תוכן כתב:אם אני רוצה ללמוד את המקרא בצורה עמוקה יותר, לעמוד על הכפיליות, על ההשמטות וכיוצא, שוב, אין לי מושג מה אני אמור לעשות עם זה. למה כאן כתוב 'נטה את ידך' ושם 'קח את מטך', למה בפרשת הנשיאים אצל כל נשיא יש שינויים זעירים. מה אני אמור לעשות עם השינויים האלו, אין לי מושג.
ספרי במדבר פרשת נשא פיסקא כג
מיין ושכר יזיר, והרי יין הוא שכר ושכר הוא יין אלא שדברה תורה שתי לשונות כיוצא בו אתה אומר שחיטה היא זביחה וזביחה היא שחיטה קמיצה היא הרמה הרמה היא קמיצה עמוקה היא שפלה שפלה היא עמוקה אות הוא מופת מופת הוא אות אלא שדברה תורה שתי לשונות אף כאן אתה אומר מיין ושכר יזיר והרי יין הוא שכר ושכר הוא יין אלא שתי לשונות דברה תורה ר' אלעזר הקפר אומר יין זה מזוג שכר זה חי אתה אומר יין זה מזוג שכר זה חי או אינו אלא יין זה חי ושכר זה מזוג ת"ל ונסכו רביעית ההין לכבש האחד בקודש הסך נסך שכר לה' (במדבר כח ז) חי אתה מנסך ואי אתה מנסך מזוג הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון יין זה מזוג שכר זה חי.
בכור שור דברים פרק יד פסוק ח
מבשרם לא תאכלו: אם נשחטו או ננחרו. ובנבלתם לא תגעו: אם מתו מיתת עצמן לא תגעו לאכול, כמו "בכל קדש לא תגע וגו'", דאמרינן במסכת מכות מה מקדש [דבר] שיש בו נטילת - נשמה על הנכנס בטומאה, שיש כרת בדבר, אף קדש שיש בו נטילת - נשמה: כרת, כגון שאכלה אותו בטומאה, ואמרינן שהוא אזהרה לאוכל, ואפקיה לאכילה בלשון נגיעה. והכא נמי אפקיה אכילה בלשון נגיעה, וכפל - מלה הוא. ודרך הפסוק לשנות לשון כשהוא כופל דבריו, כגון "האזינו השמים... ותשמע הארץ", "שמעו שמים והאזיני ארץ", ו"שמיעה והאזנה" אחת היא, ומשום שכפל שינה - הלשון. וכן "בשרם" ו"בנבלתם" אחת היא, ומשום שכפל שינה - הלשון. וכן "תאכלו" ו"תגעו" אחד, אלא מפני הכפל שינה. וכן בחוה כתיב "[ומפרי - העץ וכו'] לא תאכלו [ממנו ולא תגעו בו] פן תמותון", אעפ"י שלא צוה עליהם אלא שלא לאכול, אלמא לפי הפשט נראה ש"לא - תגעו" לאכול משמע. הרי לך מדברי רבותינו מ"בכל - קודש לא - תגע", שנגיעה קורא אכילה, וכאן לפי - הפשט תדע שהרי לא תמצא "לא תגעו" אלא אחר "לא תאכלו", אלמא הוא כפל ל"לא תאכלו". ועוד אי על נגיעה לוקה, אכילה למה הוצרכה לאסור.
אבן עזרא שמות פרק כ
ולא אוכל לפרש לך כל אלה עד שאפרש לך מוסר דרך לשון הקדש. והשם הוא עדי, ויודע סודי, כי לולי שהוצרכתי לפרש אלה הקושיות, הייתי מחריש, ולפני שאפרש אתקן דברי חז"ל. אמר אברהם המחבר. משפט אנשי לשון הקדש פעם יבארו דבורם באר היטיב, ופעם יאמרו הצורך במלות קצרות, שיוכל השומע להבין טעמם. ודע, כי המלות הם כגופות, והטעמים הם כנשמות, והגוף לנשמה, הוא כמו כלי, על כן משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים, ואינם חוששים משנוי המלות, אחר שהם שוות בטעמן, והנה אתן לך דמיונות. אמר השם לקין ארור אתה מן האדמה, כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך, נע ונד תהיה בארץ (ברא' ד, יא - יב). וקין אמר הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה (שם שם, יד). ומי הוא שאין לו לב שיחשוב כי הטעם אינו שוה בעבור שנוי המלות. והנה אמר אליעזר הגמאיני נא (שם כד, יז). והוא אמר: ואומר אליה השקיני נא (שם שם, מה). אמר משה בכור השבי אשר בבית הבור (שמות יב, כט), וכתוב: בכור השפחה אשר אחר הריחים (שמות יא, ה). ומשה הזכיר התפלה במשנה תורה שהתפלל על ישראל בעבור העגל, ואינו דומה לתפלה הנזכרת בפ' כי תשא למי שאין לו לב להבין. והכלל, כל דבר שנוי, כמו חלום פרעה, ונבוכדנצר, ואחריהם רבים תמצא מלות שונות, רק הטעם שוה. וכאשר אמרתי לך שפעם יאחזו דרך קצרה, ופעם ארוכה, כך יעשו פעמים להוסיף אות משרת, או לגרוע אותו, והדבר שוה. אמר השם ותכלת וארגמן (שמות כה, ד), ומשה אמר תכלת וארגמן (שמות כח, ו). אמר השם: אבני שהם (שמות כה, ז), ומשה אמר: ואבני שהם (שמות לה, ט). וכאלה רבים, ושניהם נכונים, כי הכתוב בלא וי"ו אחז דרך קצרה, ולא יזיק, גם הכתוב בוי"ו לא יזיק, בעבור שהוסיף לבאר. והנה הוי"ו שהיא נראית במבטא הפה, אין אדם מבקש לו טעם למה נגרע, ולמה נכתב, ולמה נוסף, כי זה וזה נכון, והנה על הנראה שיבוטא בו לא יבקש עליו בכתב טעם, א"כ למה נבקש טעם בנח הנעלם שלא יבוטא בו, כמו מלת לעולם, למה נכתב מלא, או למה חסר. והנה בני הדור יבקשו טעם למלא גם לחסר, ואלו היו מבקשים טעם לאחד מהם, או שמנהג היה לכתוב הכל על דרך אחד הייתי מחריש. והנה אתן לך משל, אמר לי אחד כתוב לרעי, וזה כתוב, אני פלוני אוהבך לעולם. וכתבתי פלני בלא וי"ו, אהבך ג"כ בלא וי"ו, לעולם חסר. ובא ראובן ושאלני, למה כתבת חסרים. ואני אין לי צורך לכתוב רק מה שאמר לי. ואין לי חפץ להיותם מלאים או חסרים. אולי יבוא לוי ויודיעני, איך אכתוב. ולא ארצה להאריך, רק המשכיל יבין. ועתה אפרש לך השאלות הנזכרות.