הודעהעל ידי ביקורת תהיה » ג' דצמבר 11, 2018 7:01 pm
בספרות התלמודית רווחת כתיבת המלה 'מצוות' בכתיב חסר ('מצות'), ולפעמים הדבר מכשיל את לשונו של הלומד (בטופס בלתי מנוקד, כמובן). לדוגמה:
תוספות פרק בתרא דר"ה: יֵשׁ לִיתֵּן טַעַם בַּדָּבָר דְּהֶחְמִירוּ רַבָּנָן בְּסוּמָא, שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כְּגוֹי, דְּאִי פָּטְרַת לֵהּ בְּכָל מִצְוֹת, נִמְצָא דְּאֵינוֹ נוֹהֵג בְּתוֹרַת יִשְׂרָאֵל כְּלָל; אֲבָל אִשָּׁה, אִי פָּטְרַת לָהּ בְּכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא, יֵשׁ עֲדַיִן מִצְוֹת דְּמִחַיְּבָא בְּהוּ. וְרִ"י בַּר יְהוּדָה מֵבִיא רְאָיָה דְּנָשִׁים מְבָרְכוֹת עַל כָּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא.
ויש שאי אפשר להכריע אם המלה נקראת בלשון יחיד או בלשון רבים. לדוגמה:
רש"י ריש סוטה (ביחס לדברי רבי ישמעאל 'וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ – רְשׁוּת') כותב וז"ל:
מִשּׁוּם דְּאִי לָא כְּתִיב קְרָא הֲוָה אָמֵינָא דְּאָסוּר, הוּא דְאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָכָא רְשׁוּת, אֲבָל בְּכָל מצות עֲשֵׂה שֶׁבַּתּוֹרָה לָא אָמַר הָכִי:
'מִצְוַת' או 'מִצְוֹת'?