יט, כח וַיַּשְׁקֵ֗ף עַל־פְּנֵ֤י סְדֹם֙ וַעֲמֹרָ֔ה וְעַֽל־כָּל־פְּנֵ֖י אֶ֣רֶץ הַכִּכָּ֑ר וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה עָלָה֙ קִיטֹ֣ר הָאָ֔רֶץ כְּקִיטֹ֖ר הַכִּבְשָֽׁן.
הנה המושג של השקפה אינה ראיה דרך העברה בעלמא, אלא ראיה בדרך העמקה והתבוננות, וכמו שהראה הגרמ"ל שחור זצ"ל בספר אבני שהם כאן ללשון רש"י בברכות (כט, א) בביאור דברי הגמ' שם: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים, עמד שמואל הקטן ותקנה, לשנה אחרת שכחה. והשקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו, "והשקיף - חשב לזכור אותה, לשון סוכה, כדמתרגמינן וישקף ואסתכי", וקאי על הפסוק כאן שאונקלוס מתרגם ואסתכי.
ולשון סכיה היינו ראיה בריכוז והתבוננות, כמו שמצינו לגבי השם יסכה שכינו את שרה, משום שהיא סוכה ברוח הקודש או שהכל סוכין ביפיה, וראה באיוב (לח, לו): א֤וֹ מִֽי־נָתַ֖ן לַשֶּׂ֣כְוִי בִינָֽה, וברש"י, וי"א זה הלב שהוא שוכה וצופה ומחשב את הנולדות.
ובתרגום המיוחס ליוב"ע כאן: 'ואודיק', וברש"י בב"מ (סז, א): ואודיק - השגיח בי, וראה שהיה בדעתי להשיב על דבריו. ועי' בהגהות חכמת שלמה שם.
ומעתה אחר שהראנו לדעת שהשקפה זו היינו בהתבוננות ובהעמקה, יש לנו לעיין איזה ראיה עמוקה ראה והתבונן אברהם אבינו על פני סדום ועמורה באותה שעה.
ומצינו ברשב"ם, וז"ל, וישקף - לדעת אם נמצאו שם עשרה וניצולו אם לאו.
ונראה לבאר שהרי כבר נתבאר בדברי רש"י (יח, כט) שעשרה צדיקים מצילים רק עיר אחת מן חמשת הערים, והנה אברהם אבינו ראה שמתוך חמשת הערים נותרה עיר אחת לפליטה והיא צער, והתבונן אם אמנם היה זה בזכות שהיו בה עשרה צדיקים וניצולה כל העיר בעבורם, ולא ידע שהיה זה בעבור לוט.
ומדויק שאברהם השקיף 'על כל פני ארץ הככר' שזה כולל גם את עיר צוער, כלשון המלאכים אל לוט 'ואל תעמוד בכל הככר', ולבסוף נתרצו לו על צוער.