הודעהעל ידי ידידיה » ג' אוקטובר 04, 2011 12:54 pm
ודאי צדקו דבריכם בחשיבות הכוונה בתפילה.
מ"מ חובה להביא דברי הנפש החיים בשער ג,(ולו עבור מי אשר כמוני שפעמים הרבה מוצא עצמו בסיות תפלה ללא כוונה, ותוהה האם ישנו ערך כלשהו לתפילה אומללה כזו) ואלו דבריו:
ולא זו בלבד שבמצות מעשיות העיקר בהם הוא חלק המעשי אלא שגם במצות התפלה שנקראת עבודה שבלב, ולמדוהו ז"ל בריש פרק קמא דתענית מכתוב ולעבדו בכל לבבכם, עם כל זה העיקר שצריך האדם לחתך בשפתיו דוקא כל תיבה ממטבע התפלה כמו שאמרו רז"ל בריש פרק אין עומדין מקראי דחנה דכתיב בה רק שפתיה נעות מכאן למתפלל צריך שיחתוך בשפתיו, וכן איתא בשוחר טוב שמואל פרק ב' יכול יהא מהרהר בלב תלמוד לומר רק שפתיה נעות כו' הא כיצד מרחיש בשפתיו, וברור הוא דלאו לענין לכתחלה ולמצוה בעלמא הוא דאגמרוהו אלא גם לעכובא דיעבד, שאם הרהר תיבות התפלה בלב לבד לא יצא ידי חובת תפלה כלל, ואם עדיין לא עבר הזמן צריך להתפלל פעם אחרת בחתוך שפתים כל תיבה, ואם עברה זמנה צריך להתפלל שתים תפלה שאחריה כדין מי שלא התפלל כל עיקר, כמו שהעיר על זה המגן אברהם בסי' ק"א ס"ק ב' בראיות נכונות, שהמה כדאי להכריע בצדק דבהרהור התפלה לבד לא יצא ידי חובה, וידוע בזוהר וכתבי האריז"ל שענין התפלה הוא תיקון העולמות והתעלות פנימיותם כל בחינות נר"ן שבהם ממטה למעלה, והוא על ידי התדבקות והתקשרות נפש האדם ברוחו ורוחו בנשמתו כמ"ש בע"ה לעיל סוף שער ב' עיין שם, והם נקשרים על ידי עקימת ותנועת שפתיו בחתוך תיבות התפלה שהוא בחינת המעשה שבדבור, כמו שאמרו רז"ל עקימת שפתיו הוי מעשה, ובפ' כל כתבי (קי"ט ע"ב) אמרו מנין שהדבור כמעשה שנאמר כו', והוא בחינת הנפש שבדבור, וההבל והקול שהוא הדבור עצמו הוא בחינת רוח שבה, וכוונת הלב בהתיבות בעת אמירתם הוא בחינת הנשמה שבדבור, לזאת לא יצא ידי חובת ענין התפלה במחשבה והרהור התיבות בלב לבד, כי איך אפשר להגיע להתקשר בבחינת הנשמה אם לא ילך בסדר המדרגות ממטה למעלה שיתקשר הנפש של הדבור שהוא תנועת השפתים ברוח של הדבור שהוא ההבל והקול, ואחר כך יתקשרו גם שניהם בנשמה שהוא המחשבה והכונה שבלב, וכשהתפלל רק במחשבה לבד, לא הועילה תפלתו ולא תיקן כלום, אמנם כשהתפלל בקול וחתוך אותיות הדבור לבד אף על פי שלא צירף המחשבה וכונת הלב אליה הגם שודאי אינה במדריגה שלימה וגבוה כראוי, ואינה יכולה לעלות לעולם המחשבה עולם הנשמה, כיון שחסר ממנה בחינת מחשבת האדם, עם כל זה אינה לריק ח"ו ויוצא בה ידי חובתו, כי על כל פנים הרי העלה וקישר נפשו ברוחו ועולם הנפש בעולם הרוח, ועיין בזוהר פקודי רס"ב ב' דאצטריך צלותא מגו מחשבה ורעותא דלבא וקלא ומלה דשפוון למעבד שלימו וקישורא ויחודא לעילא כגוונא דאיהו לעילא כו' לקשרא קשרא כדקא יאות כו' מחשבה ורעותא קלא ומלה אלין ד' מקשרין קשרין לבתר דקשירו קשרין כלא כחדא אתעבידו כלהו רתיכא חדא לאשראה עלייהו שכינתא כו' קלא דאשתמע סליק לקשרא קשרין מתתא לעילא כו' עיין שם היטב, ובפרשת במדבר ק"כ ע"ב אמרו דרך כלל דעקרא דצלותא תליא בעובדא בקדמיתא ולבתר במילולא דפומא דוקא עיין שם סדרן ובאדרא זוטא רצ"ד ב' כל מה דחשיב בר נש וכל מה דיסתכל בלביה לא עביד מלה עד דאפיק ליה בשפוותיה כו' ובגין כך כל צלותא ובעותא כו' בעי לאפקא מלין בשפוותיה דאי לא אפיק לון לאו צלותיה צלותא ולאו בעותיה בעותא. וכיון דמלין נפקין מתבקעין באוירא וסלקין כו' ונטיל לון מאן דנטיל ואחיד לון לכתרא קדישא כו' ודרך כלל אמרו בזוהר אמור ק"ה א' מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכולא או מלי לאפקא לון ולמעבד קלא בהו תיפח רוחיה רחמנא ליצלן, ולא הצריכו רז"ל ענין הכוונה לעכובא אלא בברכת אבות לבד, ובפרשת ויחי רמ"ג סוף ע"ב מאן דלביה טריד ובעי לצלאה צלותיה ואיהו בעקו ולא יכיל לסדרא שבחא דמאריה כדקא יאות מאי הוא, א"ל אף על גב דלא יכיל לכוונא לבא ורעותא סדורא ושבחא דמאריה אמאי גרע, אלא יסדר שבחא דמאריה אף על גב דלא יכיל לכוונא כו':