יושב ירושלים כתב:והטעם שהוא כן, כי התוספתא שבידינו לא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא, ולכן לא מייתינן ראיה מינה, והרבה פעמים יש שדרים שדנו בהם בתלמוד דידן נתפרשו להדיא בתוספתא והתלמוד אינו מביאה לראיה.
יושב ירושלים כתב:מביאים ראיה רק מברייתות דמיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא [חולין קמא.].
בן אדם כתב:יושב ירושלים כתב:והטעם שהוא כן, כי התוספתא שבידינו לא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא, ולכן לא מייתינן ראיה מינה, והרבה פעמים יש שדרים שדנו בהם בתלמוד דידן נתפרשו להדיא בתוספתא והתלמוד אינו מביאה לראיה.יושב ירושלים כתב:מביאים ראיה רק מברייתות דמיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא [חולין קמא.].
מאיפה הנחתך הפשוטה (והתמוה בעיניי) שתוספתא דידן אינו מר' חייא ור' אושעיא
מקדש מלך כתב:וסוף דבר, שעיקר המצווה היא הלכות בטעמיהן, ועיקרה של המצווה וקיומה המהודר שיודע עד שיכול להורות. וזה גורם לנו לחוסר כלל אחיד מהי ידיעת התורה הנדרשת וגם הופך אותה לכמעט בלתי אפשרית, חוץ מגדולי הדור יחידים ממש (היינו גם גדולי הדור לא כולם מסוגלים להורות הלכה בכל הזמ"ן נק"ט).
ולכן יש הגיון בגישת לימוד ההלכות בעיון, ואם אינו יכול להספיק הרבה אין בו האשם. ויתכן שזה עדיף מלימוד כל המשניות והגמרא במהירות, שלא תצא לו מזה ידיעת הלכה. וכל זה שונה מזמן חז"ל שלימוד המשנה וביאוריה הספיקו על מנת להורות בהם, עד שהיה באפשר ללמוד את כל המשנה וביאוריה על גיל עשרים, ומשם ואילך להתעמק כל ימיו עוד ועוד.
יושב ירושלים כתב:בן אדם כתב:יושב ירושלים כתב:והטעם שהוא כן, כי התוספתא שבידינו לא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא, ולכן לא מייתינן ראיה מינה, והרבה פעמים יש שדרים שדנו בהם בתלמוד דידן נתפרשו להדיא בתוספתא והתלמוד אינו מביאה לראיה.יושב ירושלים כתב:מביאים ראיה רק מברייתות דמיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא [חולין קמא.].
מאיפה הנחתך הפשוטה (והתמוה בעיניי) שתוספתא דידן אינו מר' חייא ור' אושעיא
כתבתי בהודעה שקדמה לה, מהא דפעמים הרבה אין התלמוד מביא ראיה מברייתות המופיעות שם.
יושב ירושלים כתב:מקדש מלך כתב:וסוף דבר, שעיקר המצווה היא הלכות בטעמיהן, ועיקרה של המצווה וקיומה המהודר שיודע עד שיכול להורות. וזה גורם לנו לחוסר כלל אחיד מהי ידיעת התורה הנדרשת וגם הופך אותה לכמעט בלתי אפשרית, חוץ מגדולי הדור יחידים ממש (היינו גם גדולי הדור לא כולם מסוגלים להורות הלכה בכל הזמ"ן נק"ט).
ולכן יש הגיון בגישת לימוד ההלכות בעיון, ואם אינו יכול להספיק הרבה אין בו האשם. ויתכן שזה עדיף מלימוד כל המשניות והגמרא במהירות, שלא תצא לו מזה ידיעת הלכה. וכל זה שונה מזמן חז"ל שלימוד המשנה וביאוריה הספיקו על מנת להורות בהם, עד שהיה באפשר ללמוד את כל המשנה וביאוריה על גיל עשרים, ומשם ואילך להתעמק כל ימיו עוד ועוד.
אינו במשמע כלל שסתם תלמיד בגיל עשרים כבר היה ראוי להוראה, ובודאי שכדי להורות צריך הרבה שימוש תלמידי חכמים [דמתקרי עיון], ובסתמא אין ראוי להוראה עד שיהא בן ארבעים, והן אמת שזהו הקיום המהודר, אבל דבר זר הוא לומר שזהו החיוב הבסיסי.
מקדש מלך כתב:לא הספקתי לקרוא את כל הנוסף באשכול, וגם מה שקראתי לא קראתי בעיון.
אבל אביע את הבנתי באופן כללי. ....
חרסון כתב:מקדש מלך כתב:לא הספקתי לקרוא את כל הנוסף באשכול, וגם מה שקראתי לא קראתי בעיון.
אבל אביע את הבנתי באופן כללי. ....
הדברים שאתה אומר מסתברים מצד עצמם,
(ולחביבותא דמילתא אעיר כי אומרים בשמו של אדמו"ר מליובאוויטש שהסביר עד"ז ביחידות לא')
אבל לעיל היה משמע שאתה מבקש להעמידם בשיטת אדה"ז בהלכות ת"ת, האמנם?
בן אדם כתב:תמיהני עליך! מחמת שאלה זו הגעת למסקנא מרחיקה לכת עד כדי כך שזאת התורה המצויה בידינו היא חיבור אחר שמישהו העתיק שמו של החיבור הקדום עליה?! ובאמת אין זה התוספתא אלא סתם ברייתות חיצוניות? אתה רציני? ומה גם שנמצא לפי דבריך שהתוספתא בניגוד להמשנה ספרא וספרי נאבדה מאיתנו. אתמהה.
וכי לא נמצא פעמים שהראשונים דנים איך יתכן שהגמ' לא מביאה ראי' ממשנה מפורשת?! כל מקום צריך לדון לגופו של עניין למה הגמ' הבינה שיש לחלק בין הנידון שלהם לבין מה שמובא בתוספתא, למרות שבמבט ראשון נראה שניתן להוכיח מאחד לשני.
יושב ירושלים כתב:בן אדם כתב:תמיהני עליך! מחמת שאלה זו הגעת למסקנא מרחיקה לכת עד כדי כך שזאת התורה המצויה בידינו היא חיבור אחר שמישהו העתיק שמו של החיבור הקדום עליה?! ובאמת אין זה התוספתא אלא סתם ברייתות חיצוניות? אתה רציני? ומה גם שנמצא לפי דבריך שהתוספתא בניגוד להמשנה ספרא וספרי נאבדה מאיתנו. אתמהה.
וכי לא נמצא פעמים שהראשונים דנים איך יתכן שהגמ' לא מביאה ראי' ממשנה מפורשת?! כל מקום צריך לדון לגופו של עניין למה הגמ' הבינה שיש לחלק בין הנידון שלהם לבין מה שמובא בתוספתא, למרות שבמבט ראשון נראה שניתן להוכיח מאחד לשני.
תנא דמסייע לדבריך בענין המסקנא, ומסייע לדבריי בענין הקושיות:
אמנם עני אני ולא אדע, היכן שמענו לאמר 'ברייתא לא שמיעא להו' למסדרי התלמוד? הכיצד ייתכן שאפשר למלא חיבור שלם מהברייתות אשר לא ידעום מסדרי התלמוד ואנחנו ידענום?! הרק אנו זכינו לאורה של התוספתא מה שלא זכו חכמי התלמוד הקרובים אליה בזמנה ובמקומה?! אתמהה!
בן אדם כתב:הנחת היסוד שאמורא אינו יכול לחלוק על תנא אינו פשוט כלל וכלל, ומצינו הרבה אמוראים חולקים על דברים מפורשים של התנאים. הראשונים כבר התעסקו בזה, שמצד אחד לא פעם ולא פעמיים רואים אמוראים חולקים על תנאים (עי' לדוגמא או"ז ערובין קכט שכתב: "אמוראים קדמונים בהרבה מקומות חולקים על משניות" ומביא שם כמה דוגמאות), מאידך הגמ' תמיד שואלת על אמוראים מדברי התנאים להוכיח נגד דברי האמורא.
למיטב הבנתי (אם אני טועה, אשמח אם תעמיד אותי על טעותי), ספר המשנה שחיבר רבי וספר התוספתא שחיבר ר' חייא אינם ספרי הלכה והכרעה, אלא ספרי לקט של כל שיטות התנאים, מסדרי המשנה לא הכריעו במחלוקת התנאים, ולא באו לומר קיבלו דעתנו, אלא ציטטו את כל שיטות התנאים שדנו ועסקו בזה, ומה ששייר המשנה השלים התוספתא.
הקושיות שהגמ' מקשה מהמשנה על דברי האמוראים אינו משום שכך מבואר במשנה, אלא משום שכלל ישראל הכריעו כך בעקבות חתימת המשנה, וכיון שהכריעו כן שוב אין אפשרות לחלוק, והרי זה כמו בי"ד גדול שאין לערער אחריו אלא אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין. משא"כ ספר התוספתא מעולם לא התקבל בכלל ישראל כחותם שאין לערער אחריו, ועיקר קושיות הגמ' מברייתות אינן אלא מברייתות שהתקבלו בבתי המדרש, כמו שמצינו הרבה פעמים שהגמ' מביאה "דתני רב יוסף" וכדו', דהיינו שהברייתא נשנה בבית מדרשו של רב יוסף, וכן "תנו רבנן" הכוונה לברייתא שנשנה והתקבל אצל כל החכמים. ולכן עצם הדבר שמצאנו כך בברייתא או בתוספתא אינו מערער את דברי האמורא, אלא רק באופן שהתקבל והוכרע כן בביהמ"ד.
וראיה לדבר שאין חיסרון בזה שהאמוראים יכולים לחלוק על התנאים, שהרי מצינו בגמ' כמה פעמים שהגמ' מתרצת רב תנא הוא ופליג, ואין זה מחמת גדלותו המופלגת של רב יחסית לשאר האמוראים, שהרי הלכה כר' יוחנן כנגד רב כיון שר' יוחנן נחשב לגדול ממנו, ואעפ"כ לא מצינו שר' יוחנן תנא הוא ופליג, וה"ה ביחס לשמואל שהלכה כמותו בממונות נגד רב ונחשב לגדול ממנו בדיני ממונות, ואעפ"כ שמואל אינו "תנא ופליג", ואין זה אלא מחמת שרב היה חלק מבית מדרשו של רבי, והיה חלק מאותם שהכריעו כדברי המשנה, ולכן יכול הוא גם לחלוק על זה.
יושב ירושלים כתב:בן אדם כתב:הנחת היסוד שאמורא אינו יכול לחלוק על תנא אינו פשוט כלל וכלל, ומצינו הרבה אמוראים חולקים על דברים מפורשים של התנאים. הראשונים כבר התעסקו בזה, שמצד אחד לא פעם ולא פעמיים רואים אמוראים חולקים על תנאים (עי' לדוגמא או"ז ערובין קכט שכתב: "אמוראים קדמונים בהרבה מקומות חולקים על משניות" ומביא שם כמה דוגמאות), מאידך הגמ' תמיד שואלת על אמוראים מדברי התנאים להוכיח נגד דברי האמורא.
למיטב הבנתי (אם אני טועה, אשמח אם תעמיד אותי על טעותי), ספר המשנה שחיבר רבי וספר התוספתא שחיבר ר' חייא אינם ספרי הלכה והכרעה, אלא ספרי לקט של כל שיטות התנאים, מסדרי המשנה לא הכריעו במחלוקת התנאים, ולא באו לומר קיבלו דעתנו, אלא ציטטו את כל שיטות התנאים שדנו ועסקו בזה, ומה ששייר המשנה השלים התוספתא.
הקושיות שהגמ' מקשה מהמשנה על דברי האמוראים אינו משום שכך מבואר במשנה, אלא משום שכלל ישראל הכריעו כך בעקבות חתימת המשנה, וכיון שהכריעו כן שוב אין אפשרות לחלוק, והרי זה כמו בי"ד גדול שאין לערער אחריו אלא אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין. משא"כ ספר התוספתא מעולם לא התקבל בכלל ישראל כחותם שאין לערער אחריו, ועיקר קושיות הגמ' מברייתות אינן אלא מברייתות שהתקבלו בבתי המדרש, כמו שמצינו הרבה פעמים שהגמ' מביאה "דתני רב יוסף" וכדו', דהיינו שהברייתא נשנה בבית מדרשו של רב יוסף, וכן "תנו רבנן" הכוונה לברייתא שנשנה והתקבל אצל כל החכמים. ולכן עצם הדבר שמצאנו כך בברייתא או בתוספתא אינו מערער את דברי האמורא, אלא רק באופן שהתקבל והוכרע כן בביהמ"ד.
וראיה לדבר שאין חיסרון בזה שהאמוראים יכולים לחלוק על התנאים, שהרי מצינו בגמ' כמה פעמים שהגמ' מתרצת רב תנא הוא ופליג, ואין זה מחמת גדלותו המופלגת של רב יחסית לשאר האמוראים, שהרי הלכה כר' יוחנן כנגד רב כיון שר' יוחנן נחשב לגדול ממנו, ואעפ"כ לא מצינו שר' יוחנן תנא הוא ופליג, וה"ה ביחס לשמואל שהלכה כמותו בממונות נגד רב ונחשב לגדול ממנו בדיני ממונות, ואעפ"כ שמואל אינו "תנא ופליג", ואין זה אלא מחמת שרב היה חלק מבית מדרשו של רבי, והיה חלק מאותם שהכריעו כדברי המשנה, ולכן יכול הוא גם לחלוק על זה.
את והב בסופה.
ספר התוספתא הוא ספר חשוב בהחלט המלקט הרבה מדברי התנאים, אך כפי שכתבתי לעיל אינו בר סמכא [וכהגדרת הרב 'בן אדם'], ולכן לענ"ד א"א לומר שהוא נכלל בחיוב ידיעת התורה.
נ.ב. חשוב להדגיש, שבדברי הגר"י אברמסקי שהבאתי לעיל מבואר שלא כדברינו, ובזכרוני ששמעתי שכאשר הגיע אליו הגרי"ש זילברמן לדבר על סדר הלימוד הנכון לתשב"ר שרצה לחדש אמר לו שילמדו גם התוספתא.
בן אדם כתב:יושב ירושלים כתב:בן אדם כתב:הנחת היסוד שאמורא אינו יכול לחלוק על תנא אינו פשוט כלל וכלל, ומצינו הרבה אמוראים חולקים על דברים מפורשים של התנאים. הראשונים כבר התעסקו בזה, שמצד אחד לא פעם ולא פעמיים רואים אמוראים חולקים על תנאים (עי' לדוגמא או"ז ערובין קכט שכתב: "אמוראים קדמונים בהרבה מקומות חולקים על משניות" ומביא שם כמה דוגמאות), מאידך הגמ' תמיד שואלת על אמוראים מדברי התנאים להוכיח נגד דברי האמורא.
למיטב הבנתי (אם אני טועה, אשמח אם תעמיד אותי על טעותי), ספר המשנה שחיבר רבי וספר התוספתא שחיבר ר' חייא אינם ספרי הלכה והכרעה, אלא ספרי לקט של כל שיטות התנאים, מסדרי המשנה לא הכריעו במחלוקת התנאים, ולא באו לומר קיבלו דעתנו, אלא ציטטו את כל שיטות התנאים שדנו ועסקו בזה, ומה ששייר המשנה השלים התוספתא.
הקושיות שהגמ' מקשה מהמשנה על דברי האמוראים אינו משום שכך מבואר במשנה, אלא משום שכלל ישראל הכריעו כך בעקבות חתימת המשנה, וכיון שהכריעו כן שוב אין אפשרות לחלוק, והרי זה כמו בי"ד גדול שאין לערער אחריו אלא אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין. משא"כ ספר התוספתא מעולם לא התקבל בכלל ישראל כחותם שאין לערער אחריו, ועיקר קושיות הגמ' מברייתות אינן אלא מברייתות שהתקבלו בבתי המדרש, כמו שמצינו הרבה פעמים שהגמ' מביאה "דתני רב יוסף" וכדו', דהיינו שהברייתא נשנה בבית מדרשו של רב יוסף, וכן "תנו רבנן" הכוונה לברייתא שנשנה והתקבל אצל כל החכמים. ולכן עצם הדבר שמצאנו כך בברייתא או בתוספתא אינו מערער את דברי האמורא, אלא רק באופן שהתקבל והוכרע כן בביהמ"ד.
וראיה לדבר שאין חיסרון בזה שהאמוראים יכולים לחלוק על התנאים, שהרי מצינו בגמ' כמה פעמים שהגמ' מתרצת רב תנא הוא ופליג, ואין זה מחמת גדלותו המופלגת של רב יחסית לשאר האמוראים, שהרי הלכה כר' יוחנן כנגד רב כיון שר' יוחנן נחשב לגדול ממנו, ואעפ"כ לא מצינו שר' יוחנן תנא הוא ופליג, וה"ה ביחס לשמואל שהלכה כמותו בממונות נגד רב ונחשב לגדול ממנו בדיני ממונות, ואעפ"כ שמואל אינו "תנא ופליג", ואין זה אלא מחמת שרב היה חלק מבית מדרשו של רבי, והיה חלק מאותם שהכריעו כדברי המשנה, ולכן יכול הוא גם לחלוק על זה.
את והב בסופה.
ספר התוספתא הוא ספר חשוב בהחלט המלקט הרבה מדברי התנאים, אך כפי שכתבתי לעיל אינו בר סמכא [וכהגדרת הרב 'בן אדם'], ולכן לענ"ד א"א לומר שהוא נכלל בחיוב ידיעת התורה.
נ.ב. חשוב להדגיש, שבדברי הגר"י אברמסקי שהבאתי לעיל מבואר שלא כדברינו, ובזכרוני ששמעתי שכאשר הגיע אליו הגרי"ש זילברמן לדבר על סדר הלימוד הנכון לתשב"ר שרצה לחדש אמר לו שילמדו גם התוספתא.
גם המשנה אינו ספר חתום, אלא ליקוט של כל דברי התנאים, אמנם הרמב"ם והרע"ב על המשנה מדגישים תמיד הלכה כמאן, אבל מעולם לא שמענו שהחיוב בלימוד המשנה אינו אלא השיטות שהוכרעו להלכה. ולכן חזרה שאלתי איה המקור ומהו הסברה לחלק בין המשנה שחיברה רבי לבין התוספתא שהוסיפו תלמידיו אחריו. שניהם הם ציטוטי שמועות והלכות שהשומעו מפי רבותינו התנאים, חלקם התקבל להלכה וחלקם לא, לכן אינני רואה שום הבדל בין דברי התנא המצוטטים בתוספתא לבין דברי התנא במשנה שלא הוכרע כמותו.
החיוב של לימוד התורה מורכבת משלשה חלקים - מקרא משנה ותלמוד, ועפ"י לשון הרמב"ם: א' תורה שבכתב, ב' תורה שבעל פה או בלשון אחר "דברי השמועה", ג' "יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן, עד שידע היאך הוא עיקר המדות, והיאך יוציא האסור והמותר, וכיוצא בהן, מדברים שלמד מפי השמועה וענין זה הוא הנקרא גמרא".
משנה היינו חלק התורה שבעל פה שנמסרה מפי התנאים אשר קיבלוה מהדורות הקודמים, וכלשון הרמב"ם "דברי השמועה", אין הבדל אם דברי השמועה הוכללו בספרו של רבינו הקדוש או רק בספר התוספת של תלמידו, סוף סוף מדובר בציטוטי שמועות שקיבלו מהדור הקודם.
יושב ירושלים כתב:בן אדם כתב:יושב ירושלים כתב:בן אדם כתב:הנחת היסוד שאמורא אינו יכול לחלוק על תנא אינו פשוט כלל וכלל, ומצינו הרבה אמוראים חולקים על דברים מפורשים של התנאים. הראשונים כבר התעסקו בזה, שמצד אחד לא פעם ולא פעמיים רואים אמוראים חולקים על תנאים (עי' לדוגמא או"ז ערובין קכט שכתב: "אמוראים קדמונים בהרבה מקומות חולקים על משניות" ומביא שם כמה דוגמאות), מאידך הגמ' תמיד שואלת על אמוראים מדברי התנאים להוכיח נגד דברי האמורא.
למיטב הבנתי (אם אני טועה, אשמח אם תעמיד אותי על טעותי), ספר המשנה שחיבר רבי וספר התוספתא שחיבר ר' חייא אינם ספרי הלכה והכרעה, אלא ספרי לקט של כל שיטות התנאים, מסדרי המשנה לא הכריעו במחלוקת התנאים, ולא באו לומר קיבלו דעתנו, אלא ציטטו את כל שיטות התנאים שדנו ועסקו בזה, ומה ששייר המשנה השלים התוספתא.
הקושיות שהגמ' מקשה מהמשנה על דברי האמוראים אינו משום שכך מבואר במשנה, אלא משום שכלל ישראל הכריעו כך בעקבות חתימת המשנה, וכיון שהכריעו כן שוב אין אפשרות לחלוק, והרי זה כמו בי"ד גדול שאין לערער אחריו אלא אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין. משא"כ ספר התוספתא מעולם לא התקבל בכלל ישראל כחותם שאין לערער אחריו, ועיקר קושיות הגמ' מברייתות אינן אלא מברייתות שהתקבלו בבתי המדרש, כמו שמצינו הרבה פעמים שהגמ' מביאה "דתני רב יוסף" וכדו', דהיינו שהברייתא נשנה בבית מדרשו של רב יוסף, וכן "תנו רבנן" הכוונה לברייתא שנשנה והתקבל אצל כל החכמים. ולכן עצם הדבר שמצאנו כך בברייתא או בתוספתא אינו מערער את דברי האמורא, אלא רק באופן שהתקבל והוכרע כן בביהמ"ד.
וראיה לדבר שאין חיסרון בזה שהאמוראים יכולים לחלוק על התנאים, שהרי מצינו בגמ' כמה פעמים שהגמ' מתרצת רב תנא הוא ופליג, ואין זה מחמת גדלותו המופלגת של רב יחסית לשאר האמוראים, שהרי הלכה כר' יוחנן כנגד רב כיון שר' יוחנן נחשב לגדול ממנו, ואעפ"כ לא מצינו שר' יוחנן תנא הוא ופליג, וה"ה ביחס לשמואל שהלכה כמותו בממונות נגד רב ונחשב לגדול ממנו בדיני ממונות, ואעפ"כ שמואל אינו "תנא ופליג", ואין זה אלא מחמת שרב היה חלק מבית מדרשו של רבי, והיה חלק מאותם שהכריעו כדברי המשנה, ולכן יכול הוא גם לחלוק על זה.
את והב בסופה.
ספר התוספתא הוא ספר חשוב בהחלט המלקט הרבה מדברי התנאים, אך כפי שכתבתי לעיל אינו בר סמכא [וכהגדרת הרב 'בן אדם'], ולכן לענ"ד א"א לומר שהוא נכלל בחיוב ידיעת התורה.
נ.ב. חשוב להדגיש, שבדברי הגר"י אברמסקי שהבאתי לעיל מבואר שלא כדברינו, ובזכרוני ששמעתי שכאשר הגיע אליו הגרי"ש זילברמן לדבר על סדר הלימוד הנכון לתשב"ר שרצה לחדש אמר לו שילמדו גם התוספתא.
גם המשנה אינו ספר חתום, אלא ליקוט של כל דברי התנאים, אמנם הרמב"ם והרע"ב על המשנה מדגישים תמיד הלכה כמאן, אבל מעולם לא שמענו שהחיוב בלימוד המשנה אינו אלא השיטות שהוכרעו להלכה. ולכן חזרה שאלתי איה המקור ומהו הסברה לחלק בין המשנה שחיברה רבי לבין התוספתא שהוסיפו תלמידיו אחריו. שניהם הם ציטוטי שמועות והלכות שהשומעו מפי רבותינו התנאים, חלקם התקבל להלכה וחלקם לא, לכן אינני רואה שום הבדל בין דברי התנא המצוטטים בתוספתא לבין דברי התנא במשנה שלא הוכרע כמותו.
החיוב של לימוד התורה מורכבת משלשה חלקים - מקרא משנה ותלמוד, ועפ"י לשון הרמב"ם: א' תורה שבכתב, ב' תורה שבעל פה או בלשון אחר "דברי השמועה", ג' "יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן, עד שידע היאך הוא עיקר המדות, והיאך יוציא האסור והמותר, וכיוצא בהן, מדברים שלמד מפי השמועה וענין זה הוא הנקרא גמרא".
משנה היינו חלק התורה שבעל פה שנמסרה מפי התנאים אשר קיבלוה מהדורות הקודמים, וכלשון הרמב"ם "דברי השמועה", אין הבדל אם דברי השמועה הוכללו בספרו של רבינו הקדוש או רק בספר התוספת של תלמידו, סוף סוף מדובר בציטוטי שמועות שקיבלו מהדור הקודם.
ההבדל הוא שאת המשנה לומדים יחד עם דברי התלמוד, שמלמד את כללי הפסק במחלוקות שבמשנה ואת היוצאים מן הכלל הזה, ובאופן הזה ברור שיש חשיבות גם לידיעת החולקים וכמו שביארה המשנה בריש עדויות, אבל לימוד בספר שאיננו יודעים כיצד לברור ממנו את הדברים המוסמכים ערכו מועט יותר.
בן אדם כתב:כעין סמך לדבר שהברייתות בכלל המשניות מצאתי ברש"י על דברי הגמ' במסכת סנהדרין (מב א) "אמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: במי אתה מוצא מלחמתה של תורה - במי שיש בידו חבילות של משנה, קרי רב יוסף אנפשיה: ורב - תבואות בכח שור", ומפרש רש"י:
מלחמתה של תורה - הוריותיה ולעמוד על בוריה ועל עיקרה, לא כאדם המפולפל ומחודד ובעל סברא ולא למד משניות וברייתות הרבה כי מהיכן יתגלה הסוד, אלא בבעל משניות הרבה שאם יצטרך לו טעם בכאן ילמדנו מתוך משנה אחרת, או אם יקשה לו דבר על דבר - יבין מתוך משניות הרבה שבידו: הא מני - פלוני היא ששמענוהו במקום אחר אומר כך.
יושב ירושלים כתב:בן אדם כתב:כעין סמך לדבר שהברייתות בכלל המשניות מצאתי ברש"י על דברי הגמ' במסכת סנהדרין (מב א) "אמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: במי אתה מוצא מלחמתה של תורה - במי שיש בידו חבילות של משנה, קרי רב יוסף אנפשיה: ורב - תבואות בכח שור", ומפרש רש"י:
מלחמתה של תורה - הוריותיה ולעמוד על בוריה ועל עיקרה, לא כאדם המפולפל ומחודד ובעל סברא ולא למד משניות וברייתות הרבה כי מהיכן יתגלה הסוד, אלא בבעל משניות הרבה שאם יצטרך לו טעם בכאן ילמדנו מתוך משנה אחרת, או אם יקשה לו דבר על דבר - יבין מתוך משניות הרבה שבידו: הא מני - פלוני היא ששמענוהו במקום אחר אומר כך.
שוב, אין שום ספק שהברייתות בכלל המשניות, השאלה היא אם בימינו יש לנו דרך לדעת של איזה מהברייתות מדובר.
בתבונה כתב:עי' באנציקלופדיה תלמודית כרך ט, [הלכה] טור רמז
אין למדים הלכה מן התוספתות שהאריך בזה,
בפשטות יש שתי גישות בראשונים אחת שכל מקום שאין סתירה ברורה מהתלמוד בבלי אז הולכים אחר מקורות אחרים והשנייה שדבר שאינו בתלמוד בבלי אין בהכרח למדים ממנו.
נ.ב. אנקדוטה ששמעתי מהגה"מ ר' יעקב עדס: שבירושלמי מבואר שאם אמר מוריד הטל בימות הגשמים אין חוזר, וכן פסק ברי"ף וברמב"ם והר"ן והראב"ד פקפקו בזה, ונדמה לי שרצה בין היתר לתלות זאת אם הלכה כהירושלמי במקום שהבבלי לא חולק להדיא או אפשר לקיים שניהם , או שבלא"ה אין הלכה כהירושלמי עכ"פ היכא שיכול לפרש הבבלי נגד הירושלמי.ונדמה לי שתלה זאת באלה אם הטעם שהלכה כהבבלי הוא משום שהבבלי הוא בתראה או מטעם אחר.
ויתכן שמביא על עניין זה בספריו
נהר שלום כתב:מי כותב מאמר תגובה?...
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 120 אורחים