בבית המדרש [שבקרמנצ'וג] היה מקומי קבוע לא רחוק ממקומו של רבי יעקב [שפירא], שהיה נוהג לשבת בפינה, מתעמק במחשבתו, מחזיק בידו את זקנו השחור העשוי תלתלים, מתנועע ומקמט מצחו ואינו משגיח בשום בן אדם. עינו מביטות נכחך והוא כאילו אינו רואה אותך כלל. הייתי לומד בקול. פעם רמז לי ר' יעקב לגשת אליו, ניגשתי והוא אמר לי בלחש, לפי הניגון שלך בלימוד הגמרא (ב"ק סג בענין כלל ופרט וכלל) נראה שלא עמדת על פירושה הנכון של הגמ'. הרגשתי את עצמי נעלב, הבאתי את הגמ' והסברתי את הסוגיא, חייך ר' יעקב ואמר "אם כן למה אתה לומד בקול, אם הקול שלך אינו לומד לבטא את תוכנם של הדברים?" , וביקש ממני סלילחה שחשד בי כי הוא התכוון לטובה. חדלתי זמן מה ללמוד בקול, שוב קראני ר' יעקב ואמר לי: תעיין בעירובין ד' נד ע"א שם בגמ' וברש"י על דרך הלימוד. עיינתי ורשמתי לי שאין ללמוד בגמגום ובלחישה. שנה שלימה כמעט ישבתי לידו, הוא ראני תכופות גם בבית חותנו, ורק פעמיים דיבר איתי, וגם זה נחשב לכבוד. כי היו בו ממדותיו של אדם פרוש מן העולם ו"חסיד בכל דרכיו" כפי שקראתי ע"כ בספרי מוסר ואגדה ולמגרי לא כאותה דמות של "חסיד" שהיתה מצויה בסביבה החסידית שהייתי רגילה בה. וניגוד זה גם הוא החריף את חוש הביקורת שלי לגבי סיפורי המעשיות על הצדיקים שהרביתי לקרוא בהם.
חזור אל “משפחות סופרים וימות עולם”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 143 אורחים