הדין של הכר - אין לו מקור, אלא מדברי התוס' בשם "ירושלמי" (תוס' קידושין כ.), וכאן () העירוני למש"כ כאן
http://beta.hebrewbooks.org/reader/read ... hlts=&ocr= שאין לזה מקור בירושלמי לפנינו.
וממילא מובן מה שהרמב"ם השמיט, שאולי בכלל לא היה לפנין דין כזה בירושלמי.
[סתם השערה, שמא אין כוונת התוס' במש"כ "כדאיתא בירושלמי" ל"ירושלמי" אלא ל"ספר ירושלמי" שהיה בידי הראשונים ז"ל - והיכן נכתב בענין זה בפורום??].
כי לכאורה, דברי התוס' אינם מדין מה שצריך לכבד העבד, שהרי כבר העירו שבעה"ב לא אמור להפסיד, אלא הוא משום ש"כופין על מידת סדום", ויל"ע.
ז"ל התוס'
כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו - וקשה מאי אדון די לו להיות כאדונו ויש לומר כדאיתא בירושלמי דפעמים אין לו אלא כר אחת אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו זו מדת סדום נמצא שע"כ צריך למסור לעבדו והיינו אדון לעצמו.
ומכל מקום עיקר הטעם דהוי "כקונה אדון לעצמו" (שעיקר ד"ז הוא מהגמרא, רק התוספת לגבי כר, שהיא החידוש הגדול ביותר מכל הדוגמאות, לא הובאה ברמב"ם) צריך מקור בראשונים או באחרונים לטעם דין זה, [ודברי ר' עזריאל דלעיל, דנפשו של העבד שפלה, אינם מספיקים לענ"ד].
ופלא שלא מצאתי מסבירים טעם הדבר מלבד דברי החשק שלמה התמוהים מאד דלעיל.