הודעהעל ידי אורייתא! » א' אוקטובר 02, 2011 8:53 am
מתוך יבי"א ח"י אהע"ז ס"ט:
אודות בעיית ממזרות, ומעשה שהיה כך היה, מר ש. ט. נשא אשה בטירת הכרמל, ליד חיפה, ביום 3.8.89, וכעבור שנתיים נולד להם בן ביום 9.9.91. אביו הנ"ל הכניס את בנו לברית בשמחה כנהוג, ורשם אותו בתעודת זיהוי כבנו. אך שוב ביום 12.1.93 פתח תיק גירושין בביה"ד חיפה, והאשה מאידך פתחה תיק למזונות הבן ביום 6.9.93. הבעל טען בביה"ד, שהבן הנולד אינו בנו, ואינו מוכן לשלם לו דמי מזונות, וחושד באשתו שהיתה חיה עם גבר זר בשם פלוני אלמוני. ומסתמך ואזיל על בדיקות רפואיות שמוכיחים שאינו מסוגל להוליד. האשה הודתה שמתחלה בעלה לקה בפוריות, ושהזרעונים שלו חלשים, והרופאים נתנו לו רפואות, ולאחר חדשיים וחצי נכנסה להריון. והנה מתחלה הכחישה שיש לה קשר עם מישהו, אבל שוב חזרה ואמרה שאמנם יש לה קשר אישות עם האיש י. ל. הגר בקריות, הוא האיש שבעלה חושד בו. ביה"ד שלחו אותם לבדיקת רקמות הדם, וע"פ הבדיקה יצא שאין דם הבן מתאים עם הדם של האב, וע"פ זה פסקו בית הדין לפטור את הבעל ממזונות. וסיימו, שלענין כשרות הבן ידון ביה"ד לאחר מתן הגט. ואח"כ הובא התיק לעיונו של הגר"ש משאש רבה של ירושלים, ולפסוק בדבר כשרותו של הבן. והגאון הנ"ל דן בענין בדיקת רקמות הדם, אם יש לסמוך עליה לדינא.והנה זכורני כי בשבתי בשבת תחכמוני בבית הדין הגדול הסכמנו פה אחד שאין לסמוך על בדיקת רקמות הדם. וכמבואר בנדה (לא.), ת"ר שלשה שותפים באדם, הקב"ה ואביו ואמו, אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים, והמוח שבראשו, והלובן שבעינים, אמו מזרעת אודם, ועור ובשר ושחור שבעין, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה. ומבואר שהאשה מזרעת אודם שהוא כולל הדם, וכן הגיה הגר"א: "ודם". וכן הוא בשאלתות פרשת יתרו (סי' נו). וכ"כ הגאון הנצי"ב בהעמק שאלה שם, שכן איתא להדיא במדרש קהלת: "ודם". נמצא שהדם בא מן האשה, וא"כ לדעת חז"ל, אין בדיקת הדם מעידה כלום על היחס של הבן לאב. וכן ראיתי הלום בשו"ת ציץ אליעזר חלק יג (סי' קד) שהביא מ"ש הגאון הראש"ל הגרב"צ עוזיאל בשערי עוזיאל ח"ב (שער מ פ"א סעיף יח) שפסק בזה וז"ל: כל מקום שאין שורת הדין מחייבת האב למזונות ילד זנונים, אין סומכים על בדיקה מדעית של דם הילד בדמיונו לזה של האב, שכן קבלה מרז"ל שלשה שותפים באדם הקב"ה ואביו ואמו, אביו מזריע הלובן וכו', אמו מזרעת אודם וכו', והקב"ה נותן בו רוח ונשמה. וכל בדיקה מדעית מתבטלת נגד קבלתם הנאמנה של רז"ל שכל דבריהם נאמרו ברוח הקודש, ברוך שבחר בהם ובמשנתם. עכ"ל. וסיים בשו"ת ציץ אליעזר שם, שדבריו נאמנו מאד. והנימוק שכתב ישנו לא רק על החיוב, אלא גם על השלילה, שגם כאשר הבדיקה מראה על השלילה שאינו בנו, אין לסמוך עליה, כי כל בדיקה מדעית מתבטלת ביטול גמור נגד קבלתם הנאמנה של חז"ל. ובאמת שהבדיקה המדעית ע"י בדיקת סוגי הדם, אינה יוצאת מגדר אומדנא והשערה בעלמא, כפי שאנו רואים שבמקרים רבים, מה שהמדע קובע כיום לוודאות מוחלטת, כעבור כמה דורות המדע בעצמו קובע אחרת, ומבטל את מה שקבע בודאות מתמול שלשום, וזאת לפי התפתחויות החדשות שמגלים המדענים לאחר מכן. וידועה דעת גדולי הפוסקים שאין להסתמך ולקבוע הלכה ע"פ אומדנות הרופאים. עכת"ד. גם הגר"י וועלץ בשו"ת דברי ישראל (חאה"ע סי' ח) הסכים לדברי הגרב"צ עוזיאל הנ"ל, וסייעו מהגאון בעל חתם סופר שלא רצה לסמוך בשום הוראה על הרופאים. ולכן כל בדיקה מדעית כעין זו בטלה ומבוטלת נגד קבלת חז"ל הנאמנה שכל דבריהם נאמרו ברוח הקודש. ע"ש. גם בספר נשמת אברהם (אה"ע סי' ד עמוד ל) כתב בשם הגרש"ז אוירבך שאין להסתמך על בדיקת דם לשם קביעת אבהות. וע"ש. גם בשו"ת דבר יהושע להגרי"מ אהרנברג ח"ג (חאה"ע סי' ה) נשאל אם אפשר לסמוך על בדיקת הדם כדי לקבוע אבהות של ילד כסימן מובהק, והוא כותב: אומר אני ח"ו לא יעשה כן בישראל, שאין זו דרך תורה הקדושה, וכמ"ש בשו"ת הריב"ש (סי' תמז): שאין לנו לדון בדיני תורתינו ובמצותיו על פי חכמי הטבע והרפואה, שאם נאמין לדבריהם, אין תורה מן השמים חלילה, כי כן הניחו הם במופתיהם הכוזבים. ואם תדון בדיני טריפה על פי חכמי הרפואה, שכר הרבה תטול מן הקצבים, כי באמת יהפכו רובם ממות לחיים ומחיים למות ויחליפו חי במת וכו'. לא נאמין אל חכמי היונים וישמעאלים שלא דיברו רק מסברתם וע"פ איזה נסיון ואומדנא מבלי שישגיחו על כמה ספקות שנפלו בנסיון ההוא, כמו שהיו עושין חז"ל כמוזכר בפ' המפלת (ל.), אני מביא ראיה מן התורה, ואתם מביאין ראיה מן השוטים וכו'. עכ"ל הריב"ש. והאריך שם להביא כמה דברים אשר חכמי הטבע והרפואה קבעו כנגד חז"ל ובכמה ענינים בסוד היצירה חולקים על חז"ל, וא"כ אטו אנו ניקו ונסמוך על דבריהם כדבר המוחלט וסימן מובהק מבלי שיהיה לנו ראיה מחז"ל לדבריהם וכו'. אדרבה, נלע"ד שלפי מה שאמרו חז"ל בנדה (לא.) אביו מזריע הלובן וכו' ואמו מזרעת הדם וכו', אין דם האב מעיד על דם בנו מאחר שהדם הוא חלק האם ולא חלק האב וכו'. עכ"ל הדבר יהושע. וע' בחזון איש (אה"ע סי' כז אות ג). ודו"ק.
והן אמת שרבי יהודה החסיד בספר חסידים (סי' רלב) הביא מעשה שהיה אצל רב סעדיה גאון, וז"ל: מעשה ברב סעדיה בן יוסף החכם, באחד שהלך למדינת הים עם עבדו, והוליך עמו ממון רב, ואשתו היתה מעוברת, לימים מת האדון והניח כל הממון, הלך העבד והחזיק בנכסיו, ואמר העבד אני בנו. כשגדל הילד שנולד מאשתו, שמע שמת אביו, והלך לתבוע נכסיו שהחזיק בהם העבד שלא כדין, וגם נתחתן בגדולי הדור. והיה ירא הבן לפתוח פיו פן יהרגוהו, ונתאכסן בבית רב סעדיה והניח לפניו לאכול ולא אכל, עד ששם לפניו הדברים האלה, ורב סעדיה נתן לו עצה לדבר אל המלך, וכן עשה, שלח המלך אחר רב סעדיה, בהיותו רבן של ישראל, לדון דין זה, ואז ציוה רב סעדיה להקיז דם הבן בספל אחד ודם העבד בספל אחר, ולקח עצם של אבי הבן והניח בספל העבד ולא נבלע הדם, ואח"כ לקח העצם ושם אותו בספל הבן ונבלע הדם בעצם, כי הוא גוף אחד. ולקח רב סעדיה הממון ונתנו לבנו. ע"כ. ולכאורה מוכח מן המעשה הנ"ל שעל ידי בדיקת הדם אפשר לקבוע אבהותו של האב. וכ"כ הרה"ג ר' אברהם אהרן פרייס בספר משנת אברהם על ספר חסידים ח"א (סי' רצא), שבמקום שיש בירור גמור אין צריכים לעדים. והבחינה שבחן רב סעדיה גאון היא בירור גמור, כי מה שמתברר ע"י חכמת הטבע אמת הוא. וכ"כ הרה"ג רבי חיים דוד רגנשבורג במשמרת חיים (סי' לז), שבדיקות הדם יוצאות מגדר אומדנא או השערה, כי ההנחה המדעית שהדם הנוזל בעורק הולד הוא מאותו סוג הדם של מולידיו, הוא חוק טבעי שאין בו יוצא מן הכלל, ולכן הוכחות כאלה הרי הן ודאות והחלטיות, שאפילו אם יהיו עדים נגדן יש להכריע את הכף כמותן, והעדים יהיו בעינינו כשקרנים, וכמ"ש (כתובות טז.) סהדי שקרי נינהו. ע"ש. אולם הנה בספר אליה רבה (סי' תקסח ס"ק טו) הקשה בההיא דב"ב (נח.) באחד ששמע מאשתו שהיתה מספרת שרק אחד מעשרה בניה מבעלה, והשאר מאחרים בזנות, וציוה שכל נכסיו יהיו לבן אחד מבניו, ולא ידעו למי מבניו הוריש נכסיו, והורה רבי בנאה לבניו של זה, שילכו ויחבטו על קבר אביהם, עד שיגלה להם למי נתכוון, הלכו וחבטו על קבר אביהם, חוץ מבן אחד שלא הלך, ופסק רבי בנאה שכל הנכסים לבן הזה. ע"כ. ואין זה אלא שודא דדייני, כמ"ש רשב"ם. ואמאי לא עביד כההיא דרב סעדיה. וי"ל. ע"כ. שו"ר בחי' הרש"ש ב"ב (נח.) שעמד ג"כ ע"ד רשב"ם שכתב, ומסתברא שאת זה אהב יותר, והוי בגדר שודא דדייני, וכתב, לכאורה בפשוטו הרי נראה שזהו הבן שלו, ומסתמא לבנו נתן, ואולי שבא ליישב בזה קושית הא"ר שלפמ"ש בספר חסידים שטבע דם הבן להיות נבלע בעצם האב, א"כ הו"ל יותר לבדוק בזה, ולפי' רשב"ם ניחא, משום דאכתי לא יוודע בזה צניעותו אשר נתכוון האב גם לזאת, א"נ משום שע"י הנסיון של הספר חסידים, יתגלה שהשאר ממזרים, ור' בנאה לא רצה לפרסם פיסולם על ידו, אבל הנסיון שלו אינו אלא הודעת צניעותו יותר משאר אחיו. ע"ש.
והנה מרן בש"ע יו"ד (סי' רסג ס"ב) פסק וז"ל: אשה שמלה את בנה הראשון ומת מחמת המילה, שהכשילה כחו, ומלה גם את השני ומת מחמת המילה, הרי הוחזקה שבניה מתים מחמת מילה. בין שהיו מבעל אחד או משנים, ולא תמול הבן השלישי, וה"ה אם איש אחד מל בניו ראשון ושני ומתו מחמת מילה לא ימול השלישי, בין שהיו מאשה אחת או שתים. וכתב הרמ"א ע"ז, ויש חולקים וס"ל דלא שייך דין זה אלא רק באשה ולא באיש, (חידושי אגודה פר"א דמילה). וכתב הט"ז (סק"א), דס"ל להאגודה דלא שייך ד"ז אלא באשה לפי שהדם בא מן האשה. וכ"כ בביאורי הגר"א (סק"ד), דה"ט דהאגודה מדאמרינן בנדה (לא.) שהדם מן האשה. והכי איתא בשאילתות. וע' בשו"ת שבות יעקב ח"א (סי' עט) שכתב, איש ואשה שמתו שני בניהם מחמת מילה ונתגרשו, והבעל נשא אשה אחרת, והאשה נישאת לאחר, אסור לאיש שנולד לו בן מהאשה האחרת למול את בנו, וכן אסור לאשה שנולד לה בן מהאיש האחר למול את בנה, עד שיגדלו הבנים ויתחזקו. והובא בברכי יוסף (סי' רסג סק"ב). וע"ע בשערי דעה יו"ד שם. ונראה שאף מרן שחושש גם לצד הבעל, מודה שהדם מן האשה כמ"ש חז"ל, אלא דס"ל שהבלעת הדם בגוף הילד לא תלויה בדם בלבד, אלא תלויה בחולשת הגוף, כמ"ש הב"ש (אה"ע סי' ט). וכ"כ החת"ס אה"ע (סי' קלו), דס"ל שזה תלוי בכח האדם, והאב זוכה לבנו בכח (עדיות פ"ב מ"ט). ולכ"ע הדם תלוי באם כד' חז"ל. ושו"ר בפסק דין מכב' ביה"ד האיזורי חיפה, בשנת תשט"ז, בראשות האב"ד הגאון ר' יעקב רוזינטל, הובא בפסקי דין הרבניים האיזורים ח"ב (עמוד קכד), שכתבו כאמור, והוסיפו, שאחר העיון נראה כי אין סתירה מהש"ס (בנדה לא.) שסובר שהדם בא מן האשה, למה שקובע המדע של ימינו, שאפשר לקבוע אבהות הילד על סמך בדיקות דמו של האב ושל הילד, כי הבדיקה מתיחסת לא רק לגוף הדם אלא לתאי ורקמות הדם, וזה בא מכח האב גם כן, ולכן לענין אחים שמתו מחמת מילה היות וזה קשור בגוף הדם, לפי שיטת הרמ"א שבש"ע יו"ד הנז', תלוי זה רק באם, אבל בדיקת הדם שאינה מגוף הדם, אלא קובעים זה על סמך בדיקות תאי ורקמות הדם שבגוף הדם, זה יכול להיות תלוי גם באב. ]וכן הביאו בפסקי דין של בתי הדין הרבניים (כרך יג עמוד נד) לחלק בין סתם בדיקת דם לבדיקת רקמות. ע"ש[. ומ"מ סיימו בפסק דין הנ"ל, שמטעם אחר אין לסמוך על בדיקות מדעיות של הדם בנוגע לקביעת אבהותו של הילד. כי המדע הולך ומתפתח מיום ליום, ויתכן שמה שהמדע קובע כעת אינה קביעה סופית והחלטית, ואולי בהתפתחות המדע ימצאו דברים משותפים בין ב' סוגי הדם, ואין לקבוע באופן משפטי אבהותו של ילד על יסודות דרכי המדע המשתנה מתקופה לתקופה. ע"כ. גם בפסק דין של כב' ביה"ד הרבני דתל אביב יפו משנת תש"ך, בראשות הגאון ר' מ. שלזינגר, הובא בפסקי דין הרבניים (כרך ה עמוד שנב) כתבו, שלכאורה בדיקת הדם הקובעת שסוג הדם של הילד שונה מהדם של ההורה תטיל ספק באבהות הילד. אך סיימו, ברם מאחר וענין הקביעה ע"י בדיקת הדם הוא דבר חדש שעדיין לא נתברר כל כך, וגם לא נמצא בפוסקים, אין בית דיננו רוצה לעת עתה לנקוט עמדה בנידון, בנוגע לכשרות הולד. עכת"ד.
ומעתה כיון שאין לנו לסמוך על בדיקת רקמות הדם, ואנו דנים כפי ההלכה שרוב בעילות אחר הבעל, הולד נחשב כבנו של הבעל, ואף שמתחלה לא היה זרעו פורה, שהזרעונים היו חלשים, מ"מ י"ל שאחר שקיבל תרופות מהרופאים התחזק, וממנו בא הולד הזה, ובפרט שהבעל החזיקו כבר כבנו, והגישו לברית המילה, בשמחה ובטוב לבב, כאב העוסק בברית מילה של בנו, וגם רשם אותו בתעודת זיהוי על שמו. לאו כל כמיניה לבתר הכי לבטל החזקה, ולומר שאיננו בנו, וכמ"ש הרמ"א (סי' ד סעיף כט), דהא דהאב נאמן על בנו, היינו דוקא כשלא הוחזק הבן בחזקת כשרות, על פי האב, אבל אם היה לו חזקת כשרות על פי האב, שוב אין האב נאמן לומר שאינו בנו אלא ע"פ עדים. ע"ש. וכן הביא מרן הבית יוסף מקור דין זה מרבינו ירוחם בשם הרמ"ה. ע"ש. ואף אם האם זינתה עם החשוד, רוב בעילות הלך אחר הבעל. ואפילו אם נחוש קצת לבדיקת רקמות הדם, וכנראה שעל זה סמכו בית הדין חיפה לפטור את הבעל מן המזונות, אבל לענין כשרות הולד לבא בקהל, הרי הוא בחזקתו. וכשר לבוא בקהל. ואע"פ שהאשה הודתה לבסוף שיש לה קשר אישות עם אותו פלוני אלמוני, מ"מ קי"ל בסוטה (כז.) אשה מזנה בניה כשרים, רוב בעילות אחר הבעל. ועכ"פ אינה בגדר פרוצה ביותר, שהרי כתב הסמ"ג (ל"ת קיז) שפירוש פרוצה ביותר, היינו שמפקרת עצמה לכל בפרהסיא, משא"כ בנ"ד. ומכל שכן שדעת הרא"ש (פרק יש נוחלין סי' כא), שאפילו בפרוצה ביותר לא חיישינן לבנים שלה. ויש להסביר הטעם, שאפילו אם רוב הבעילות היו מאנשים זרים זולת הבעל, לא אזלינן בתר רוב שכזה, כמ"ש הפני יהושע (כתובות כג.) שבזיווג בין איש לאשתו דאמרינן ביה רוב בעילות אחר הבעל, לא הוי רוב התלוי במעשה, כמ"ש התוס' יבמות (קיט.) ד"ה ר' מאיר, דממילא הוא בא שאדם נזקק לאשתו. אבל בזנות לא שייך ה"ט, ובודאי חשיב רוב התלוי במעשה, דלא אזלינן בתריה. ע"ש. וע"ע בשו"ת דרכי שלום (סי' טו אות ד). ע"ש. וע"ע בבית שמואל (סי' ד ס"ק כו). הילכך הולד כשר לבוא בקהל.