טמון באש [בגדיש], האם חייב על מה שטמון כאילו הוא גדיש?

[משכיל אל דל]

... כך מפורש בסוף הכונס, ב"ק ס"א: [למטה]
אבל בתחילת הכונס משמע לא כך, לגבי הדוגמאות של גרמא, לפי ר' אשי - נ"ו. דשויא טמון באש] כיסה קמתו של חבירו בסדינים [-רש"י] ועשאה טמון וע"י זה גרם לפטור את המזיק. והנה, אם בטמון חייבים עליו כמו החומר המכסה אותו, יהיה כאן חיוב כמו סדינים, וזה הרבה יותר יקר מגדיש. משמע שפטור לגמרי.
נו?

[ביקורת תהיה]

וביותר יש לתמוה על מה שפירש רש"י שכיסהּ כשראה דליקה אצלה:
אם בשעת פשיעת המבעיר היתה הקמה גלויה, אמאי פטור? הלוא כל עיקרו של פטור טמון הוא משום שאין המבעיר נחשב פושע כלפי חפצים בלתי גלויים לעין, אבל הכא הלא היתה הקמה גלויה בשעה שפשע באישו.

[חיים סגל]

יעויין חזו"א סי' ו' סק"ז

[ביקורת תהיה]

יעויין חזו"א סי' ו' סק"ז.

שכתב וזה לשונו:

ומיהו אם היו מגולים בשעה שהבעיר ונתכסו בשעת שריפתן נמי פטור,
דהא אמר נ"ו א' דשויה טמון חייב בדיני שמים דגרם לו שיפסיד.

הלכתא בלא טעמא. וְהַתֵּמַהּ תֵּמַהּ. הגע בעצמך, שהמבעיר עצמו הקדים וכיסה את הקמה, כלום הדעת נותנת שיהיה חייב בדיני שמים בלבד?
מדעתנו היינו מפרשים, שהמדובר במי שכיסה קמתו של חבירו שלא ברשות (מכל סיבה שהיא), ובמעשהו זה הסב בעקיפין הפסד לחבירו, כי לאחר מכן פגעה אש בקמה וכילַתה, ובסיבתו נפטר המבעיר מלשלם. וכן עולה מפשטות לשונו של הרמב"ם:

הַטּוֹמֵן קָמָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בְּעָפָר אוֹ בְּתֶבֶן, וְעָבְרָה הָאֵשׁ וְאָכְלָה אוֹתָהּ, הֲרֵי הַטּוֹמֵן פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּדְלִיק אֶת הָאֵשׁ פָּטוּר עַל הַטָּמוּן.

אך שאר רבותינו - ראשונים ואחרונים (וכ"ה בטור ובשו"ע) – פירשו שכיסה את הקמה משום שראה את הדליקה מתקרבת לעברהּ. והשם יאיר עינינו בתורתו.
ואגב אורחא דוקו בנוסח 'בעפר או בתבן'.

[עזריאל ברגר]

... כך מפורש בסוף הכונס, ב"ק ס"א: [למטה]
אבל בתחילת הכונס משמע לא כך, לגבי הדוגמאות של גרמא, לפי ר' אשי - נ"ו. דשויא טמון באש] כיסה קמתו של חבירו בסדינים [-רש"י] ועשאה טמון וע"י זה גרם לפטור את המזיק. והנה, אם בטמון חייבים עליו כמו החומר המכסה אותו, יהיה כאן חיוב כמו סדינים, וזה הרבה יותר יקר מגדיש. משמע שפטור לגמרי.
נו?

כתב הרמב"ם (פי"ד מהל' נזקי ממון, בסביבות הלכה ט - תלוי בגירסאות השונות של חלוקת הפרק להלכות):

אכלה גדיש וכיוצא בו, והיו כלים טמונים בתוך הגדיש--אם היו כגון מוריגים וכלי בקר וכיוצא בהן מדברים שדרך אנשי השדה לטמון אותן בגדיש, חייב לשלם; היו בגדים וכלי זכוכית וכיוצא בהן, פטור על הכלים.
במה דברים אמורים, במדליק בתוך שדה חברו. אבל במדליק בתוך שלו, ועברה לשדה חברו--פטור על הכלים הטמונים בגדיש; אבל משלם הוא שיעור מקום הכלים, ורואין אותו כאילו הוא מלא גדיש של חיטים או של שעורים.

ובהמשך דבריו:

המשאיל מקום לחברו, והגדיש בו, והטמין כלים, והדליק המשאיל ושרף הגדיש--אינו משלם אלא דמי גדיש בלבד. השאילו מקום להגדיש חיטים, והגדיש שעורים, או להגדיש שעורים, והגדיש חיטים, או שהגדיש חיטים, וחיפן בשעורים, או שהגדיש שעורים, וחיפן בחיטים--אינו משלם אלא דמי שעורים בלבד.

וכמדומני שבזה יבוארו רוב ספקותיך.

[לומד אחד]

וביותר יש לתמוה על מה שפירש רש"י שכיסהּ כשראה דליקה אצלה:
אם בשעת פשיעת המבעיר היתה הקמה גלויה, אמאי פטור? הלוא כל עיקרו של פטור טמון הוא משום שאין המבעיר נחשב פושע כלפי חפצים בלתי גלויים לעין, אבל הכא הלא היתה הקמה גלויה בשעה שפשע באישו.

הסברא בזה היא שהחיוב שמירה של המבעיר היא כל רגע ורגע, דהיינו שחובתו ללכת אחר אשו ולשמרה שלא תשרוף.
וממילא התביעה על המבעיר היא לא על שעת ההדלקה (שאז הקמה היתה גלויה) אלא על השעה בה הגיעה האש לגדיש, שאז הקמה היתה מכוסה.
וזכורני שסברא זו מוכחת בדף כג. שילהי סוגיית אשו משום חציו במילים "טמון באש דפטר רחמנא היכי משכח''ל כו' ".