שנו חכמינו בפרק תפלת השחר:
כְּשֶׁחָלָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הִתְחִיל לִבְכּוֹת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְמִינִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה. אָמַר לָהֶם... יֵשׁ לְפָנַי שְׁתֵּי דְרָכִים, אַחַת שֶׁל גַּן עֵדֶן וְאַחַת שֶׁל גֵּיהִנָּם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ מוֹלִיכִים אוֹתִי, וְלֹא אֶבְכֶּה.
אפשר כי דאגתו של ריב"ז קשורה להא דאיתא בפרק הניזקין:
קָרֵי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, 'מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל', אִיבָּעֵי לְמֵימַר לֵיהּ לִשְׁבְּקִינְהוּ הָדָא זִימְנָא. וְהוּא סְבַר, דִּלְמָא כּוּלֵּי הַאי לָא עָבֵיד, וְהַצָּלָה פּוּרְתָּא נַמֵּי לָא הָוֵי.
הרי שבקרב חכמינו לא היתה קיימת תמימות דעים בצדקת הימנעותו של ריב"ז מהשתדל לפני אספסיינוס להניח את ירושלים, ואולי אף זאת מה שהדאיג את רבן יוחנן לפני פטירתו.
ולקחו בצדו: חששו של רבן יוחנן 'איני יודע באיזו מוליכים אותי' נבע דווקא מרום מעלתו, ומן העובדה שהוא בפסגת מעמדו היה חורץ גורלות עולם; אולם אנשים מן השורה כמותנו, יהיו רשאים בבוא עתם להעלות בת שחוק על שפתותם ולנוח על משכבותם בהשקט ובבטחה כי אין לפניהם אלא דרך אחת – דרכו של גן עדן.