אוהב תוכחה כתב:אוצר החכמה כתב:דברי אהוביון החריפים ויותר מזה התגובה שלך לדבריו מעוררים אותי לחשוב שלפי ענ"ד יש בעייה חמורה בדרך אותה אתה מציע.
אני לא חושב שפשוטו של מקרא הוא לימוד המקרא ללא תיווך רז"ל. מה שעשו הקדמונים כשלמדו הוא להציע פירוש אחר מאשר פירוש חז"ל וההבדל בין שתי ההתבטאויות גדול.
והסיבה היא כי אין בכלל בעולם לימוד ללא תיווך. לשום דבר ולשום מקום איננו מגיעים עם מטען 0. כל דבר שאנו מפרשים נובע מהמטען הקודם שלנו הן במודע לגמרי והן פחות במודע. אם מישהו בוחר להסיר ממנו תיווך מסוים פירוש הדברים שהוא בוחר תיווך אחר. והדבר ניכר בכל מיני פירושים מודרנים שמסירים כלשונך את תיווך חז"ל ואתה רואה איך פירושם מושתת במקום זה על התרבות המודרנית ועל אג'נדות ורוחות חולפות.
הגישה לפשוטו של מקרא הנכונה אמורה לענ"ד ללכת באופן הפוך לגמרי וכך נהגו הראשונים שהזכרת. הבסיס להבנה ולגישה הוא חז"ל (או כמו שאתה קורא לזה תיווך חז"ל) ואז ורק אז אפשר לשאול אולי ניתן לפרש פסוק מסויים או עניין מסויים אחרת מהם. ואם זה בגבולות הסביר (שזה נושא בפני עצמו מה הם הגבולות) אז מציעים את הפירוש הזה.
אותו דבר בלימוד הגמרא יש מקום להתחיל ללמוד סוגיא בלא פירש"י דווקא בגלל שלימוד כל סוגיא שלנו כן מושתת על תיווכו של רש"י, שהרי אין מי שלמד תלמוד בינינו שלא תווך אליו על ידי רש"י (לענ"ד זאת אחת הסיבות שלפעמים אנחנו מתקשים להבין גישה של ראשונים מסויימים לסוגיה כי אנחנו תלמידי רש"י ותוספות) ולנסות להבין את הסוגיה, ודווקא אז אפשר לעמוד על השאלה מדוע רש"י פירש אחרת. בדרך כלל זה יביא אותנו להבנה עמוקה יותר למה רש"י צודק בפירושו (כי לא שמנו לב לקושי מסויים וכדומה) ולעתים יאפשר לנו לגלות שאפשר ללמוד את הסוגיא גם אחרת מרש"י. לשמחתינו הרבה במקרה כזה נראה שתוספות או הרמב"ן והרשב"א למדו כך או שנבין למה הרמב"ם פסק אחרת ולעתים נדירות יזכה אדם בחלקו באורייתא לחדש פירוש חדש.
גישה כזאת היא גישה מומלצת על ידי ראשונים (ר"י קנפונטון בדרכי הגמרא) ומביאה את האדם להבין היטב את הסוגיא מחד וליראת שמים מאידך משום שרואה כמה עמקו דברי הראשונים ועד כמה טרחו ודקדקו לפרש את הסוגיא לעומקה ועד כמה אי אפשר בשום אופן לוותר על "התיווך" שלהם.
אין לי מושג אם זה גורם ל"חוויה עוצמתית" אם לא. אבל לא באנו לעולם לאסוף חוויות עוצמתיות ובית המדרש אינו לונה פארק.
ברשותך אתייחס רק לחלק הראשון, שנוגע ללימוד המקרא, לא לחלק שנוגע ללימוד תורה שבעל פה. הגם ששני הדברים שייכים זה לזה אבל זה קומה על גבי קומה, וכעת הנושא הוא הקומה של המקרא.
ברצוני להסביר, לעצמי ואולי לעוד אחרים, את ענין 'התיווך הסמוי' שהעלית כאן.
ואגב כך, אולי גם עמדתי שלי תובהר יותר.
כאשר עשו נפגש עם יעקב, הפסוק מתאר זאת כך:
וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ. רש"י הקדוש מביא את המדרש, שדורש את הנקודות על וישקהו,
שלא נשקו בכל ליבו. בתנחומא מובא התיאור הידוע '
ביקש עשו לנשכו, ונעשה צוארו של שיש, לכן נקוד על "וישקהו", שלא היתה נשיקה של אמת'.
כלומר, לפנינו תמונה אחת העולה מתוך הפסוק עצמו, שעשו נשק את יעקב. תמונה של נשיקה היא תמונה של אהבה ושל פיוס.
לעומת זאת המדרש, במיוחד התנחומא, מספר סיפור הפוך, עשו עדיין שונא את יעקב, אלא שכלפי חוץ הוא מראה לו אהבה.
מעתה, פרשני הפשט, אותם הדוגלים בלימוד המקרא ללא תיווכם של חז"ל, יתמקדו בסיפור ובתמונה העולה מתוך הפסוק עצמו. יעקב ועשו נתפייסו וחזרו להיות אחים אוהבים.
מה הם עושים עם המדרש שנותן תמונה הפוכה? כאן כבר יש כמה סגנונות, אבל בדרך כלל התשובה תהיה שיש כמה רבדים מקבילים. להלן ננסה להעמיק בזה ולמצוא נוסח יותר מתיישב על הלב.
נשים לב שאין מדובר בדרש העוקר את הפשט. הוא לא אומר ש'וישקהו' היינו 'וישכהו'. אבל עדיין, יאמרו הפשטנים, עצם העובדה שהמדרש מוסיף איזה נתון שלא קיים בפסוק מוציאה את הפירוש שלו מכלל פשט. הפשט הוא הפירוש שהלומד נותן לפסוק באופן טבעי על ידי קריאת הפסוק עצמו, ללא הוספת שום מידע ממקום אחר. כאשר הפסוק מספר על מישהו שנשק את אחיו, הפירוש הפשוט והטבעי, התמונה שאמורה לעלות אצל הלומד, היא של אהבה ואחוה.
לעומתם, אלו הדוגלים בלימוד מתווך, לא ישימו לב לתמונה הפשטית. בעיניהם היא לא נכונה, או לכל הפחות חסרת משמעות. מה שחשוב זה איך שחז"ל קראו את הפסוק, ואמרו לנו שעשו לא באמת נישק את יעקב אלא זה היה רק כלפי חוץ.
לענ"ד בשתי הדרכים הנ"ל ישנה החמצה גדולה.
לצורך הנוחות נתחיל בדרך השניה: חז"ל לא באים לשנות את התמונה. בתמונה היא תמונה של עשו שמחייך מלא פיו וכל כולו נפת צופים והוא מנשק את יעקב נשיקה עזה כאילו עשרים שנה הוא רק מתגעגע אליו. חשוב מאד לחיות את התמונה הזאת, כי זה התמונה שהפסוק מצייר וזו התמונה שעליה בא המדרש. והמדרש בא לומר לך, אתה מסכל ואתה רואה את עשו אוהב את יעקב, אל תקנה את זה, עשו לא אוהב את יעקב, אל תפול ברשת שלו, הוא רשע, והוא רמאי, והוא מניפולטור. זה עשו. זה היופי והעומק והעצמה שבדרשה הזאת, שהיא מסתכל למציאות הפשוטה בעיניים אבל גם מסתכלת מאחוריה. היא לא מבטלת את המציאות הזאת, כי כלפי חוץ זה מה שהיה. מי שהיה שם באירוע זה מה שהוא ראה. לא רק זה, עצם ההצגה הזאת של האהבה היא אירוע משמעותי גם בחיי עשו ויעקב. כי בסוף, כלפי חוץ הם שומרים על ידידות, וזה מה שהולך לקבוע את היחסים שלהם לזמן הקרוב.
ממילא גם בדרך הראשונה ישנה החמצה גדולה, כי לקרוא את הפסוק ולחשוב שהנה, עשו ויעקב התפייסו, ויש עכשיו אהבה גדולה, ובטח עוד מעט הם הולכים לפתוח ישיבה גדולה ביחד... מי שיקרא את זה כך, יתאכזב מאד בהמשך, ולא יבין מה קרה, ולא יבין בכלל את הסיפור של עשו ויעקב. המדרש נותן לנו את הזית המיוחדת של קריאה עם עומק, איך אפשר להסתכל על תמונה מסוימת שעולה מתוך הפסוק, ועדיין להבין שזאת תמונה חיצונית, שהיא חשובה מאד מאד, אבל היא מחביאה משהו אחר, שאפשר לראות אותו רק במבט חודר לתוך המציאות.
וכאן אני מגיע לנקודה העיקרית, שהיא מה שנקרא 'התיווך הסמוי'.
לעניות דעתי כאשר נתבונן בתוך עצמנו, נראה, שבסופו של דבר, כולנו גדלנו על מסורת מאד ברורה, יש לנו תמונה על יעקב ועשו, מי הצדיק ומי הרשע. מי הטוב ומי הרע. כאשר אנחנו ניגשים למקרא אנו כבר עמוק עמוק בתוך ההנחות האלו ולכן באופן אוטומטי, כאשר נקרא את הפסוקים נמצא בהם את הרושם הזה. למרות, שמהפסוקים עצמם לא תמיד ניתן לשמוע משהו ברור. זוהי באמת עוד זוית קטנה לראות את חכמת התורה היא אינסופית, איך שהפסוק מתאר מציאות כביכול באופן אובייקטיבי, מי שיתחיל לקרוא מאפס לא ידע אם עשו הוא באמת המסכן שיעקב כל הזמן מזנב בו... ודווקא חז"ל באים ונותנים לנו, בדרכים שונות, את הסיפור שמסתתר מאחורה, וכעת הפסוק עצמו כבר מאיר לנו באור כזה.
כל התיווך הסמוי הזה הוא נעשה בצורה מאד עמומה, מאד לא מודעת, וזה סוד עמקו וגודל עצמתו.