאי ענינא:
סעיף ב': ... ולפיכך התיפלה שאדם מתפלל באותה שעה ומיצר ודואג בלבו על מה שכיבכול הקב"ה מיצר עליו, דהיינו על החורבן ועל הגלות, ג"כ הוא תפילתו מקובלת לפניו ית' כו'.
סעיף ג': לפיכך ראוי לכל יר"ש להיות מיצר ודואג על החורבן.
סעיף ד': ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו, כי טוב מעט בכוונה כו'.
הרי שהלבוש כתב "לפיכך", ואינו מובן כלל מהו הקשר ומדוע בגלל שתפילת האדם מקובלת בשעה מסויימת, עליו להיות תמיד מיצר ודואג? (אפשר ליישב על פי דרוש, אבל כאן בפשט עסקינן.)
ועוד שאחרי כותבו זאת, ממשיך הלבוש "ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו," הרי שדבריו בסעיף הקודם נאמרו דוקא על ראש האשמורת.
ועי' בביאור הגר"א, שציין על מה שכתב השו"ע ראוי לכל יר"ש כו', ב"ב ס: מכאן אמרו כל המתאבל כו' ואמרו כל המתאבל כו', ומדברי הגר"א משמע שמפרש שהוא ענין כללי, וכדברי האחרונים והמ"ב, ולא כדברינו, אך לפי מקורות הדברים בב"י עצמו וכן מהבנת הלבוש, נראה לכאורה כדברינו.
אם כנים אנו בזה, הרי שלפנינו חזון פלאים, איך שלכאורה כוונת השו"ע היתה לדבר אחד, אבל על ידי שנכתב באופן המשתמע אחרת, הובן לאורך דורות כצו כללי להיות מיצר ודואג על החורבן, ולא רחוק היא מלשער שההשגחה זימנה לידו של אותו חסיד זיע"א לזכות את ישראל, אפילו שלא מדעת, בעומק הרגשת החוב התמידי להעלות את ירושלים על ראש שמחתינו.
ולא באו דברינו למעט ח"ו בחשיבות הצער והדאגה על החורבן, ואדרבה מתוך העיון בסוגיא זו נתחזק בתפילותינו לפניו ית' בפרט בתקופת בין המצרים על צער השכינה, על צרות ישראל, ועל שיבת השכינה למקומה בב"א.