יושב ירושלים כתב:א. איך אתה מסביר 'כגון אני שלמדתי כל התורה כולה' [מנחות צט:], 'והיכא דלא אגמריה אבוה מיחייב איהו למיגמר נפשיה' [קידושין כט:], מאיזה שיעור הוא נחשב שלא למדו אביו שחייב ללמוד בעצמו ובלא"ה אינו חייב?
'כגון אני שלמדתי כל התורה' - לכאורה אפשר להסביר כפשוטו. וזה לא קשור לנידון שלנו. זה שיש חכם גדול שלמד את כל התורה, עדיין לא אומר שכל ילד חייב לדעת כל התורה.
'היכא דלא אגמריה אבוה...' זה באמת מאמר מעניין. נראה כאילו באמת ההתייחסות היא כזו. שבאופן נורמלי, ילד (או בחור) צריך לדעת את כל התורה כולה, ואז כבר לא חל עליו החיוב של 'ולמדתם'. ובאמת יש לעיין בזה.
על פניו נראה יותר שהלשון הזו היא אגב מה שמוזכר שם בכל הסוגיא כמה פעמים לגבי מילה, פדיון הבן ועוד. שבדברים האלה המצוה היא על האב, והגמרא שואלת, ומאיפה אנחנו יודעים שאם האב לא קיים את חובתו, אז הבן צריך למול את עצמו. ואגב זה השתמשו באותו מטבע לשון גם בעניין תלמוד תורה.
כלומר, מבחינת התוכן ודאי שהשאלה של הגמרא היא נחוצה מאוד - מי אמר שאדם צריך ללמוד בעצמו. אולי רק אבא צריך ללמד את בנו.
אבל מה שהגמרא בחרה דווקא בנוסח הזה "והיכא דלא אגמריה אבוה" (אשר הוא יוצר רושם, כאילו הדבר הנורמלי הוא, שאבא ילמד את בנו, ומכאן ואילך כבר אין על הבן חיוב 'ולמדתם') - זה אינו אגב שאר המקומות באותה הסוגיא.
אתה סבור שזה שכלל ישראל לא מלמד את הילדים שלו שמאוד חשוב לחזור זה דבר נכון?
כולם מודים שזה דבר חשוב לחזור. וכולם מדברים על זה. אלא מאי. יש גם שיקולים אחרים. רוצים שלילד תהיה גם הבנה ישרה, וגם שיהיה לו טעם בלימוד ועוד שיקולים.
היו (ויש) באמת כאלה שעשו מזה עיקר. כמו שיטת זילברמן. זה מאוד יפה לראות ילד שיודע חומש בעל פה, אבל כמדומה, כאשר מסתכלים על מה שיוצא מזה בסופו של דבר (בחורים בישיבה גדולה, אברכים) זה לא גורם לאיזו התפעלות מיוחדת. אני אישית מכיר כמה אברכים שלמדו בעבר בזילברמן ובקלצקין. ועל זה נאמר "נו, ו...?" [לא שחלילה זה עשה איזה נזק. מן הסתם רק תועלת. אבל אם כן, בצורה מינורית]
מה ששוב מוכיח, שכנראה, עם ישראל בכללותו (עם המסורת ועם שיטת הלימוד שנהוגה בתלמודי תורה ובישיבות) לא כזה טיפש כמו שמנסים לצייר אותו.