הודעהעל ידי דורשי יחודך » א' יולי 29, 2018 3:29 pm
בהודעה זו רציתי להתייחס בעיקר לשאילה הראשונה, היינו באיזה איסור עסקינן.
בש"ס מצינו איסור הסתכלות משום הרהור וטומאה (ע"ז כ').
בראשונים (רמב"ם, ר' יונה) מצינו איסור נוסף בעריות (לא בפנויה) משום ולא תתורו כו' אחרי עיניכם. זה מבוסס אמנם על ברכות יב: אבל למעשה הוא דבר שאינו מתבאר בגמרא להדיא.
כך שלומר שהגמרא דנה מצד ולא תתורו נראה לי קצת רחוק. אמנם היה אפשר לפרש מצד ונשמרת, אולם מעניין שלא הגמרא ולא הראשונים מזכירים כאן את אותו איסור. ועוד הערה קצת דלשון הפסוק עוצם עיניו מראות ברע משמע שיש כאן בעיה מצד עצם הראיה ולא רק מצד מה שזה עלול להוביל אליו, כמובן שאין זה מוכרח אבל הערה יש כאן לענ"ד.
והנה הרב אוצה"ח כתב שיש איסור ליהנות מן הערוה, והוכיח זאת ממה שבליכא דרכא אחרינא מותר, ואם זה מעשה איסור איזה היתר הוא זה. אע"כ שלא מדין מעשה איסור אתינן עלה אלא מדין איסור ליהנות, ולכן גם הקשה החפץ חיים דא"כ אפילו איכא דרכא אחרינא היה צריך להיות מותר, ועי' להלן בזה. עוד הוכיח זאת הרב אוצה"ח מהא דדיברו דוקא על מקומות המכוסים, והרי ונשמרת נאמר גם על אשה צנועה, אע"כ דבאו לדון כאן מצד האיסור להינות מן הערוה.
אולם קשה לי מהו מקור האיסור הזה, והיכן נאמר בתורה האיסור ליהנות. ועוד דאם אסור ליהנות מן הערוה, מדוע דוקא מקומות המכוסים, וכי מותר ליהנות מאשת איש ממקומות המגולים. גם הרי מי לא עסקינן שהנשים הן פנויות טהורות, כך שאין הם בגדר ערוה עליו. (ואולי שתי שאילות האחרונות מתורצות חדא בחבירתה, דיש איסור מיוחד ליהנות דוקא ממקום שנקרא ערוה, הן אם האשה היא ערוה הן אם לא. אך שוב, מה המקור לאיסור זה.)
ובאשר להוכחות שהביא הרב אוצה"ח אכתוב בזה בע"ה להלן.
והנה מצינו בגמרא שבת סד. שזנו עיניהם מן הערוה, וע"ש ברש"י. ואינו מבואר איזה איסור הוא, ונשמרת אינו קשור למה שזנו עיניהם, וגם לא תתורו אינו דין במה שזן את עיניו לכאורה. (ומזה היה משמע אולי קצת כדברי ראוהצ"ח.)
עוד מצינו שם ובברכות כד. כל המסתכל באצבע קטנה כאילו הסתכל במקום התורפה. ואינו מובן דאם מצד ונשמרת, ממנ"פ, אם הם שוים ביכולתם להביא לידי הרהור כו', אם כן מהו הרבותא כאילו הסתכל כו'. ואם אינם שוים, א"כ מהו פשר הדבר שזה כאילו כו'. וגם אם מצד ולא תתורו, מהו החומר במסתכל במקום התורפה.
ונציע מהלך בכל זה. האיסור שדיברו עליו חז"ל ברוב המקומות, איננו נובע מאיזה לאו או אזהרה מפורשת, אלא הוא אחד הדברים הרבים שהם אסורים מצד הרוח הכללית של כל התורה, ומצד השכל, ומצד ה"דרך" שעליה מצוה הקב"ה (כמו שמצינו כמה פעמים בפרשיות שקוראים כעת "בכל הדרך אשר אני מצוך ללכת תלכו" וכדומה, כלומר לא מספיק לקיים את המצוות אלא יש לילך בדרך מסויימת.) וכן הם שאר הדברים באותו פסוק של "עוצם עיניו מראות ברע" - מואס בבצע מעשקות, אוטם אזנו משמוע דמים, וכו' עי"ש, וברור לענ"ד שאין הנביא מתעסק כאן ברשימת עשין ולאוין מספר המצוות, אלא בדברים בסיסיים בבנין האדם על פי תורה.
ואף אנו נאמר שלהסתכל על מקומות המכוסים (לפחות) באשה כדי ליהנות, הוא סתירה לכל רוח התורה, ובודאי היפך מ"קדושים תהיו". וזה אף כתוב בפסוק "עוצם עיניו מראות ברע", מדוע המקומות המכוסים נקראים רע? ולא דמי לקרא דונשמרת מכל דבר רע, דשם הקרי הוא הדבר רע, אבל כאן לא שייך לפרש כן. אלא הפשט דכלפי האדם, חשיפת מקומות המכוסים באשה זהו רע, ויש לעצום עיניו כדי שלא להביט בו.
וזהו מה שאמרו "שזנו עיניהם מן הערוה", לא שעברו על איזה איסור מסויים, אלא עצם הדבר שזנו עיניהם מן הערוה יש בזה פחיתות ורוע.
כמו כן זהו הרבותא של המסתכל באצבע קטנה כו', כי מצד הפחיתות והרוע היה באמת מקום לחשוב שאף שיש מעט רוע בלהסתכל על אצבע קטנה, אבל אינו דומה כלל לרוע של להסתכל במקום התורפה, שכל בר דעת מבין שזהו הסתירה הגדולה לדרך התורה. וקמ"ל שלפי מבט התורה, אין הבדל עקרוני, התורה מגלה שאותה פחיתות מוסרית שקיימת בלהסתכל במקום התורפה קיימת אפילו בלהסתכל באצבע קטנה.
(כדמות ראיה ששייך מושג כזה, שחז"ל יפליגו בעונש איזה חטא אפילו שלא נמצא לו שום אזהרה מפורשת, הנה הרמב"ן פ' כי תצא תמה איך יתכן שאין בתורה אזהרה מפורשת על לשה"ר, הרי הוא חטא כ"כ חמור. היינו שלא תמה הרמב"ן איך יתכן שזה חטא עם עונש חמור אם אין עליו אזהרה בתורה; זה כנראה לא הפריע לו. אלא הוקשה להרמב"ן איך יתכן שהתורה לא תעשה אזהרה מפורשת על דבר שהוא כ"כ חמור ויסודי.)
זהו לענ"ד יסוד הסוגיא כאן בבבא בתרא. עוד יש להעיר בדברי החפץ חיים שהביא הראוצה"ח, אקוה לכתוב בזה בהמשך בע"ה. אך קודם צריך לראות אם הדברים יעברו את שבט ביקורתם של הראוצה"ח ושאר החברייא.