ויקרא ג' ב' וסמך ידו על ראש קרבנו, ושם בפסוק ח'
וסמך את ידו על ראש קרבנותואר 'קרבנו' לענין סמיכה לא מצאנו אלא בקרבן שלמים, בעולה כתיב (א' ד') על ראש העולה, בחטאת (ד' ד') על ראש הפר ובחטאת יחיד (ד' כט', לג') על ראש החטאת. וחז"ל דורשים בספרא ובמנחות צ"ג מיעוטים, אבל עדיין צריך ביאור למה נבחר קרבן שלמים ללשון זה פעמים [ואף בעז בפסוק יג כתיב
וסמך את ידו על ראשו וכאילו כתיב ראש קרבנו וכהמשך לפסוק הקודם ואם עז קרבנו].
אמנם אם נקבל
יסוד עמיתי בעל 'ביקורת תהיה' דבשלמים יש תורת הקרבה ע"י הבעלים על קרבנם ע"י התנופה [וע"ז כתיב לשון 'והקריב' על הפרשת האימורים לתנופה זו וכנ"ל (עפ"י ה'שם עולם')] יתבאר היטב שינוי לשון זה, דבשלמים הסמיכה בתורת בעלים מחמת חלקם בהקרבה (העתידי), משא"כ בשאר קרבנות דאין הבעלים משתתפים עם ההקרבה כלל ואינם אלא בעלים לכפרה לכן הסמיכה אינו בתורת בעלים על ההקרבה לכן לא כתיב בהם 'קרבנו'.
ומדוקדק עוד דאמנם בעולה כתיב בתחילת הפרשה 'אם עולה
קרבנו זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני השם' היינו רק לענין הפרשתו וטיפולו לעזרה שבאחריותו להבאת הקרבן ולמוסרו להקרבה לכהנים כראוי בכדי שיגיע לכפרה, ולכן
זכר תמים יקריבנו -הפרשת מין הראוי,
אל פתח אהל מועד יקריב אתו - שיטפל בו להביאו לעזרה,
לרצונו לפני השם- שיהא לרצון הבעלים ולא בכפייה- אבל במעשה ההקרבה אין לו חלק ולכן מסמיכה ואילך לא כתיב קרבנו.
ואמנם מצינו לענין שלמים יוצא מן הכלל אחד והוא במילואים דכתיב בו (ויקרא ח' כב') ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם
על ראש האיל, ולא כתיב 'אילו' או 'קרבנו', אע"פ דהם סומכים בתורת בעלים של הקרבן וכמבואר בתו"כ שם. אמנם נראה דשאני מילואים משלמים אחרים דהנה בשאר שלמים כתיב 'והקריב מזבח השלמים אשה להשם' דמתפרש כנ"ל הפרשת האימורים להקטרה בהקדמת התנופה מתייחס להבעלים [ולפי יסוד הנ"ל], אבל במילואים כתיב (בפסוק כה) ויקח (משה) את החלב ואת האליה וגו' (פסוק כז)
ויתן את הכל על כפי אהרן וגו' והיינו דמשה מפריש ונותן על כפי אהרן, ועי' בתו"כ שם 'וכי כל הקרבנות כולן נותנין ליד הבעלים' אלא וכו', והיינו דכאן צורה אחרת מכל שלמים דהיה נתינה לתוך הכף ע"י מי שאינו בעלים והתנופה מתוך נתינה זו, [כן נראה מפי' הקרבן אהרן (ולשון פי' הראב"ד צ"ב) ויותר מכן מבואר בפי' הזית רענן בילקו"ש דלפי שי' תוספות במנחות ס"א דהבעלים אוחזים למעלה באוגני הכלי כדי שלא יהא חציצה (ודלא כרש"י ומשמעות הרמב"ם) וכאן הוי נתינה כולו לידו], וזה משום דשאני מילואים דאין התנופה כמעשה הקרבה של הבעלים אלא המסירה מיד מי שאינו בעלים לתוך ידו שמביאו בהמשך למעשה תנופה, ולכן שם אין הסמיכה בתורת קרבן הבעלים להקרבת האימורים דאף דבהמשך ינופו אין זה בתורת קרבנם כיון דמסירה לזה היה ע"י משרע"ה שאינו בעלים [ואף אם נימא דאח"כ במעשה התנופה עצמו נעשית כקרבנם אמנם כעת בסמיכה עדיין לא חל תורת שם הקרבה עד שלמעשה ניתן לידיהם ממשה רבינו]. ולכן נשתנה הלשון בזה לענין מילואים דלא כתיב על ראש קרבנו [או אילו].