הלימוד הישיבתי מפתח את המוח לחדש סברות, בשונה מלימוד הפוסק - שמיועד לברור בין הסברות את הסברא שהיא נכונה.
מצוי לעתים גם אצל אלו המורגלים להורות לציבור, שההוראות שלהם נובעות מסברא עצמית, או מסברת אלו שקדמו להם, ויש לדעת שבמקרים רבים אין זו 'תורה', אלא סברא עצמית.
מבואר בגמ' בכמה מקומות 'בתר דשמעה מרבא סברה', כלומר, לאמורא היתה סברא עצמית, והוא חזר בו לאחר ששמע מאמורא אחר משהו אחר.
ונתבונן בזה, הרי אם חזר בו משמע שלפני החזרה היתה זו סברא עצמית, ולא סברא ששמע מרבותיו כחלק ממסירת התורה, וכשהוברר לו שהיא לא נכונה - חזר בו.
כלומר, שיתכן שתהיה סברא של אמורא, שאנו היינו מקבלים אותה בזרועות פתוחות, אך הוא חזר בו מחמת ששמע סברא נכונה יותר, וממילא הוברר שהסברא הקדומה איננה 'תורה' אלא סברא עצמית שלו.
וק"ו הדברים נכונים במורגל אצלנו לחדש סברות, וכתוצאה מסברות אלו - להגיע למסקנות הלכתיות, והכל הכל מבוסס על מגדל הפורח באויר של סברא בעלמא, שאין שום ערובה לנכונותה, אף שהיא מבריקה ביותר.
חמור מכך, מי שמוחזק בציבור כ'יצרן פסקים', ודבריו מבוססים על סברותיו העצמיות, ויודע לשווק אותן בחן ובנעימות, ומצליח למצוא נפ"מ מעשיות היוצאות 'הלכה למעשה', אך אין לו כלל ביסוס חזק.
כל אדם אוהב לצעוד על 'קרקע בטוחה', אלא שאצל האחד ה'קרקע הבטוחה' היא מה ששמע ב'פסקי מקוה', אצל האחר - מה ששמע מרב פלוני, אצל האחר - מה שקרא בספרי האחרונים, ואצל האחר - מה שהוציא כמוכרח למסקנת הסוגיא והראשונים, ודבריו מעוגנים בדבריהם, ויתמי דיתמי אנן שאין לנו ושם יכולת להוציא את המסקנות הנכונות מכתבי הקדש עצמם, ומדברי התנאים.
עורך דין טוב - יכול לייצג בנאמנות כל צד, אולם 'תורה' איננה הפרחת סברות, אלא למידת דברי חז"ל והראשונים, ונסיון להוציא עקרונות מוכרחים מתוך דבריהם, וממילא יש להפנים שלא כל דבר שנמצאה לו סברא - חייב להיות נכון.
ויש כאן מקום ביאור, אם יש הפרדה בין 'תורה' לבין סברא - כיצד הפכו סברות האמוראים להיות 'תורה'?
וי"ל שמלבד מה שקיבלו מרבותיהם איש מפי איש מפי הגבורה, גם היתה להם יכולת לבחון שסברותיהם המחודשות לא יסתרו שום מימרא אחרת שהיתה מקובלת, ומצאנו כמה פעמים פירכות ממקומות רחוקים ביותר, שרק לאחר פיתוח הנושא - הגמ' מגלה מה היתה כאן הפירכא.
ועוד, פשוט שהיו להם ראיות רבות לדבריהם, שלא הגיעו אלינו, שכן מהמעט שהגיע אלינו מהויכוחים הפנימיים בין האמוראים רואים שלכל צד היו חבילות חבילות של ראיות.
ואת כל זאת קשה ביותר לומר על המציאות שלנו, ש'חבילות הראיות' שיש לנו הוא דברי רב פלוני, וספר קיצורים פלוני.
ואם כן, אין מנוס מלומר שאף שלפיתוח השכל יש תועלת בלימוד הניצוח הסברתי, אולם כדי שפיתוח זה לא יוביל את השכל לכיוונים לא נכונים, וכן לצורך בירור האמת - אין מנוס מללמוד כל נושא בשורשו בש"ס, דרך העיניים הבוחנות של הראשונים, ומה שלא יוצא ישירות מדבריהם צריך להתקבל בערבון מוגבל ביותר, שאף שמבריק הוא - אך לא כל הנוצץ 'תורה' הוא.