אביגדור כתב:יש לעיין אם כל צביעת תכלת בדם חלזון כשר או צריך דוקא מראה וגוון מסוים של תכלת והנה עמדי ב' ראיות להצריך בדוקא גוון חזק של תכלת:
ראה כאן שהוכיח בהוכחות ברורות מאוד שלא ניתן לומר ששיש גוון מסוים בלבד שכדר
http://forum.otzar.org/download/file.php?id=26596א. בגמרא מחלוקת רחב"ג ור"י בן דהבאי אם טעימה פוסלת את כל היורה דרחב"ג דורש כליל תכלת שטעימה פוסלת ורי בן דהבאי אומר ושני תולעת שאפילו מראה שני כשר. וברמב"ם נפסק כמ"ד שדורש כליל תכלת שאם ניסה את הדם חלזון שביורה קודם דצבע בו נפסל. ופירש רש"י כליל תכלת שיהא כל עיקר מראה דם החלזון בצמר ולכן כתב שגם אם צבע בו תכלת אחר נפסל. ובתוס' חלקו על זה וכתבו שרק בצביעה של נסיון נפסל. ולשון הרמב"ם משמע כפירוש רש"י שכתב ששופך את מה שבדק בו וצובע את התכלת בשאר הצבע שלא נפגם ומשמע שהצבע נפגם כשמשתמש בו.
ומשיטת רש"י לכאורה משמע שצריך שיהא מראה עיקרי של החילזון ואע"ג דהוא לא מיירי בגוון אלא בשצבעו מהחלזון צמר אחר מ"מ יש מקום גדול ללמוד דכ"ש אם יוסיף מים ביורה עד שיכהה גוון התכלת אינו כליל תכלת.
והנה בספרא ר"פ מצורע איתא וז"ל ושני יכול פיקס תלמוד לומר תועלת אי תולעת יכול אחד מן הצבעים תלמוד לומר ושני הא כיצד זו זהורית טובה (ופירש רבינו הלל יכול אחד מן הצבועין דקא אצטבע בתולעת ת"ל ושני כלומ' להכי כתי' ושני תולעת לאשמועינן צביעות המשונה והמשובחת דתולעת והיינו זהירות טובה דאית לה זיהור טוב מצביעות דתולעת) ר"י בן דהבאי אומר ושני תולעת שני שבתולעת ומנין שאם טעמה פסלה ת"ל ושני תולעת. עכ"ל הספרא.
ומשמע להדיא דלת"ק הדין הוא שיהיה מראה חזק של התולעת בצמר והנה כבר העירו המפרשים שם שהמחלוקת דהספרא היא המחלוקת בגמרא מנחות ור"י בן דהבאי לשיטתו שדורש שני תולעת ות"ק דידיה הוא רחב"ג שדורש כליל תכלת ודורש שצריך שיהא זיהורת טובה וא"כ גם בתכלת צריך שיהא צבע חזק של החלזון בצמר. ועיין בקרבן אהרן על הספרא שכתב להכריע כשיטת רש"י וכתב שסיום הספרא ומנין וכו' הם דברי ת"ק וכרחב"ג.
אמנם נראה שאין להקשות על התוס' מתורת כהנים דדלמא ג' תנאי הם ת"ק מצריך זהורית טובה ור"י בן דהבאי ורחב"ג נחלקו בטעימה אך השתא דאתינן להכי י"ל דלפירוש התוס' לא נחלקו ר"י בן דהבאי ורחב"ג על ת"ק ולכו"ע צריך זהורית טובה וכן בחלזון צריך עיקר מראה כדמשמע בגמרא דדין אחד להם וכל המחלוקת היא בטעימה באופן שחזינן שאינו מפסיד המראה כגון שהיה הרבה דם חלזון ביורה.
ומ"מ חזינן בספרא שצריך צבע ומראה חזק בצמר.
1. כל אדם גם אם הוא לא מכיר בזהות התכלת מבין שלא יתכן שמעט צבע שטעם ע"י ביעתא לא יכולה לשנות את הצבע של יורה גדולה, ק"ו למי שמכיר את התכלת שיכול לדעת שזה לא כך במציאות. (ובשע"י ג' כ' פירש ברש"י כדברי תוס' גם משום כך)
2. לא מרומז לא ברש"י ולא ברמב"ם ולא בר"ג שפסול טעימה היא בגלל הגוון, ולדחוק שבעצם כל המחלוקת של ר"י בן דהבאי ורחב"ג הוא מהו הגוון של התכלת והגוון של התולעת שני וזה לא נכתב בשום מקום עד להתגלותו בפורום אוצה"ח זהו שטות ועיקר המחלוקת חסרה מן הספר.
הפסול בטעימה הוא משום שמתערב מעט מן המעט
צבע שני שלדעת ת"ק הוא צבע פסול והוא מביא דרשה מכליל תכלת שצבע פסול לא בטל ברוב. אמנם לר"י בן דהבאי גם צבע שני כשר לכתחילה וממילא לא צריך להגיע לביטול ברוב כלל.
כאש צובעים צמר בחלק מהצבע אין שום השפעה על יתר מולקולות הצובען או על הרכב המולקולרי של הנוזל שלא היה בצמר, אמנם בנוזל צבע ששרוי בצמר וחלק ממנו נקשר מהר יותר לצמר אז צפוי שינוי בריכוזים המולקולריים
צבע שני הוא שארית של נוזל צבע ששהיה שרוי בצמר ראשון, לדעת רש"י הפסול לת"ק הוא כי הצבע של התולעת שני כבר לא נחשב צבע מהתולעת/חילזון (אולי כי זה כבר לא מלוא ההרכב הטבעי של התולעת/ החילזון ) ולר"י בן דהבאי גם צבע שני נחשב מהתולעת ודורש את השני תולעת (כאילו האות ש ב"שני נכתבה בצירי) ולת"ק דורשים שצריך לבוא מתולעת ומכליל תכלת שלא בטל ברוב, ולדעת תוס' החיסרון הוא שזה היה בבגד קודם ושם זה לא נעשה לשמה וכעת זה צבע שנצבע כבר קודם שלא לשמה .
כעת נבאר את הת"כ
ספרא מצורע פרשה א
ושני יכול פיקס,
(פיקס הוא מקור אחר לצבע השני) תלמוד לומר תולעת
(שצריך צבע שנוצר מתולעת) אי תולעת יכול אחד מן הצבעים מתולעת
(לא צבע שני אלא צבעים אחרים לגמרי למשל שחור או חום) תלמוד לומר ושני הא כיצד זו זהורית טובה (
השם בזמנם לצביעה בתולעת השני), ומנין שאם טעמה פסלה תלמוד לומר ושני תולעת,
(גרסת הגר"א-) מעורב בו צבע שכבר לא נחשב צבע מתולעת ( עודף מצבע שנקשר לבגד אחר) . יוחנן בן דהבאי אומר ושני תולעת, שני
( שין צרויה) שבתולעת-
שצבע שני (ש צרויה) שהוסר מבגד גם הוא כשר .
אביגדור כתב:ב. איתא בגמרא שהיו בודקין את התכלת ע"י כמה דברים לברר אם הוא תכלת או קלא אילן ואיתא שם איפרד חזותיה פסולה לא איפרד חזותיה כשרה ופירש רש"י ונפרד חזותא נתקלקל המראה ומשמע שנתקלקל המראה מכשרותו לתכלת וכן הוא בפירוש רבינו גרשם איפרד חזותא אם נפסל מראהו. וחזינן מדבריהם ג"כ שיש מראה תכלת שהוא פסול.
הנה לשון הרמב"ם בזה אם עמדה בעינה ולא כהתה כשרה, ואם נצרף דבריו אם דברי רש"י ור"ג משמע שע"י כהות המראה הוא נפסל.
הבדיקה מבוססת על כך שבקלא אילן יותר שכיח שמעורבים יותר חומרי לוואי שנדבקים לצמר ומונעים קישור מולקולרי ישיר של הצובען לצמר אלא הקישור הוא צובען-חומר לוואי-צמר , כאשר מבצעים את הבדיקה יורדים חומרי הלוואי וכך נוצרים נקודות להם לא קשור צבע, ואולי אם יווצרו חללים זה גם פסול
בבדיקה זו בגמרא מבואר שנפסל בגלל שהוא קלא אילן ולא פסול בגוון ,
ברש"י נתקלקל המראה הכוונה שירד מהצבע וגם בר"ג הכוונה שנפסד מראהו שהצבע פחות איכותי, אין אלא רמז לדיוק קלוש. ואכן בצבע שני הר"ג מפרש כדברי תוס' שהפסול הוא משום שאינו לשמה.
כהתה בלשון התורה חז"ל והרמב"ם שהצבע נחלש (עי' נגעים) ולא כמו בלשון ימינו כהה- צבע עז יותר.
אביגדור כתב: ועיין ברדב"ז ח"ה אלף תכא (בלשונות הרמב"ם) שהוא הבין שאחר בדיקה ראשונה שבגמרא עדיין הצבע כשר וכתב וז"ל שיש גוון תכלת שהוא שחור הרבה ויש שאינו שחור כ"כ ולפיכך מהבדיקה הראשונה ירד משחרותו ועמד על גוון הנמוך ולכן אנו עושים הבדיקה השנייה לראות אם יעמוד בעינו נדע שתכלת הוא ומה שירד בתחלה הוא מפני שהיה גוונו עמוק הרבה ואם יכהה ממה שהיה בתחלה נדע דקא אילן הוא ומה שירד בתחלה הוא מפני שאינו תכלת. עכ"ל. והיה אפשר ללמוד מזה שאין צריך דוקא עיקר מראה הדם אבל מדמסיים שם לדמות למראות נגעים שאם כהה מבהרת לשאת ולא כהה יותר מזה להיות בהק עדיין אינו טהור משמע דגם הוא ס"ל שיש גוון תכלת שאם כהה יותר ממנו הוא פסול.
מה שהוא מדמה למראות נגעים זה לגבי השאלה האם בבדיקה שניה שבגמרא די בכך שהצבע נשאר בדיוק בעינו, ומדמה לנגע שבהסגר שני גם אם לא התחזק הנגע אלא שלא השתנה זהו סימן טומאה, וכך גם בתכלת בבדיקה השניה גם אם בבדיקה הראשונה נחלש אם בבדיקה שהנייה עמד בעינו זהו סימן שהוא תכלת.
לגבי מה קורה אם קלש בבדיקה ראשונה ולא בשניה הוא בכלל לא מקשר זאת לנגעים הוא כותב שזה כשר בגלל שזה מחילזון ולא מקלא אילן ורק בגלל זה . כל השאלה שלו מה קורה כשירד צבע בבדיקה ראשונה ובבדיקה שנייה לא השתנה לא לטובה ולא לרעה, האם זה נחשב סימן שזה תכלת או שחיישינן לקלא אילן ועל זה הוא מביא שאף שבהסגר שני גם אם לא התחזק הנגע אלא שלא השתנה זהו סימן טומאה.
שו"ת הרדב"ז (ללשונות הרמב"ם) הלכות ציצית פרק ב
תדע שהרי אם לא כהה הנגע בין בהסגר ראשון בין בהסגר ב' אלא שעמד בעינו אין זה סימן טומאה אלא הרי הוא כאשר בתחלה כיצד הרי שכהה הנגע בהסגר ראשון ולא כהה למטה מד' מראות נגעים אלא שאם היה בהרת חזר להיות כשאת עדיין אינו טהור עד שיכהה הנגע עד מראות הנזכרות אז הוא טהור דבוהק הוא אבל אם לא כהה מד' מראות טעון הסגר שני ואם עמד בעינו הרי הוא כבתחלה ואם פשה הנגע או נולד בו שער לבן או מחיה טמא ואם לא נולד בה אחד מכל אלו אף על פי שלא נעשית לבנה כאשר היתה בתחילה אלא שעמד בעינו הרי זה טהור הא למדת שהעמדת הדבר בעינו ממש בלא מגרעת הרי הוא כבתחלה ואין חלוק בין פעם ראשונה לשנייה.