מקדש מלך כתב:יותם כתב:באופן כללי כוונתי פשוטה.
אינני מבין בטריליונים וקוודריליונים.
אני יודע שיש חגיגיות מיוחדת כשמגיע פסח או שבועות או סוכות, הרבה יותר מאשר חנוכה. זה נראה לי דבר פשוט, וגם נכון וטוב.
צורת חיים שמעניקה יחס שווה לכל דבר היא מסולפת לדעתי. ההבדלים בין דאורייתא לדרבנן אינם רק בנפקאמינעס של דיחוי וכדו'. הנפקאמינעס האלה הם ביטוי הלכתי לתפיסה כללית יותר, שפשוט שיש הבדל בין דאורייתא לדרבנן.
זה לא סותר לכך שהרף של יהודי כשר הוא של מחויבות מלאה לכל ההלכות, לדאורייתא ודרבנן.
ומלבד מה שהיחס ה'שוויוני' לא נכון בהגדרה, יש לו הרבה פעמים גם השלכות על סילופים מעשיים, כאשר רמזתי.
גם אני לא מבין בטריליונים, ולכן איני יכול להרגיש כאן אחרת מכאן. בכתבי האר"י ז"ל לא רואים שום הפרש בכוונות ובפנעל בעולמות העליונים בין דאורייתא לדרבנן.
זכוותו של כל אחד לטעון שאין לו עסק בנסתרות. אבל זה אמור לעורר בו עוד יותר ענווה ואמונה בכך שהוא אינו מתקרב בכלל להבנת גודלה האמיתי של מצוה, בין דאורייתא ובין דרבנן.
מבחינה הלכתית דאורייתא חמור יותר.
אבל מבחינת חשיבותם, שניהם רחוקים כל כך מהשגתינו, שבלתי אפשרי להרגיש באחד כך ובאחד כך. אלא אם כן יש הוראה מעשית בספרים בנוגע לזה.
יש חגיגיות בפסח יותר מחנוכה, כי זה חג וזה לא. אבל אין חגיגיות בפסח יותר מבפורים (חוץ מאיסור המלאכה).
אוצר החכמה כתב:סגי נהור כתב:קרית מלך כתב:כעת נשאלת השאלה היסודית ביותר:
לאחר שזכינו לשוב לארץ אבותינו וכו' ונאה ויאה לשוב ולציין את שמחת הקציר וההודאה וכו', מי הוא המוסמך לקבוע את צורתו החדשה של החג?
כבר הצעתי במק"א לשמוח על המצאת הקומביין...
[נא לא לכעוס...]
האמת היא שצריך לכעוס. איך אתה משווה דברי אלקים חיים הכתובים בתורתינו הקדושה (תסכים או לא תסכים) עם רעיונות מסוג זה.
אוצר החכמה כתב:נתת דוגמה טובה. אני לא חושב שאדם צריך להרגיש אחרת בקיום מצוות שילוח הקן ובקיום מצוות שבת.
אוצר החכמה כתב:ק"ש נראה אחרת בגלל סדר הדברים בבית הכנסת וכולי ברכתהנהנין הוא בכל עת.
מה יותר חגיגי (כלשונך) נשמת או ברכת המזון? הלל או ברכת המזון?
הלוואי וכולם היו שמים על ליבם לפחות להחשיב את הדאורייתא.
כך שנראה לי שמהמנהג אי אפשר הרבה להביא ראיות בנושאי כוונת הלב לצערנו.
אוצר החכמה כתב:העיקרון היסודי הוא שבשבילנו אין הבדל ברמת חיוב העקרונית בין דאורייתא לדרבנן את כולם ציווה אותו מצווה. ההבדל נובע מהכללים הפנימיים שבתוך התורה (כמו ספיקא דרבנן לקולא היתר בשעת הדחק ועוד כללים מעשיים) אבל המצווה הוא אותו מצווה. לכן לענ"ד צודק מקדש מלך שאין מקום להבדיל ועל יותם להביא ראיה להבדל כזה.
ארי שבחבורה כתב:מקדש מלך כתב:יותם כתב:באופן כללי כוונתי פשוטה.
אינני מבין בטריליונים וקוודריליונים.
אני יודע שיש חגיגיות מיוחדת כשמגיע פסח או שבועות או סוכות, הרבה יותר מאשר חנוכה. זה נראה לי דבר פשוט, וגם נכון וטוב.
צורת חיים שמעניקה יחס שווה לכל דבר היא מסולפת לדעתי. ההבדלים בין דאורייתא לדרבנן אינם רק בנפקאמינעס של דיחוי וכדו'. הנפקאמינעס האלה הם ביטוי הלכתי לתפיסה כללית יותר, שפשוט שיש הבדל בין דאורייתא לדרבנן.
זה לא סותר לכך שהרף של יהודי כשר הוא של מחויבות מלאה לכל ההלכות, לדאורייתא ודרבנן.
ומלבד מה שהיחס ה'שוויוני' לא נכון בהגדרה, יש לו הרבה פעמים גם השלכות על סילופים מעשיים, כאשר רמזתי.
גם אני לא מבין בטריליונים, ולכן איני יכול להרגיש כאן אחרת מכאן. בכתבי האר"י ז"ל לא רואים שום הפרש בכוונות ובפנעל בעולמות העליונים בין דאורייתא לדרבנן.
זכוותו של כל אחד לטעון שאין לו עסק בנסתרות. אבל זה אמור לעורר בו עוד יותר ענווה ואמונה בכך שהוא אינו מתקרב בכלל להבנת גודלה האמיתי של מצוה, בין דאורייתא ובין דרבנן.
מבחינה הלכתית דאורייתא חמור יותר.
אבל מבחינת חשיבותם, שניהם רחוקים כל כך מהשגתינו, שבלתי אפשרי להרגיש באחד כך ובאחד כך. אלא אם כן יש הוראה מעשית בספרים בנוגע לזה.
יש חגיגיות בפסח יותר מחנוכה, כי זה חג וזה לא. אבל אין חגיגיות בפסח יותר מבפורים (חוץ מאיסור המלאכה).
ויכוח משונה.
תחושות הן במהותן סובייקטיביות ומשתנות מאדם לאדם לפי תכונותיו ואופיו וגורמים נוספים. זה רגשן וחברו לא, אחד נוטה לעליזות והשני לעצבות, כלום יבוא הרגשן ויוכיח את חברו מדוע הוא לא מתרגש כמותו בנטילת לולב? וגם בין הרגשנים יש מדות שונות, כאשר אצל פלוני השיא של ליל הסדר הוא אמירת הלל הגדול ונשמת כל חי ואצל חברו ההתרגשות הגדולה מגיעה דווקא באכילת מצה, זה מתרגש מהישיבה בסוכה וזה מתרגש מנטילת ארבע מינים, מה פסול יש בזה?
כך גם באשר לחגים עצמם, אצל רבים הרגשת החגיגיות מטפסת ככל שהיום החגיגי שונה יותר משאר ימי החול, ולכן התחושה החגיגית שלהם גדולה יותר בפסח מאשר בפורים, ויש כאלו שדווקא התחפושות ושתית היין גורמת להם לתחושה חגיגית מיוחדת במינה, ועכשיו גילינו שיש כאלו שגם ההגדרות של דאורייתא ודרבנן משחקות אצלם תפקיד בסולם ההרגשות, מה למען ה' הבעיה בזה?
אוצר החכמה כתב:אני לא יודע מה אומר הגר"ש פישר (לענ"ד דיונו למדני גרידא). אבל התשובה הברורה היא שלא. כל המצוות כולל מצוות מדרבנן אנחנו עושים אותם כי הקב"ה ציווה אותנו בהם. ובעיני אדרבה האפשרות שאתה מעלה כאן היא הבעייה של הדברים. התחילו ברגש יותר גדול במצוות דאורייתא והגענו לזה שאנחנו בעצם לא כל כך מחוייבים במצוות דרבנן. זה בדיוק הבעיה.
ועל זה אמרו חז"ל הווה זהיר במצווה קלה כבחמורה. מה איכפת לחז"ל שבן אדם יעשה את הקלות כראוי ויחמיר יותר בחמורות. התשובה היא שבסופו של דבר הוא מיקל בקלות.
יותם כתב:אוצר החכמה כתב:אני לא יודע מה אומר הגר"ש פישר (לענ"ד דיונו למדני גרידא). אבל התשובה הברורה היא שלא. כל המצוות כולל מצוות מדרבנן אנחנו עושים אותם כי הקב"ה ציווה אותנו בהם. ובעיני אדרבה האפשרות שאתה מעלה כאן היא הבעייה של הדברים. התחילו ברגש יותר גדול במצוות דאורייתא והגענו לזה שאנחנו בעצם לא כל כך מחוייבים במצוות דרבנן. זה בדיוק הבעיה.
ועל זה אמרו חז"ל הווה זהיר במצווה קלה כבחמורה. מה איכפת לחז"ל שבן אדם יעשה את הקלות כראוי ויחמיר יותר בחמורות. התשובה היא שבסופו של דבר הוא מיקל בקלות.
לא עיינתי בדברים האלה די, אבל לענ"ד עיקר כוונתם שלא יזלזל במצווה קלה, ויזהר לקיימה כראוי. ופשוט שמחמירין יותר בחמורות, ודאי וודאי בדאורייתא על פני דרבנן.
בברכה המשולשת כתב:מקדש מלך כתב: בכתבי האר"י ז"ל לא רואים שום הפרש בכוונות ובפנעל בעולמות העליונים בין דאורייתא לדרבנן.
זכוותו של כל אחד לטעון שאין לו עסק בנסתרות. אבל זה אמור לעורר בו עוד יותר ענווה ואמונה בכך שהוא אינו מתקרב בכלל להבנת גודלה האמיתי של מצוה, בין דאורייתא ובין דרבנן. ).
לכאורה, דווקא יש הבדל בעניין המועדים- שהרי בימים טובים דאורייתא כל סדר הכוונות שונה לגמרי, ואילו בחנוכה ופורים הכוונות הרגילות במקומן עומדות ויש כוונות נוספות ליום.
שו"ת רב פעלים ח"ג או"ח סימן כב
בענין עונג שבת דאזהרה שמענו מפי סופרים ומפי ספרים בענין המצות שאם היא מצוה מן התורה צריך לדקדק לכוין בלב וכו', שהוא מקיים מצות עשה מן התורה ואם היא מצוה מדרבנן יכוין בלבו ויאמר בפיו שהוא מקיים מ"ע מדרבנן, אשר על כן חקרתי בענין עונג שבת אם צריך לכוין בו לקיים מ"ע מדאורייתא או מצוה דרבנן....
ומסקנת דבריו,
ואיך שיהיה אע"ג דיש מן האחרונים דנקטי עונג שבת דרבנן, ובדעת הרמב"ם יש פלוגתא, כיון דנראה עיקר כמ"ד עונג שבת דאורייתא צריך לכוין האדם בלבו בעונג שבת, שהוא מקיים מ"ע מן התורה.
ספר דרך ה' - חלק ד פרק ז - בעבודה הזמניית
ואמנם גזרה החכמה העליונה להוסיף לישראל קידוש על קידוש, ונתנה להם ימי קודש מלבד השבת, שבהם יקבלו ישראל מדריגות ממדריגות הקידוש, אמנם כלם למטה ממדריגת השבת, השפעתו, וקידושו. והנה כפי מדריגתו, השפעתם של הימים האלה, כן הוצרכנו לינתק מן העסק העולמי, וכפי זה הוא איסור המלאכות בהם. והיינו יום הכפורים למעלה מכלם, ואחריהם ימים טובים, ואחריהם חולו של מועד, ואחריהם ראש חדש, ואין בו ביטול מלאכה אלא לנשים, ואחר כל זה חנוכה ופורים, שאין בהם ביטול מלאכה, אלא הודאה בחנוכה, ושמחה גם כן בפורים. וכל זה כפי ערך השפע הנשפע והאור המאיר,
אוצר החכמה כתב:אני לא יודע מה אומר הגר"ש פישר (לענ"ד דיונו למדני גרידא). אבל התשובה הברורה היא שלא. כל המצוות כולל מצוות מדרבנן אנחנו עושים אותם כי הקב"ה ציווה אותנו בהם. ובעיני אדרבה האפשרות שאתה מעלה כאן היא הבעייה של הדברים. התחילו ברגש יותר גדול במצוות דאורייתא והגענו לזה שאנחנו בעצם לא כל כך מחוייבים במצוות דרבנן. זה בדיוק הבעיה.
ועל זה אמרו חז"ל הווה זהיר במצווה קלה כבחמורה. מה איכפת לחז"ל שבן אדם יעשה את הקלות כראוי ויחמיר יותר בחמורות. התשובה היא שבסופו של דבר הוא מיקל בקלות.
יותם כתב:ארי שבחבורה כתב:מקדש מלך כתב:יותם כתב:באופן כללי כוונתי פשוטה.
אינני מבין בטריליונים וקוודריליונים.
אני יודע שיש חגיגיות מיוחדת כשמגיע פסח או שבועות או סוכות, הרבה יותר מאשר חנוכה. זה נראה לי דבר פשוט, וגם נכון וטוב.
צורת חיים שמעניקה יחס שווה לכל דבר היא מסולפת לדעתי. ההבדלים בין דאורייתא לדרבנן אינם רק בנפקאמינעס של דיחוי וכדו'. הנפקאמינעס האלה הם ביטוי הלכתי לתפיסה כללית יותר, שפשוט שיש הבדל בין דאורייתא לדרבנן.
זה לא סותר לכך שהרף של יהודי כשר הוא של מחויבות מלאה לכל ההלכות, לדאורייתא ודרבנן.
ומלבד מה שהיחס ה'שוויוני' לא נכון בהגדרה, יש לו הרבה פעמים גם השלכות על סילופים מעשיים, כאשר רמזתי.
גם אני לא מבין בטריליונים, ולכן איני יכול להרגיש כאן אחרת מכאן. בכתבי האר"י ז"ל לא רואים שום הפרש בכוונות ובפנעל בעולמות העליונים בין דאורייתא לדרבנן.
זכוותו של כל אחד לטעון שאין לו עסק בנסתרות. אבל זה אמור לעורר בו עוד יותר ענווה ואמונה בכך שהוא אינו מתקרב בכלל להבנת גודלה האמיתי של מצוה, בין דאורייתא ובין דרבנן.
מבחינה הלכתית דאורייתא חמור יותר.
אבל מבחינת חשיבותם, שניהם רחוקים כל כך מהשגתינו, שבלתי אפשרי להרגיש באחד כך ובאחד כך. אלא אם כן יש הוראה מעשית בספרים בנוגע לזה.
יש חגיגיות בפסח יותר מחנוכה, כי זה חג וזה לא. אבל אין חגיגיות בפסח יותר מבפורים (חוץ מאיסור המלאכה).
ויכוח משונה.
תחושות הן במהותן סובייקטיביות ומשתנות מאדם לאדם לפי תכונותיו ואופיו וגורמים נוספים. זה רגשן וחברו לא, אחד נוטה לעליזות והשני לעצבות, כלום יבוא הרגשן ויוכיח את חברו מדוע הוא לא מתרגש כמותו בנטילת לולב? וגם בין הרגשנים יש מדות שונות, כאשר אצל פלוני השיא של ליל הסדר הוא אמירת הלל הגדול ונשמת כל חי ואצל חברו ההתרגשות הגדולה מגיעה דווקא באכילת מצה, זה מתרגש מהישיבה בסוכה וזה מתרגש מנטילת ארבע מינים, מה פסול יש בזה?
כך גם באשר לחגים עצמם, אצל רבים הרגשת החגיגיות מטפסת ככל שהיום החגיגי שונה יותר משאר ימי החול, ולכן התחושה החגיגית שלהם גדולה יותר בפסח מאשר בפורים, ויש כאלו שדווקא התחפושות ושתית היין גורמת להם לתחושה חגיגית מיוחדת במינה, ועכשיו גילינו שיש כאלו שגם ההגדרות של דאורייתא ודרבנן משחקות אצלם תפקיד בסולם ההרגשות, מה למען ה' הבעיה בזה?
אני לא חושב שכבודו צודק. יש שאלה עקרונית, האם דאורייתא חשוב מדרבנן. התשובה לדעתי היא כמובן שכן. עכשיו ברור שיש אדם שמתחבר לסגנון מסויים, ולכן יתחבר דווקא למצווה מסויימת מדרבנן, ויתרגש בה יותר מבמצווה אחרת דאורייתא. אבל באופן כללי ודאי שיש סדר חשיבות. (זה לא סותר לכך שיש עוד פרמטרים לחשיבות שלפעמים משנים את התמונה.)
אוצר החכמה כתב:יותם כתב:אוצר החכמה כתב:אני לא יודע מה אומר הגר"ש פישר (לענ"ד דיונו למדני גרידא). אבל התשובה הברורה היא שלא. כל המצוות כולל מצוות מדרבנן אנחנו עושים אותם כי הקב"ה ציווה אותנו בהם. ובעיני אדרבה האפשרות שאתה מעלה כאן היא הבעייה של הדברים. התחילו ברגש יותר גדול במצוות דאורייתא והגענו לזה שאנחנו בעצם לא כל כך מחוייבים במצוות דרבנן. זה בדיוק הבעיה.
ועל זה אמרו חז"ל הווה זהיר במצווה קלה כבחמורה. מה איכפת לחז"ל שבן אדם יעשה את הקלות כראוי ויחמיר יותר בחמורות. התשובה היא שבסופו של דבר הוא מיקל בקלות.
לא עיינתי בדברים האלה די, אבל לענ"ד עיקר כוונתם שלא יזלזל במצווה קלה, ויזהר לקיימה כראוי. ופשוט שמחמירין יותר בחמורות, ודאי וודאי בדאורייתא על פני דרבנן.
התעלמת מהבעייה שהעליתי.
לעצם הדברים הייתי מזכיר את דברי הרמח"ל על רחמנא ליבא בעי, לא להקל אמרו אלא להחמיר במאד מאד. כך אני חושב בעניין הזה. אם לא להקל אמרו אלא להחמיר במאוד מאוד, דהיינו שמצוות דרבנן חשובות וספונות בעיניך במאד מאד, ורק אם זה מצווה דאורייתא אתה מחמיר יותר להוסיף עוד שמחה ואהבה במצווה לא נראה לי שיש מי שיתלונן בזה. אבל אם הדבר עלול אפילו בצד כלשהוא להביא להקל וכמו שהזכיר ארי שבחבורה שאפשר לחשוב שאין זה ציווי גמור מאת הבורא לענ"ד זה עניין רע.
בברכה המשולשת כתב:מקדש מלך כתב: בכתבי האר"י ז"ל לא רואים שום הפרש בכוונות ובפנעל בעולמות העליונים בין דאורייתא לדרבנן.
זכוותו של כל אחד לטעון שאין לו עסק בנסתרות. אבל זה אמור לעורר בו עוד יותר ענווה ואמונה בכך שהוא אינו מתקרב בכלל להבנת גודלה האמיתי של מצוה, בין דאורייתא ובין דרבנן. ).
לכאורה, דווקא יש הבדל בעניין המועדים- שהרי בימים טובים דאורייתא כל סדר הכוונות שונה לגמרי, ואילו בחנוכה ופורים הכוונות הרגילות במקומן עומדות ויש כוונות נוספות ליום.
יותם כתב:אוצר החכמה כתב:העיקרון היסודי הוא שבשבילנו אין הבדל ברמת חיוב העקרונית בין דאורייתא לדרבנן את כולם ציווה אותו מצווה. ההבדל נובע מהכללים הפנימיים שבתוך התורה (כמו ספיקא דרבנן לקולא היתר בשעת הדחק ועוד כללים מעשיים) אבל המצווה הוא אותו מצווה. לכן לענ"ד צודק מקדש מלך שאין מקום להבדיל ועל יותם להביא ראיה להבדל כזה.
ההבדלים הפנימיים הם הראיה הפשוטה והישרה. אא"כ תופסים שאין שום משמעות אמיתית ומובנת לפרטי הדינים, ודיחוי דרבנן בפני דאורייתא, או חומרת דאורייתא בספיקא לעומת דרבנן, אינם נובעים מחשיבותה העודפת של מצווה דאורייתא, כמו ההבנה הפשוטה, אלא הם כללים שרירותיים.
שמואל שלומוביץ כתב:אבל אני לא יודע על הקשר ברור בין יום הביכורים לבין מצוות ביכורי פירות האילן, מלבד ששתי הלחם מתיר להביא ביכורים למקדש ומעצרת מתחיל זמן ביכורים.
יושב ירושלים כתב:רש"י סנהדרין יא:
ועל פירות האילן - אם מתאחר בישולם יותר מזמן העצרת - מעברין, שעצרת זמן הבאת ביכורים דכתיב (במדבר כח) וביום הביכורים, ואם לא יביאם בבואו לרגל צריך לטרוח ולעלות פעם אחרת.
אמנם דברי רש"י מחודשים טובא, ולו בגלל הסיבה הפשוטה שכמעט כל הפירות לא מבכרים עדיין בתקופה זו.
ארי שבחבורה כתב:מקדש מלך כתב:יותם כתב:באופן כללי כוונתי פשוטה.
אינני מבין בטריליונים וקוודריליונים.
אני יודע שיש חגיגיות מיוחדת כשמגיע פסח או שבועות או סוכות, הרבה יותר מאשר חנוכה. זה נראה לי דבר פשוט, וגם נכון וטוב.
צורת חיים שמעניקה יחס שווה לכל דבר היא מסולפת לדעתי. ההבדלים בין דאורייתא לדרבנן אינם רק בנפקאמינעס של דיחוי וכדו'. הנפקאמינעס האלה הם ביטוי הלכתי לתפיסה כללית יותר, שפשוט שיש הבדל בין דאורייתא לדרבנן.
זה לא סותר לכך שהרף של יהודי כשר הוא של מחויבות מלאה לכל ההלכות, לדאורייתא ודרבנן.
ומלבד מה שהיחס ה'שוויוני' לא נכון בהגדרה, יש לו הרבה פעמים גם השלכות על סילופים מעשיים, כאשר רמזתי.
גם אני לא מבין בטריליונים, ולכן איני יכול להרגיש כאן אחרת מכאן. בכתבי האר"י ז"ל לא רואים שום הפרש בכוונות ובפנעל בעולמות העליונים בין דאורייתא לדרבנן.
זכוותו של כל אחד לטעון שאין לו עסק בנסתרות. אבל זה אמור לעורר בו עוד יותר ענווה ואמונה בכך שהוא אינו מתקרב בכלל להבנת גודלה האמיתי של מצוה, בין דאורייתא ובין דרבנן.
מבחינה הלכתית דאורייתא חמור יותר.
אבל מבחינת חשיבותם, שניהם רחוקים כל כך מהשגתינו, שבלתי אפשרי להרגיש באחד כך ובאחד כך. אלא אם כן יש הוראה מעשית בספרים בנוגע לזה.
יש חגיגיות בפסח יותר מחנוכה, כי זה חג וזה לא. אבל אין חגיגיות בפסח יותר מבפורים (חוץ מאיסור המלאכה).
ויכוח משונה.
תחושות הן במהותן סובייקטיביות ומשתנות מאדם לאדם לפי תכונותיו ואופיו וגורמים נוספים. זה רגשן וחברו לא, אחד נוטה לעליזות והשני לעצבות, כלום יבוא הרגשן ויוכיח את חברו מדוע הוא לא מתרגש כמותו בנטילת לולב? וגם בין הרגשנים יש מדות שונות, כאשר אצל פלוני השיא של ליל הסדר הוא אמירת הלל הגדול ונשמת כל חי ואצל חברו ההתרגשות הגדולה מגיעה דווקא באכילת מצה, זה מתרגש מהישיבה בסוכה וזה מתרגש מנטילת ארבע מינים, מה פסול יש בזה?
כך גם באשר לחגים עצמם, אצל רבים הרגשת החגיגיות מטפסת ככל שהיום החגיגי שונה יותר משאר ימי החול, ולכן התחושה החגיגית שלהם גדולה יותר בפסח מאשר בפורים, ויש כאלו שדווקא התחפושות ושתית היין גורמת להם לתחושה חגיגית מיוחדת במינה, ועכשיו גילינו שיש כאלו שגם ההגדרות של דאורייתא ודרבנן משחקות אצלם תפקיד בסולם ההרגשות, מה למען ה' הבעיה בזה?
אוצר החכמה כתב:אני משער שכתבת את הודעתך לפני שראית את הודעתי הקודמת. כמדומני שמה שכתבתי הוא הגדר והוא הבעייה המטרידה את הכותבים כאן. כך שהדוגמאות שנתת אינם נוגעות בה.
יש עוד נושא שכמדומני מטריד אף על פי שאיני יודע אם הוא אמיתי ואדרבה יבא הרב יותם ויבאר.
החילוק שהוא התכוון אליו הוא בין מצוות דאורייתא לדרבנן או בין מצוות הכתובות בתורה שבכתב לאלו שאינן כתובות בה. (לא צריך להסביר שזה לא חופף)
קרית מלך כתב:יושב ירושלים כתב:דרומי כתב:אחזור על ה'צד' שלי בקיצור.
הושמעה כאן טענה שבתורה שבכתב נחשב החג 'חג הקציר', ועל כך צריכים אנו לדבר בחג זה ולהעדיף את נושא 'הקציר' המפורש בתורה שבכתב על פני 'חג מתן תורה' שאינו נזכר בתורה שבכתב.
אני לא יודע בדיוק מה השמיע מה, אני אנסה לתמצת את הצד שלי [חלק מהדברים לא כתבתי לעיל]:
עיקרו של חג כמבואר במקראות הוא הודאה לה' על קציר הארץ [על ידי שמניפים לפני ה' מנחה חדשה מלחם הארץ], וגילו לנו חכמינו ז"ל [ואף כמה רמזים לה במקראות] שבעומק ענין זה קיים אף חג על מתן תורתנו, ואינו דבר נפרד או ענין נוסף ח"ו, אלא תוכן ועומק נוסף בענין שמחת הקציר, והצורה המתוקנת היא שחוגגים את ב' העניינים הנ"ל כתרי רעין דלא מתפרשין, אלא שמעת שגלינו מארץ חמדתנו ואבדנו כל טובה, איננו יכולים לשמוח בקציר הארץ ואין לנו שיור כי אם התורה הזאת, וכעת הזאת שהשיבנו א-להינו לארצו לאכול מפריה ולשבוע מטובה, נאה ויאה לנו לשוב ולציין את שמחת הקציר וההודאה על טוב הארץ יחד עם השמחה הגדולה בתורת ה' שבזכותה נחלנו את הארץ, ובתפלה שנזכה בקרוב להביא מטוב הארץ לפני ה' א-להינו במקום מקדשו:
דברים אלו חשובים ביותר לליבון הדברים, מסתבר שאכן יש הסוברים שבזמננו ראוי לחגוג את החג באופן מתוקן יותר שישולבו בו כל המוטיבים המסמלים את היו"ט, הן את חג הקציר והן את חג מתן תורה, בהדגשה ברורה - מבלי לפגוע במהות החג כחג מתן תורה, אלא באופן משולב.
אני מקוה שלא טעיתי בהגדרת דברי הרב יושב ירושלים. ואם טעיתי נא לעוררני ואתקן דברי.
כעת נשאלת השאלה היסודית ביותר:
לאחר שזכינו לשוב לארץ אבותינו וכו' ונאה ויאה לשוב ולציין את שמחת הקציר וההודאה וכו'', מי הוא המוסמך לקבוע את צורתו החדשה של החג?
כמדומני שהתשובה לשאלה זו תלבן היטב את רעשי הרקע הנלווים כאן, המורגלים מנוער ומדורות שצורת היהדות, אופן קיום המצות, ההדגשים הראויים יותר וכו', נתונים באופן בלעדי בידיהם של זקני הדור. "היוזמה" הנשמעת כאן שיש לרענן את צורת החג ולשלב בו את חג הקציר כמובן מבלי לפגוע ח"ו בהיותו חג מתן תורה, צורמת לאזני כל החוששים משינוי כלשהו במסורת אבות. קריאתו של מרנא החת"ס זצ"ל "חדש אסור מן התורה" שרירה וקיימת. [ואל נא להטות את הדיון האם אכן נכון שהחת"ס אמר משפט זה].
ככל שיתקבלו תשובות המתקבלות על הלב מהחכמים דכאן - תשקוט הארץ.
מעט דבש כתב:שמואל שלומוביץ כתב:אבל אני לא יודע על הקשר ברור בין יום הביכורים לבין מצוות ביכורי פירות האילן, מלבד ששתי הלחם מתיר להביא ביכורים למקדש ומעצרת מתחיל זמן ביכורים.יושב ירושלים כתב:רש"י סנהדרין יא:
ועל פירות האילן - אם מתאחר בישולם יותר מזמן העצרת - מעברין, שעצרת זמן הבאת ביכורים דכתיב (במדבר כח) וביום הביכורים, ואם לא יביאם בבואו לרגל צריך לטרוח ולעלות פעם אחרת.
אמנם דברי רש"י מחודשים טובא, ולו בגלל הסיבה הפשוטה שכמעט כל הפירות לא מבכרים עדיין בתקופה זו.
http://forum.otzar.org/viewtopic.php?p=301382#p301382
ראש השנה דף טז ע"א
ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן
ופירש רש"י שם:
שתי הלחם - ירצו על פירות האילן, שהן מתירין להביא בכורים, שאין מביאין בכורים קודם לעצרת, דכתיב (שמות לד) בכורי קציר חטים, ואני שמעתי דרבי יהודה לטעמיה, דהא אזלא כמאן דאמר בסנהדרין (ע, ב) עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה.
מעט דבש כתב:שמואל שלומוביץ כתב:אבל אני לא יודע על הקשר ברור בין יום הביכורים לבין מצוות ביכורי פירות האילן, מלבד ששתי הלחם מתיר להביא ביכורים למקדש ומעצרת מתחיל זמן ביכורים.יושב ירושלים כתב:רש"י סנהדרין יא:
ועל פירות האילן - אם מתאחר בישולם יותר מזמן העצרת - מעברין, שעצרת זמן הבאת ביכורים דכתיב (במדבר כח) וביום הביכורים, ואם לא יביאם בבואו לרגל צריך לטרוח ולעלות פעם אחרת.
אמנם דברי רש"י מחודשים טובא, ולו בגלל הסיבה הפשוטה שכמעט כל הפירות לא מבכרים עדיין בתקופה זו.
http://forum.otzar.org/viewtopic.php?p=301382#p301382
אוצר החכמה כתב:דרומי יש משהו בדבריך.
לא שמתי לב שיושב ירושלים כתב על שינוי בנוסח התפילה וקריאת התורה שדבר זה מצריך הכרעת זקני הדור.
והאמת היא שלא ולא. לא צריך הכרעת זקני הדור כי אין שום שאלה אנחנו לא משנים את סדר הקריאות שתקנו חז"ל. ומי שחושב שזקני הדור שלנו יכולים לשנות את סדרי קריאת התורה שתיקנו חז"ל על זה אמר החזון איש בעניין הסנהדרין שזה דבר מגוחך ותו לא.
רק כשיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו יקבע הוא ומשה ואהרן שיהיו עמו (לשיטת תוספות) סדרים חדשים גם ישנים ונשמח כולנו.
שמואל שלומוביץ כתב:אוצר החכמה כתב:אני משער שכתבת את הודעתך לפני שראית את הודעתי הקודמת. כמדומני שמה שכתבתי הוא הגדר והוא הבעייה המטרידה את הכותבים כאן. כך שהדוגמאות שנתת אינם נוגעות בה.
יש עוד נושא שכמדומני מטריד אף על פי שאיני יודע אם הוא אמיתי ואדרבה יבא הרב יותם ויבאר.
החילוק שהוא התכוון אליו הוא בין מצוות דאורייתא לדרבנן או בין מצוות הכתובות בתורה שבכתב לאלו שאינן כתובות בה. (לא צריך להסביר שזה לא חופף)
אני לא התייחסתי לגופו של נידון אלא לטיעון של הרב מקדש מלך, שהביא ראיה מכתבי האר"י שאין הבדל ביחס לבין מצוות עשה ומצוות דרבנן, וע"כ הבאתי מקורות שהמקובלים כתבו שיש הבדל מופלג ביניהם, (אני לא מבין את ההבדל ואחת היא לי וכמו שדימו כאן, אבל דומני שהרב מק"מ מבין את ההבדל בזה), ועוד הבאתי את דברי הרמח"ל שמקבילים למש"כ הרב בברכה, שיש שינוי ביחס בין מצווה למצוה, וכמו שיש חילוק בין איסור כריתות ומיתת ב"ד לאיסור מלקות, כך יש חילוק בין שבת ויוהכ"פ לאלו שבאו למטה מהם, ולא כפי שכתבו לעיל שאין הפרש ביחסינו אל המצוות.
ודאי שאחר כ"ז יש לנו להזהר במצווה קלה כבחמורה, ולהביט לגדולת היוצר שציווה עליה, ולא אל קטנות מצוה או עבירה. אבל אף זה ציוותה תורה ולימדה אותנו שאין אנו דנים מחלל שבת כמו שלא שילח קן ציפור, וזה לא בא להוריד מאומה מחשיבות מצוות שילוח הקן חלילה.
אני לא מכיר את כל הזרמים של פשש"מ ופשש"מ וש"ת וכו', אלא שלא ראיתי עד כעת מי מהם שהציע קלות או חולשה חלילה בדרבנן, ולשנות היחס אל דברי חכמים חלילה, וכפי שכתבו הרשב"ם והגר"א שהיחס אל המקרא ואל פשוטו כיחידה לעצמה אינה מגרעת מגדולת תורתינו שבע"פ, אלא אדרבה מגדילה ערכה, להבין שכל חיובינו בתורה ומצוות הוא רק ע"פ חז"ל, והלכה עוקרת את המקרא ולכך 'הראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר'.
ולגבי שאלתך אם יש הבדל בין מצוות הכתובות בתורה בכתב לבין מצוות אורייתא שניתנו ע"פ או מהלכה למ"מ, דומני שכבר הבהירו כמה מהחברים וביניהם אני שחלילה חלילה לומר כן, וקיומה של תורה הוא לעולם ע"פ התורה שבע"פ, ואיני מאמין שיש מי שמפקפק או מזלזל או מקטין ערך קבלת חז"ל ומחויבתינו השלימה אליה, אלא שככל שיש מי שמעונין הוא יכול לתפוס על המילה ולהוציא איזה משפט מהקשרו וכפי שנראה לכל באשכול זה.
ואף ע"פ כן יש לנו מה ללמוד מדרכו של המקרא בפשוטו, ונתחייבנו בזה, מדברי חז"ל ג"כ, ובזה יש תמונה שלימה יותר על כל בנינה של תורה בכל רבדיה וקומותיה, ודומני שאף מסורת לימוד המקרא כפשטו לא פסקה מישראל בכל הדורות, יתקנוני אם אני טועה, וכמעט אין דור שאין ממנו חיבורים בפשטי המקראות.
מקדש מלך כתב:שמואל שלומוביץ כתב:אוצר החכמה כתב:אני משער שכתבת את הודעתך לפני שראית את הודעתי הקודמת. כמדומני שמה שכתבתי הוא הגדר והוא הבעייה המטרידה את הכותבים כאן. כך שהדוגמאות שנתת אינם נוגעות בה.
יש עוד נושא שכמדומני מטריד אף על פי שאיני יודע אם הוא אמיתי ואדרבה יבא הרב יותם ויבאר.
החילוק שהוא התכוון אליו הוא בין מצוות דאורייתא לדרבנן או בין מצוות הכתובות בתורה שבכתב לאלו שאינן כתובות בה. (לא צריך להסביר שזה לא חופף)
אני לא התייחסתי לגופו של נידון אלא לטיעון של הרב מקדש מלך, שהביא ראיה מכתבי האר"י שאין הבדל ביחס לבין מצוות עשה ומצוות דרבנן, וע"כ הבאתי מקורות שהמקובלים כתבו שיש הבדל מופלג ביניהם, (אני לא מבין את ההבדל ואחת היא לי וכמו שדימו כאן, אבל דומני שהרב מק"מ מבין את ההבדל בזה), ועוד הבאתי את דברי הרמח"ל שמקבילים למש"כ הרב בברכה, שיש שינוי ביחס בין מצווה למצוה, וכמו שיש חילוק בין איסור כריתות ומיתת ב"ד לאיסור מלקות, כך יש חילוק בין שבת ויוהכ"פ לאלו שבאו למטה מהם, ולא כפי שכתבו לעיל שאין הפרש ביחסינו אל המצוות.
ודאי שאחר כ"ז יש לנו להזהר במצווה קלה כבחמורה, ולהביט לגדולת היוצר שציווה עליה, ולא אל קטנות מצוה או עבירה. אבל אף זה ציוותה תורה ולימדה אותנו שאין אנו דנים מחלל שבת כמו שלא שילח קן ציפור, וזה לא בא להוריד מאומה מחשיבות מצוות שילוח הקן חלילה.
אני לא מכיר את כל הזרמים של פשש"מ ופשש"מ וש"ת וכו', אלא שלא ראיתי עד כעת מי מהם שהציע קלות או חולשה חלילה בדרבנן, ולשנות היחס אל דברי חכמים חלילה, וכפי שכתבו הרשב"ם והגר"א שהיחס אל המקרא ואל פשוטו כיחידה לעצמה אינה מגרעת מגדולת תורתינו שבע"פ, אלא אדרבה מגדילה ערכה, להבין שכל חיובינו בתורה ומצוות הוא רק ע"פ חז"ל, והלכה עוקרת את המקרא ולכך 'הראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר'.
ולגבי שאלתך אם יש הבדל בין מצוות הכתובות בתורה בכתב לבין מצוות אורייתא שניתנו ע"פ או מהלכה למ"מ, דומני שכבר הבהירו כמה מהחברים וביניהם אני שחלילה חלילה לומר כן, וקיומה של תורה הוא לעולם ע"פ התורה שבע"פ, ואיני מאמין שיש מי שמפקפק או מזלזל או מקטין ערך קבלת חז"ל ומחויבתינו השלימה אליה, אלא שככל שיש מי שמעונין הוא יכול לתפוס על המילה ולהוציא איזה משפט מהקשרו וכפי שנראה לכל באשכול זה.
ואף ע"פ כן יש לנו מה ללמוד מדרכו של המקרא בפשוטו, ונתחייבנו בזה, מדברי חז"ל ג"כ, ובזה יש תמונה שלימה יותר על כל בנינה של תורה בכל רבדיה וקומותיה, ודומני שאף מסורת לימוד המקרא כפשטו לא פסקה מישראל בכל הדורות, יתקנוני אם אני טועה, וכמעט אין דור שאין ממנו חיבורים בפשטי המקראות.
אני לא חושב שהם מזלזלים, או לא מאמינים. חלילה וחס.
ולהיפך, הטענה שלי היא דווקא על התורה עצמה.
הטענה שלי היא אחרת. התורה והמצוות היו תמיד נעלים מהשגה. "כל העולמות כולם בטלים לגבי דקדוק אחד מהתורה" (וגם זה נחשב לפחיתות ערך, עיין קו"א לספר התניא).
לכן, בדרך כלל, מי שחיפש "להתחבר" לתורה, פנה באופן טבעי לתורת הנסתר, או שאמר 'אין לי עסק בנסתרות' והתמקד ביראת שמים פשוטה, וידיעת התורה וקיום המצוות. ובביטול וענווה אמיתית כלפי החכמים, כי הרי הוא לא מבין (כלומר, המקובל קיים 'תכלית הידיעה שנדע שלא נדע', ואילו הפשטן קיים 'שלא נדע' כפשוטו).
כאן ישנה תופעה הפוכה, של נסיון להתחבר לתורה, אבל בדרך הפוכה, לנסות להגשים את הענינים כמה שיותר, ולהוריד אותם לרמה אנושית.
כפועל יוצא מכך מתחיל גם משטר של פרופורציות וסדרי עדיפויות, האם העיקר זה 'עבדות' או 'ידידות'? בא נבדוק על מה יש יותר פסוקים בתורה (קוואדריליון אחד או שתיים...).
ולכן גם צריך לסלק כל מיני דברים שמפריעים לתזה (זה כבר רובד משני וכו'), בעוד שכל הוגה בעבר טען, או לרוח הקודש (האר"י הבעל שם טוב הרמח"ל המהר"ל וכו'), או אמר בצניעות 'שזה חלקי בתורה כפי שחידשתי בקט שכלי', ומעולם לא התיימר 'להגדיר את היהדות', ועוד סופרלטיבים מעין אלו.
אני לא מדבר מידיעה. אני מדבר על רושם שקבלתי מדיונים בפורום ומקצת מאמרים וידיעות תלושות. ולכן אין לראות בדבריי הבעת דעה, אלא חומר להפרכה.
אוצר החכמה כתב:דרומי יש משהו בדבריך.
לא שמתי לב שיושב ירושלים כתב על שינוי בנוסח התפילה וקריאת התורה שדבר זה מצריך הכרעת זקני הדור.
והאמת היא שלא ולא. לא צריך הכרעת זקני הדור כי אין שום שאלה אנחנו לא משנים את סדר הקריאות שתקנו חז"ל. ומי שחושב שזקני הדור שלנו יכולים לשנות את סדרי קריאת התורה שתיקנו חז"ל על זה אמר החזון איש בעניין הסנהדרין שזה דבר מגוחך ותו לא.
רק כשיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו יקבע הוא ומשה ואהרן שיהיו עמו (לשיטת תוספות) סדרים חדשים גם ישנים ונשמח כולנו.
אוצר החכמה כתב:כאן הגענו לבעיה. ואיפה שהוא צפה כאן נקודת הויכוח. בעיני מנהג ומעשה הפוסקים בכל הדורות הם טובים. ואילו יבא אליהו ויאמר וכולי אבל הנסיון לשנות הוא הבעייה. ומעין (רק מעין כמובן) מה שכתב האג"מ על הנשים הנוהגות בחומרות.
אוצר החכמה כתב:אני מדבר בעולם האמיתי. לו יצויר זה לא מעניין אותי ולא צריך לעניין אף אחד.
ובעולם האמיתי שלנו מי שבא ואומר עתה הזמן לשנות את דרכי התורה לשנות את קריאת התורה בחג בגלל שלי נראה שאופי החג צריך להיות אחר גם אם הוא מסתייג ואומר שהוא לבד לא יעשה זאת רק בהסכמת גדולי הדור עדיין הוא מוביל מהלך שעוקר את התורה.
וכן אם גדולי הדור היו אומרים דבר כזה כמו לשנות את הקריאה לשלוש שנים לא היינו שומעים להם, אבל כמובן שזה לא יקרה כי הרי הם גדולי הדור.
וזה הבעייה של כל לו יצויר. לו יצויר שהגרשז"א היה אומר לך לאכול חזיר היית אוכל? ברור שלא אבל הרבה יותר ברור הוא שהוא לא היה אומר לך לאכול חזיר.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: ברוךהשם ו־ 249 אורחים