ישנו כתב:בגמ' ב"ק מ"ג: מבואר שחיוב דמים הוא לא חיוב ממוני רגיל, גם לעניין שהודאת בע"ד שלא מחייבת קנס בעבד לא מחייבת דמים, וגם שבאש שאין כופר דנה הגמ' שלא יהיה גם חיוב דמים.
ונראה שזה לא חיוב על איבוד הגוף, אלא על איבוד הנפש, ובאדם הנפש לא נאבדה עד שמת בפועל.
מדובר במהלך אפשרי אבל מחודש וגם לא מסתדר עם חלק גדול מהראשונים
לפי המהלך הזה, בהריגה בתר תבר מנא אזלינן ולא נחשב אף כמזיק היות וגם כלפי המזיק של הדמים בתר תבר מנא אזלינן . וזה לא כל כך מסתדר בחלק מהראשונים והאחרונים למשל:
1. (בשמ"ק ב"ק כו: מביא מתלמיד ר"ת) כתוב שהזורק פטור בגלל גזיה"כ, ולא בגלל שבתר תבר מנא אזלינן. (ואפשר לדחוק שזה גופא הגזיה"כ שבתר תבר מנא אזלינן)
2. יש בראשונים בשיטה, שהשני פטור ממיתה כי בתר מעיקרא אזלינן ונחשב כמת, ויש שהוסיפו שלמ"ד בתר תבר מנא השני חייב גם לדעת רבנן. (דהיינו שגם בהריגה בתר מעיקרא אזלינן, אלא דגזה"כ שגם יהיה הממית בפועל).
3. אם בתר תבר מנא אזלינן, אז במזיק השני חייב, והקשה הרמב"ן על שאר הראשונים שהרי כשהוא באוויר אין לו שוויות וביאר הגרשש"ק כתב שאם בתר תבר מנא אזלינן אז החפץ לא נחשב שירד משוויו ונחשב כידיעת עתידות חיצונית, ורק אם בתר מעיקרא אזלינן נחשב שיש נזק בגוף הדבר וירד משוויו, ובגמ' שם בהמשך אם בא שור וקבלו בקרניו אם בדניזק שיימינן אז הנהרג אין לו שוויות ממון כי עומד ליפול ופטור מכופר , והרי אם נאמר שכלפי דמי הנהרג בתר תבר מנא אזלינן אז השני חייב ממון ונחשב שיש לו שווות.
4. האחרונים והראשונים התקשו בב"ק מג: ולא יישבו כדבריך [למה בשור שהורג עבד סבר רבה שאין משלם דמי הנהרג ע"פ עצמו, ובהורג בןחורין ישלם דמי הנהרג ע"פ עצמו, וכן למה יש צד שאש פטור מדי הנהרג]. וכתבו כמה דרכים בזה (תור"פ חת"ס או"ש חזו"א) , אם כי אין מזה ראייה נגד, היות וגם אם המהלך מצד עצמו נכון הוא לא מיישב את השאלות הנ"ל.
5. גם אם זה לא חיוב ממוני רגיל, זה עוד חידוש לומר שבזה בתר תבר מנא אזלינן.
היה אפשר את המהלך שלך בלי לומר שברציחה בתר תבר מנא אזלינן, רק שתשלומי דמי הנהרג יש את אותם תנאים של חיוב מיתה של רוצח, ואם יש גזה"כ שהזורק פטור כי הוא אינו הממית בפועל אז הגזה"כ הזו היא גם כלפי ממון של דמי הנהרג, אמנם מדובר במהלכים שאינם מוכרחים ומחודשים.