פרוסה ושלימה בכל ימי הפסח

[גלרשטיין]

נחלקו הראשונים אי בעינן דין ״לחם עוני״ בכל שבעת ימי הפסח,
[שהר״ן (בחידושיו לו. ד״ה והרמב״ן) ורבינו דוד (שם) הסבירו דס״ל לגמ׳ בהו״א שדעת רבי עקיבא היא דכל שבעה בעינן ׳לחם עני׳ ואין לאכול מצה עשירה כל הפסח, אלא שלאחר שהגמ׳ הביאה ברייתא בדעתו הסותרת זאת, תירצה שכל מה שאוסר לאכול מצה עשירה הינו רק ביו״ט ראשון ולא בשאר ימי הפסח.
הנימוקי יוסף (הנדפס מחדש על מס׳ פסחים לו.) שכתב דאליבא דחכמים דפליגי ארבי עקיבא בעינן ׳לחם עני׳ במצה הנאכלת בכל שבעת ימי הפסח, וז״ל ״אין לשין את העיסה ביין ושמן משום דהוי מצה עשירה ואפילו בכל ימי החג דכתיב ׳שבעת ימים תאכלו עליו מצות לחם עני׳, שמשמע דכל השבעה אין לו לאכול מצה עשירה״ עכ״ל וכעי״ז כתב הר״י מלוניל (פסחים לו. ד״ה תניא, וד״ה וחכמים). ונחלקו הראשונים כמאן קיי״ל אי כרבי עקיבא כמש״כ הרי״ף (י. בדפיו), הרמב״ם (פ״ה ה״כ), הר״י מלוניל (שם) ועוד, או כחכמים כמש״כ בעל המאור (י. בדפי הרי״ף), הר״ן (שם) ועוד.
מאידך הרמב״ם פסק להדיא (פ״ה ה״כ) ש״ביום הראשון לבד הוא שצריך להיות זכרון לחם עני״, וכ״כ גם רבינו חננאל (פסחים לו:), העטור (קכז ע״ג), הריטב״א (פסחים לו.) בשם הרא״ה ועוד, ש״בלילה הראשון בעינן לחם עני שלא תהא מצה עשירה, בשאר הימים מותר״. (ומה שהוכיח הנימוק״י דבעינן לחם עני בכל ימי הפסח מפשט הפסוק ״לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני״ שמפורש שמה שאוכלים מצות שבעת ימים היינו דוקא לחם עוני, כתב תירץ הריטב״א את שיטתו דלעיל וכתב (פסחים לו.) ״ואע״ג דכי כתיב ׳לחם עני׳ – ב׳שבעת ימים׳ כתיב, כתב הר״י ז״ל ד׳שבעת ימים׳ – א׳לא תאכל עליו חמץ׳ כתיב״. כלומר יש לחלק את הפסוק לשני חלקים, א. ״לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים״. ב. שהוא דבר חדש ״תאכל עליו מצות לחם עני״, כלו׳ שהחיוב הוא דוקא בלחם עני, ו׳עליו׳ קאי על הקרבן פסח. שרק המצה שנאכלת על הקורבן פסח צריכה להיות לחם עני וכעי״ז פירש בספורנו שם, אולם יש לציין שהסבר זה בפסוק הוא נגד מה שמשתמע מטעמי המקרא).
ואף נחלקו האחרונים האם לפי הגר״א שמקיימים מצוה באכילת מצה כל שבעת ימי הפסח, אי בעינן לשם כך גדרי ׳לחם עוני׳ שאין יוצאים ידי״ח במצה עשירה כמש״כ בגמ׳ (פסחים לו.) ״רבי עקיבא אומר: מצות, מצות ריבה, אם כן מה תלמוד לומר לחם עני - פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש״. שבספר הר אפרים (על המכילתא פר׳ בא שם) שהסיק שמקיימים מצוה זו גם במצה שאינה מוגדרת כ׳לחם עוני׳, וכ״כ הגר״ח קניבסקי (טעמא דקרא פרשת בא עמ׳ עז) והגר״נ קרליץ (חוט שני – פסח עמ׳ רז). מאידך הגרי״ש אלישיב (הובא בשמו בספר דביר קדשו – שמות עמ׳ קמא) והגרש״ז אויערבאך (הליכו״ש – פסח פ״י דבר הלכה הע׳ כה) כתבו דבעינן דוקא מצה ׳שמורה לשם מצת מצוה׳ בשביל לקיים את המצה הנ״ל, ואינו מקיים מצוה זו אם אוכל בצקות של גויים ובמצה עשירה. ואפילו שי כאלו שרצו לחדש דכיון דבעינן ״לחם עוני״ כל שבעת ימי הפסח, ודרשינן (פסחים קטו:) ״אמר שמואל: לחם עני - לחם שעונין עליו דברים הרבה״, יש מצות סיפור יציא״מ כל שבעה, כמש״כ הרב ברוך דב פרוברסקי (בד קודש עלמ״ס פסחים סו״ס לג ד״הו ומעתה) ועוד]
אבל יש לתמוה מדוע לא מצאתי אף אחד שיאמר דאי בעינן ״לחם עוני״ כל שבעת ימי הפסח, בעינן גם לבצוע על פרוסה, דדרשינן בגמ׳ (פסחים קטו:) ״לחם עוני - עני כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה - אף כאן בפרוסה״. אשמח אם מישהו ימצא מאן דהוא שהתייחס לעניין, שיפנה אותי לדבריו...

[מה שנכון נכון]

בקשוני להכניס:

בענין שלימה ופרוסה באכילת מצה כל שבעה, יעויין בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ו סי' ק"ט אות י"ד).

עיין הגדת ע"ח, וכן מנהג תימן.

[לבי במערב]

בענין שלימה ופרוסה באכילת מצה כל שבעה, יעויין בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ו סי' ק"ט אות י"ד).

מצו"ב:

תשובות והנהגות ח''ו סי' קט אות יד.png (86.64 KiB) נצפה 2314 פעמים

[אור החכמה]

אינו ישיר מענין המאמר, אבל אני רואה כאן במה לפרסם הערה זו
דהנה המביא מצות נוספות לבני המשפחה הרבים בליל הסדר, לכאורה יש לדון שישבור את כולם לפני ברכת המוציא, ויחלק להם מן השבורים האלו שצריך לתת מן הפרוסה דווקא, לקיים דרכו של עני בפרוסה, ולא גרע מהמברך שמברך על אמצעית בצועה. והעליונה והתחתונה באים רק ללחם משנה, והאמצעית לקיים מצות אכילת מצה, ולכן היא בצועה. ודי בשנים שלמים ללחם משנה לכל המסובים, אבל כשנותן מן האמצעית לאכילת מצה יש לתת ממצות בצועות.
גם נראה לחדש שיש להניח מצות אלו על השלחן לפני ברכת המוציא, ולא לרוץ להביא מן החדר כשאזלה הפרוסה האמצעית לריבוי המסובים, שהרי צריך שיהיה הלחם לפניו על השלחן בשעת ברכה וה"ה שיהיו המצות לפניו על השלחן בשעת ברכה, וכיון שמביאם לשולחן ישבור אותם לפני שמברך, כי כיון שבהם יוצאים ידי חובת המצוה, יש לקיים בהם דרכו של עני בפרוסה, וכמו שהמצה שלפני המברך דינה בפרוסה, גם המסובים צריכים לאכול ממצה פרוסה.
ולא נמצא כזה באחרונים, האם יש בדברים אלו טעם?

[ישראל אליהו]

נחלקו הראשונים אי בעינן דין ״לחם עוני״ בכל שבעת ימי הפסח,
[שהר״ן (בחידושיו לו. ד״ה והרמב״ן) ורבינו דוד (שם) הסבירו דס״ל לגמ׳ בהו״א שדעת רבי עקיבא היא דכל שבעה בעינן ׳לחם עני׳ ואין לאכול מצה עשירה כל הפסח, אלא שלאחר שהגמ׳ הביאה ברייתא בדעתו הסותרת זאת, תירצה שכל מה שאוסר לאכול מצה עשירה הינו רק ביו״ט ראשון ולא בשאר ימי הפסח.
הנימוקי יוסף (הנדפס מחדש על מס׳ פסחים לו.) שכתב דאליבא דחכמים דפליגי ארבי עקיבא בעינן ׳לחם עני׳ במצה הנאכלת בכל שבעת ימי הפסח, וז״ל ״אין לשין את העיסה ביין ושמן משום דהוי מצה עשירה ואפילו בכל ימי החג דכתיב ׳שבעת ימים תאכלו עליו מצות לחם עני׳, שמשמע דכל השבעה אין לו לאכול מצה עשירה״ עכ״ל וכעי״ז כתב הר״י מלוניל (פסחים לו. ד״ה תניא, וד״ה וחכמים). ונחלקו הראשונים כמאן קיי״ל אי כרבי עקיבא כמש״כ הרי״ף (י. בדפיו), הרמב״ם (פ״ה ה״כ), הר״י מלוניל (שם) ועוד, או כחכמים כמש״כ בעל המאור (י. בדפי הרי״ף), הר״ן (שם) ועוד.
מאידך הרמב״ם פסק להדיא (פ״ה ה״כ) ש״ביום הראשון לבד הוא שצריך להיות זכרון לחם עני״, וכ״כ גם רבינו חננאל (פסחים לו:), העטור (קכז ע״ג), הריטב״א (פסחים לו.) בשם הרא״ה ועוד, ש״בלילה הראשון בעינן לחם עני שלא תהא מצה עשירה, בשאר הימים מותר״. (ומה שהוכיח הנימוק״י דבעינן לחם עני בכל ימי הפסח מפשט הפסוק ״לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני״ שמפורש שמה שאוכלים מצות שבעת ימים היינו דוקא לחם עוני, כתב תירץ הריטב״א את שיטתו דלעיל וכתב (פסחים לו.) ״ואע״ג דכי כתיב ׳לחם עני׳ – ב׳שבעת ימים׳ כתיב, כתב הר״י ז״ל ד׳שבעת ימים׳ – א׳לא תאכל עליו חמץ׳ כתיב״. כלומר יש לחלק את הפסוק לשני חלקים, א. ״לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים״. ב. שהוא דבר חדש ״תאכל עליו מצות לחם עני״, כלו׳ שהחיוב הוא דוקא בלחם עני, ו׳עליו׳ קאי על הקרבן פסח. שרק המצה שנאכלת על הקורבן פסח צריכה להיות לחם עני וכעי״ז פירש בספורנו שם, אולם יש לציין שהסבר זה בפסוק הוא נגד מה שמשתמע מטעמי המקרא).
ואף נחלקו האחרונים האם לפי הגר״א שמקיימים מצוה באכילת מצה כל שבעת ימי הפסח, אי בעינן לשם כך גדרי ׳לחם עוני׳ שאין יוצאים ידי״ח במצה עשירה כמש״כ בגמ׳ (פסחים לו.) ״רבי עקיבא אומר: מצות, מצות ריבה, אם כן מה תלמוד לומר לחם עני - פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש״. שבספר הר אפרים (על המכילתא פר׳ בא שם) שהסיק שמקיימים מצוה זו גם במצה שאינה מוגדרת כ׳לחם עוני׳, וכ״כ הגר״ח קניבסקי (טעמא דקרא פרשת בא עמ׳ עז) והגר״נ קרליץ (חוט שני – פסח עמ׳ רז). מאידך הגרי״ש אלישיב (הובא בשמו בספר דביר קדשו – שמות עמ׳ קמא) והגרש״ז אויערבאך (הליכו״ש – פסח פ״י דבר הלכה הע׳ כה) כתבו דבעינן דוקא מצה ׳שמורה לשם מצת מצוה׳ בשביל לקיים את המצה הנ״ל, ואינו מקיים מצוה זו אם אוכל בצקות של גויים ובמצה עשירה. ואפילו שי כאלו שרצו לחדש דכיון דבעינן ״לחם עוני״ כל שבעת ימי הפסח, ודרשינן (פסחים קטו:) ״אמר שמואל: לחם עני - לחם שעונין עליו דברים הרבה״, יש מצות סיפור יציא״מ כל שבעה, כמש״כ הרב ברוך דב פרוברסקי (בד קודש עלמ״ס פסחים סו״ס לג ד״הו ומעתה) ועוד]
אבל יש לתמוה מדוע לא מצאתי אף אחד שיאמר דאי בעינן ״לחם עוני״ כל שבעת ימי הפסח, בעינן גם לבצוע על פרוסה, דדרשינן בגמ׳ (פסחים קטו:) ״לחם עוני - עני כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה - אף כאן בפרוסה״. אשמח אם מישהו ימצא מאן דהוא שהתייחס לעניין, שיפנה אותי לדבריו...

אולי הוי ספק ספיקא, שמא הלכה כר"ע, ואף אם הלכה כחכמים שמא כרה"ג דא"צ לפרוס, ורק אם כבר הביאו לפניו פרוסה מצוה נמי אפרוסה.

[ישראל אליהו]

אינו ישיר מענין המאמר, אבל אני רואה כאן במה לפרסם הערה זו
דהנה המביא מצות נוספות לבני המשפחה הרבים בליל הסדר, לכאורה יש לדון שישבור את כולם לפני ברכת המוציא, ויחלק להם מן השבורים האלו שצריך לתת מן הפרוסה דווקא, לקיים דרכו של עני בפרוסה, ולא גרע מהמברך שמברך על אמצעית בצועה. והעליונה והתחתונה באים רק ללחם משנה, והאמצעית לקיים מצות אכילת מצה, ולכן היא בצועה. ודי בשנים שלמים ללחם משנה לכל המסובים, אבל כשנותן מן האמצעית לאכילת מצה יש לתת ממצות בצועות.
גם נראה לחדש שיש להניח מצות אלו על השלחן לפני ברכת המוציא, ולא לרוץ להביא מן החדר כשאזלה הפרוסה האמצעית לריבוי המסובים, שהרי צריך שיהיה הלחם לפניו על השלחן בשעת ברכה וה"ה שיהיו המצות לפניו על השלחן בשעת ברכה, וכיון שמביאם לשולחן ישבור אותם לפני שמברך, כי כיון שבהם יוצאים ידי חובת המצוה, יש לקיים בהם דרכו של עני בפרוסה, וכמו שהמצה שלפני המברך דינה בפרוסה, גם המסובים צריכים לאכול ממצה פרוסה.
ולא נמצא כזה באחרונים, האם יש בדברים אלו טעם?

יותר מכך,
הלא יש דין שהלחם שבו יוצאים יד"ח הוא "לחם שעונים עליו", וא"כ צריכים כל המצות להיות על השלחן בשעת ההגדה.
וכמה מפוסקי זמנינו עוררו לתת לכל אחד קערה (כי יש ענין לאכול מהקערה ע"פ הסוד) או לפחות ג' מצות. דאל"כ ישנם את החששות דלעיל וכן אין ענין לאכול ב' כזיתות למוציא מצה, שהרי הטעם לב' כזיתות הוא משום הספק מהו מוציא ומהו מצה, אך אם מביאים מהשקית שבצד אין ענין כזה.