עושה חדשות כתב:ת"ר אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה והיכי דמי הלכה פסוקה אמר אביי כי הא דר' זירא דאמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עלי' שבעה נקיים רבא אמר כי הא דרב הושעיא דאמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ואב"א כי הא דרב הונא דא"ר הונא א"ר זעירא המקיז דם בבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו
מה אפשר למצוא יחודיות בג' ההלכות הפסוקות הנ"ל, יותר מאלפים רבים כמותם בש"ס?
אעתיק כאן, מה שכתבתי על כך לעצמי, לפני יותר משנה (עם תוספת נופך מהיום בתוך סוגריים מרובעים):
פי' רש"י בד"ה הלכה פסוקה: שאינה צריכה עיון שלא יהא מהרהר בה בתפילתו.
ולענ"ד, הלכה פסוקה היינו - הלכה גורפת - ללא שום סייגים וללא שום חילוקים בין מקרים שונים, כי אם אין בה - שום סייגים ושום חילוקים - אינו מהרהר בה בתפילתו. כגון ההיא דרבי זירא, שיושבות שבעה נקיים על כל טיפת דם כחרדל - ולא מחלקות בין דם בשיעור כזה לבין דם בשיעור אחר - אלא מדובר בחומרה גורפת [שתקפה אפילו כשמדובר ב"טיפה" בלבד]. וכגון ההיא דרב אושעי' שפוטר מן המעשר כל תבואה שהוכנסה הביתה במוץ שלה, ללא חילוק - בין אכילת קבע לאכילת עראי - או בין תבואה שנגמרה מלאכתה לשלא נגמרה מלאכתה (וכיו"ב), אלא מדובר בפטור גורף [שתקף אפילו כשמדובר באכילת קבע מתבואה שמלאכתה נגמרה - כגון מתבואה שכבר הופרדה מהמוץ שלה זמן-מה אחרי שהוכנסה הביתה במוץ שלה - ושלא כמו הלכות בלתי פסוקות המובאות במסכת מעשרות עם חילוקים כנז"ל וכיוצא בהם]. וכגון ההיא דרב הונא, שאיסור הנאה מדם המוקז מבהמת קדשים - הוא גורף - ללא סייגים וללא חילוקים [צא ולמד, כמה תילים ותילי תילים של סייגים וחילוקים נכתבו על ההלכה הכביכול פשוטה: "אסור לאדם ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה", וכיוצא באלו הלכות בלתי פסוקות, מה שאין כן שלוש ההלכות הפסוקות הנ"ל].