עושה חדשות כתב:כתבתי בעבר על אויר שאין סופו לנוח וקלוטה כמי שהונחה.
היום ראיתי במהרי"ט אלגאזי בכורות ג-לה שפשיטא ליה לדמות הנידון בחולין ד"ע האם כותלי בית הרחם מקדשים את הבכור או אויר בית הרחם, לאיבעית הגמ' באויר שאין סופו לנוח.
והוא פלא.
ז"ל -
בעי רב אחא נפתחו כותלי בית הרחם מהו, אויר רחם קא מקדש והא איכא או דילמא נגיעת רחם קא מקדש והא ליכא ופסק הר"ם [שם הי"ט] דהוי ספק בכור. ויש לחקור דמאי קא מבעיא ליה, דמ"ש משאר דברים דתלויין בהגעת הדבר במקום ההוא והאויר חשיב כמונח ממש, דהא לענין חצר דחצירו של אדם קונה לו בין לענין קנין ובין לענין גט וכיוצא לזה, קי"ל דכל שהגיע הדבר בהחצר באויר החצר חשיב כמונח וקני, כמו שמתבאר במתני' בפרק הזורק (דף ע"ט ע"א) היתה עומדת בראש הגג וזרק לה גט כיון שנכנס לאויר הגג הרי זו מגורשת, וכן מתבאר בכמה דוכתין, וכן לענין כלי דקי"ל כליו של אדם קונות לו אמרינן בפרק השוכר את הפועל (דף ע"א ע"ב), דמכי מטא לאוירא דמנא קנה יעו"ש, וכן לענין קדושה דמאי דקי"ל [זבחים פג, א] דהמזבח מקדש ואם עלו לא ירדו, כתב הר"ם בפ"ג מהל' פסולי המוקדשין דין י"ב דאויר המזבח כמזבח, וכתב מוהריק"ו דאף דבגמרא לא נפשטה הבעיא מ"מ נפשטה ממקומות אחרים יעו"ש, וכן לענין כלי שרת כתב הר"ם בפ"ד מהלכות מעשה הקרבנות דין ט' דאויר כלי הרי הוא ככלי יעו"ש, ועיין במה שהאריך בזה הרב מ"ל בפי"א מהלכות שגגות דין ד' לענין אויר עזרה כעזרה יעו"ש, באופן דבכל המקומות אמרינן דכל דבר שנקנה ומתקדש ע"י הנחה ונגיעת המקום, אוירו חשיב כמונח בו ממש, וא"כ הכא מאי קא מב"ל, הא י"ל דאף דהעיקר הוא דנגיעת הרחם מקדש מ"מ אויר הרחם כנוגע ברחם חשיב ופשיטא דמקדש. ולעיקר בעיית הש"ס י"ל דהא אמרינן בפ"ק דבב"מ (דף י"ב ע"א) דמבעיא ליה לרבא בזרק ארקני בפתח זה ויצא בפתח אחר אי אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא דלא איפשיט, וא"כ יש לומר דמטעם זה קא מבעיא ליה הכא, כיון דהכא הוי אויר שאין סופו לנוח הוא, שהולד דרך העברה עובר דרך אויר כותלי הרחם לצאת לאויר העולם דכל כה"ג אויר שאין סופו לנוח הוא, ומבעיא ליה לענין בכור כעין בעיא דרבא דהתם אי אויר שאין סופו לנוח אי כמונח דמי או לא.