תג של זהב כתב:מנין המקור לאמירת 'ויכולו' בליל שבת בשניים, עד שמי שפספס מחפש אחר מישהו לומר יחד עימו.
ובכן הסכת ושמע לגלגולו של מקור כפי שהעליתי בחכתי לפני זמן לא רב
בגמ' מבואר שצריך לומר ויכולו אלא שלא כתוב מתי
והנה בנוסח הקדום לא היו אומרים ויכולו בתפילה בלחש, וכתבו הגאונים שיש לאומרו לאחר שמו"ע שאז כולם עומדים כיון שאמירת ויכולו היא עדות למעשה בראשית וקי"ל עדות בעמידה
ולאחר מכן כבר נכנס ויכולו לתפילת לחש. ונתקשו הראשונים [שנראה מדבריהם שלא ידעו כלל מהטעם הנ"ל שהוא כדין עדות, המופיע בגאונים] מדוע אומרים גם ויכולו לאחר התפילה? ותי' בעל התרומה [שהוא מבעלי התוס'] דמכיון שביו"ט שחל להיות בשבת אין אומרים ויכולו בתפילת לחש, והוצרכו לאומרו לאחר התפילה, וע"כ תקנו לאומרו בכל שבתות השנה לאחר התפילה ביחד. וכן היא ד' התוס' והרא"ש.
ובטור סי' רסח כתב וז"ל וחוזרים ואומרים ויכולו בציבור משום י"ט שחל להיות בשבת שאין אומרים אותו בתפילה שמתפללין אתה בחרתנו ואז צריך לאומרו מפני שלא אמרוהו בתפלה ואגב זה תיקנו לומר בכל השבתות וגם להוציא מי שאינו יודע אותו וי"א שנהגו לומר אותו בקול רם ומעומד משום שהוא עדות להקב"ה על מעשה בראשית וכתיב ועמדו ב' האנשים ודרשינן (שבועות ל) אלו העדים שצריכים להעיד ביחד ומעומד ולכן צריך שיעמדו ויאמרו אותו ביחד עכ"ל.
ומש"כ בטעם השני שהוא מדין עדות שצריך לאומרו ביחד ומעומד, אינו קיים בשום דעה בראשונים ואזכור המילה "ביחד" אינה מופיעה אלא בשי' בעלי התוס' שכתבו זאת לאפוקי מתפילת לחש שאומרו כל אחד לחוד, אבל לא משום עדות שהרי לא ידעו כלל מטעם זה, ואלו הראשונים שכתבו לטעם עדות בכלל לא היה להם אמירת ויכולו בתפילת לחש, ולא כתבו אלא שצריך מעומד משום עדות.
ומכאן הגיעו הפוסקים שצריך שניים לעדות ותמהו מאוד שהרי לא קי"ל שצריך שניים יחד לאמירת עדות וכו' וכו' ואידך זיל גמור.