מאי קמ"ל הא תנינא חדא זימנא

[עושה חדשות]

פרוייקט השו"ת -

1. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מז עמוד ב
מעשר שני והקדש שנפדו. פשיטא! הכא במאי עסקינן - כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, והא קא משמע לן: דאין חומש מעכב.

2. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכז עמוד ב
ומעשר שני וכו'. פשיטא! - לא צריכא, שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, הא קא משמע לן - דאין חומש מעכב.

3. תלמוד בבלי מסכת עירובין דף לא עמוד ב
ובמעשר שני והקדש שנפדו. פשיטא! - לא צריכא, שנתן את הקרן ולא נתן את החומש. וקא משמע לן: דאין החומש מעכב.

4. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לה עמוד ב
מעשר שני והקדש שנפדו וכו'. פשיטא! - הכא במאי עסקינן - שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, וקא משמע לן דאין חומש מעכב.


מדובר בעצם על רשימה מצויה במשנה, (בדוגמאות הנ"ל ובעוד מקומות) הכוללת בקביעות; מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו הקדש ומע"ש שלא נפדו וכו', והגמ' בכמה מקומות עושה צריכותא. שהקדימו בשבלים, וזרע בעציץ שאינו נקוב, ולא נתן את החומש וכו'.

אבל לכאו' עדיין קשה על כל זה, למה לי והא תנינא חדא זימנא?

[יוצא פוניבז']

ואחרי כל זה, ראה מש"כ בתוס' הרא"ש בברכות

הא קמ"ל דאין החומש מעכב. תימה דבעיא היא בפ' הזהב ותפשוט מהכא, וי"ל משום דאיכא למימר דאגב אחרינא נקטיה שיש בהם חדוש בסיפא, ולעולם כשנפדה לגמרי.

ומקורו מתוס' רבינו יהודה שם, וכ"ה בתוס' בשבת ובעירובין.

[מיללער]

ולכשתימצי לומר לאחר לימוד דברי התוס' והתוס' הרא"ש הדבר פשוט, שבעצם דברי המשנה באו לפרט כל הדברים הכשרים לעירוב וכו' ופשטות המשנה איירי בענין שנפדו לגמרי עם החומש, רק כיון דכבר נפשטה השאלה בפרק הזהב שאין החומש מעכב נוכל לומר שהמשנה בא 'גם' ללמדינו דבר חידוש 'בין השורות' שהחומש אינו מעכב, אבל בוודאי שאין זה עיקר הדברים וממילא לא קשה קושית פותח האשכול למה נשנית וחוזרת ונשנית.

ובכלל מצינו כמ"פ שהמשנה מביאה כמה דינים צמודים ביחד לסיכום ולחזרה, אע"פ שאין בכל אחד לבדו חידוש שלא נמצא במקום אחר (עי' לדוגמא ב"מ נה. תנינא חדא זימנא וכו' ונדה מט. הא תנא ליה רישא וכו' משום דקא בעי למיתני כיוצא בו)

[עושה חדשות]

ולכשתימצי לומר לאחר לימוד דברי התוס' והתוס' הרא"ש הדבר פשוט, שבעצם דברי המשנה באו לפרט כל הדברים הכשרים לעירוב וכו' ופשטות המשנה איירי בענין שנפדו לגמרי עם החומש, רק כיון דכבר נפשטה השאלה בפרק הזהב שאין החומש מעכב נוכל לומר שהמשנה בא 'גם' ללמדינו דבר חידוש 'בין השורות' שהחומש אינו מעכב, אבל בוודאי שאין זה עיקר הדברים וממילא לא קשה קושית פותח האשכול למה נשנית וחוזרת ונשנית.

בכל המקומות שציטטתי לעיל (וזו רשימה חלקית בלבד) הגמרא מקשה על המשנה - פשיטא! ומתרצת דאתא לאשמועינן וכו'. וע"ז הקשיתי דהא נמי כבר תנינא חדא זימנא.

[הפשטן]

ולכשתימצי לומר לאחר לימוד דברי התוס' והתוס' הרא"ש הדבר פשוט, שבעצם דברי המשנה באו לפרט כל הדברים הכשרים לעירוב וכו' ופשטות המשנה איירי בענין שנפדו לגמרי עם החומש, רק כיון דכבר נפשטה השאלה בפרק הזהב שאין החומש מעכב נוכל לומר שהמשנה בא 'גם' ללמדינו דבר חידוש 'בין השורות' שהחומש אינו מעכב, אבל בוודאי שאין זה עיקר הדברים וממילא לא קשה קושית פותח האשכול למה נשנית וחוזרת ונשנית.

בכל המקומות שציטטתי לעיל (וזו רשימה חלקית בלבד) הגמרא מקשה על המשנה - פשיטא! ומתרצת דאתא לאשמועינן וכו'. וע"ז הקשיתי דהא נמי כבר תנינא חדא זימנא.

לענ"ד כוונת מיללער היא, שתמיהת "הא תנינא לה חדא זימנא" - שייכת דווקא היכא ד"תנינא" לה בהדיא, אבל ברמיזה - דרך התנא לרמוז ולחזור ולרמוז - דהא אין זה בגדר "תנינא".
(ואמנם, כעת אתה תוכל לתמוה סוג חדש של תמיהה - "הא רמז לה תנא חדא זימנא", אלא שלא מצינו סוג כזה של תמיהה בכל הש"ס - רק אתה הוא זה המבקש כעת לעוררו, ואע"פ שתמיהה כזאת אפשרית מצד עצמה - מכ"מ לענ"ד כוונת מיללער היא אך ורק לומר שאין זה מדרך הש"ס לתמוה תמיהה כזאת).

[עושה חדשות]

viewtopic.php?t=25453#p284024

ז"ל מהרי"ל ליקוטים אות כה -
אמר: מימי תמהתי על המתניתין מערבין בדמאי, אמאי היא נשנית כמה פעמים בתלמוד יותר משום משנה.

[הפשטן]

פרוייקט השו"ת -

1. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מז עמוד ב
מעשר שני והקדש שנפדו. פשיטא! הכא במאי עסקינן - כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, והא קא משמע לן: דאין חומש מעכב.

2. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכז עמוד ב
ומעשר שני וכו'. פשיטא! - לא צריכא, שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, הא קא משמע לן - דאין חומש מעכב.

3. תלמוד בבלי מסכת עירובין דף לא עמוד ב
ובמעשר שני והקדש שנפדו. פשיטא! - לא צריכא, שנתן את הקרן ולא נתן את החומש. וקא משמע לן: דאין החומש מעכב.

4. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לה עמוד ב
מעשר שני והקדש שנפדו וכו'. פשיטא! - הכא במאי עסקינן - שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, וקא משמע לן דאין חומש מעכב.


מדובר בעצם על רשימה מצויה במשנה, (בדוגמאות הנ"ל ובעוד מקומות) הכוללת בקביעות; מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו הקדש ומע"ש שלא נפדו וכו', והגמ' בכמה מקומות עושה צריכותא. שהקדימו בשבלים, וזרע בעציץ שאינו נקוב, ולא נתן את החומש וכו'.

אבל לכאו' עדיין קשה על כל זה, למה לי והא תנינא חדא זימנא?

אינני מבין את תמיהתך:

במסכת ברכות שנינו, דמזמנין על מ"ש והקדש שנפדו [גרידא בלי נתינת חומש], וקמ"ל דאין חומש מעכב - את חובת הזימון.
במסכת שבת שנינו, דמפנין מ"ש והקדש שנפדו [גרידא בלי נתינת חומש], וקמ"ל דאין חומש מעכב - את היתר הפינוי.
במסכת עירובין שנינו, דמערבין על מ"ש והקדש שנפדו [גרידא בלי נתינת חומש], וקמ"ל דאין חומש מעכב - את העירוב.
במסכת פסחים שנינו, דיוצאין ידי חובת מצה במ"ש והקדש שנפדו [גרידא בלי נתינת חומש], וקמ"ל דאין חומש מעכב - את היציאה ידי חובת מצה.

א"כ מהיכא תיתי למימר, דתנינא לה חדא זימנא?

[עושה חדשות]

קמ"ל בכולהו דאין החומש מעכב את חלות הפדיון. ותו לא מידי.

[הפשטן]

אבל הלוא גם אתה מסכים, כי חלות הפדיון - זה עניין אחד, וכי שאלת קיום החובה לתת חומש (על אף חלות הפדיון) - זה עניין שני - נכון?
השתא דאתית להכי, א"כ שאלת קיום החובה לאכול מצה (על אף חלות הפדיון של המ"ש שממנו נעשתה המצה הראשונה שכבר נאכלה) - זה עניין שלישי, בעוד ששאלת חלות החובה לזמן (על אף חלות הפדיון של המ"ש שממנו נאפה הלחם שנאכל ע"י שלושה סועדים) - זה עניין רביעי. וכל כיוצא בכך.

אפרט:

זה - שאי נתינת החומש - לא מעכבת את חלות הפדיון, עדין לא אומר - שאי נתינת החומש - גם לא מעכבת מלצאת ידי החובה לתת חומש, ואכן כך ההלכה - שאי נתינת החומש - כן מעכבת מלצאת ידי החובה לתת חומש.

זה - שאי נתינת החומש - לא מעכבת את חלות הפדיון, עדין לא אומר - שאי נתינת החומש - גם לא מעכבת מלצאת ידי החובה לאכול מצה, ולכן לולי שמענו זאת מהמשנה בפסחים הוה אמינא - דאי נתינת החומש - כן מעכבת מלצאת ידי החובה לאכול מצה.

זה - שאי נתינת החומש - לא מעכבת את חלות הפדיון, עדין לא אומר - שאי נתינת החומש - גם לא מעכבת את חלות חובת הזימון, ולכן לולי שמענו זאת מהמשנה בברכות הוה אמינא - דאי נתינת החומש - כן מעכבת את חלות חובת זימון.

וכיוצא בכך לעניין שאר הדברים.

[מיללער]

לכבוד התחלת הש"ס, עי' במס' ברכות דף ב. בתוד"ה והא קמ"ל בענין הזה, ועי' בציוני הגרי"ב והגרעק"א על התוס'

[עזריאל ברגר]

פרוייקט השו"ת -

1. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מז עמוד ב
מעשר שני והקדש שנפדו. פשיטא! הכא במאי עסקינן - כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, והא קא משמע לן: דאין חומש מעכב.

2. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכז עמוד ב
ומעשר שני וכו'. פשיטא! - לא צריכא, שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, הא קא משמע לן - דאין חומש מעכב.

3. תלמוד בבלי מסכת עירובין דף לא עמוד ב
ובמעשר שני והקדש שנפדו. פשיטא! - לא צריכא, שנתן את הקרן ולא נתן את החומש. וקא משמע לן: דאין החומש מעכב.

4. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לה עמוד ב
מעשר שני והקדש שנפדו וכו'. פשיטא! - הכא במאי עסקינן - שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, וקא משמע לן דאין חומש מעכב.


מדובר בעצם על רשימה מצויה במשנה, (בדוגמאות הנ"ל ובעוד מקומות) הכוללת בקביעות; מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו הקדש ומע"ש שלא נפדו וכו', והגמ' בכמה מקומות עושה צריכותא. שהקדימו בשבלים, וזרע בעציץ שאינו נקוב, ולא נתן את החומש וכו'.

אבל לכאו' עדיין קשה על כל זה, למה לי והא תנינא חדא זימנא?

אינני מבין את תמיהתך:

במסכת ברכות שנינו, דמזמנין על מ"ש והקדש שנפדו [גרידא בלי נתינת חומש], וקמ"ל דאין חומש מעכב - את חובת הזימון.
במסכת שבת שנינו, דמפנין מ"ש והקדש שנפדו [גרידא בלי נתינת חומש], וקמ"ל דאין חומש מעכב - את היתר הפינוי.
במסכת עירובין שנינו, דמערבין על מ"ש והקדש שנפדו [גרידא בלי נתינת חומש], וקמ"ל דאין חומש מעכב - את העירוב.
במסכת פסחים שנינו, דיוצאין ידי חובת מצה במ"ש והקדש שנפדו [גרידא בלי נתינת חומש], וקמ"ל דאין חומש מעכב - את היציאה ידי חובת מצה.

א"כ מהיכא תיתי למימר, דתנינא לה חדא זימנא?

צודק מאוד.
ובפרט למאי דקיי"ל (רמב"ם פ"ה מהל' מע"ש הי"ב) שלכתחילה אסור לאכול עד שייתן את החומש!