לענין כתב:המשמעות היא שאם אכן היה גלוי לפניהם שלא ישמעו, אז באמת לא היה בזה מצוה.
אדרבה! היתה מצוה עליהם שלא להוכיח, כדאמרינן בשלהי הבא על יבמתו: אָמַר רַבִּי אִילָּעָא מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה עַל אָדָם לוֹמַר דָּבָר הַנִּשְׁמָע, כָּךְ מִצְוָה עַל אָדָם שֶׁלֹּא לוֹמַר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע. רַבִּי אַבָּא אוֹמֵר, חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ'.
וז"ל רבנו בחיי בריש פרשת שמות: הַתּוֹכַחַת הִיא עַל שְׁנֵי חֲלָקִים, הָאֶחָד מְחֻיָּב, וְהַשֵּׁנִי נִמְנָע. הַמְחֻיָּב הוּא שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לְהוֹכִיחַ שָׁלשׁ כִּתּוֹת, וָהֵם חֲכָמִים פְּתָאִים נְעָרִים; הַנִּמְנָע הוּא
שֶׁנִּצְטַוִּינוּ שֶׁלֹּא לְהוֹכִיחַ שָׁלשׁ כִּתּוֹת כְּלָל, וָהֵם לֵצִים כְּסִילִים רְשָׁעִים.
וכן מפורש שם בתוס' בבמה בהמה וז"ל: הַיְינוּ הֵיכָא דְסָפֵק אִי מְקַבְּלִי, כִּדְאָמַר בְּסָמוּךְ 'לִפְנֵיהֶם מִי גָלוּי'.