פרק ב'נדפס ערב שב"ק פ' חיי שרה, כ"א מרחשוון תשע"ב
סימני עזר בכתב ובדפוס – ב'בפרק זה נמשיך ונעסוק בסימני העזר של הכתב והדפוס. לאחר שתי השלמות הקשורות לפרק הקודם נעבור לסימני הדגש, הרפה [שנעלם בימינו] וסימנים נוספים. אף נביא דוגמא מפליאה המראה גם עד כמה טעות פיסוק גרידא יכולה להיות קריטיתפסוקי ספר תורהבחלק הראשון של המאמר [נדפס לפני שבועיים] שכתבתי שבספר התורה יש הפסק רווח הבא לציין פיסקאות, אבל אין רווחים המציינים הפסק בין פסוק לפסוק. יתירה מזו: במקרים רבים אפשר לראות שיש בין מילה למילה שבתוך הפסוק רווח גדול יותר מאשר בין פסוק לפסוק. שכן קשה מאוד לתכנן חלוקה מדוייקת של הרווחים בתוך השורה.
אמנם העירוני כי הרמ"א (הלכות תפילין סימן לב, סעיף לב), אכן כותב "גם צריך להניח מעט חלק בין פסוק לפסוק"!
כיום אין נוהגים למעשה כפסקו של הרמ"א. בגלל שני טעמים: ראשית, המגן אברהם שם נחלק עליו וכתב שלא לעשות כך משום שאין אנו בקיאים כל הצורך בפיסוק פסוקים, כמו שאומרת הגמרא במסכת קידושין (דף ל.), ומה גם שאחד מחמשה המקראות שאין להם הכרע הוא "וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר - אָרוּר אַפָּם כִּי עָז" (בראשית מט, ו-ז). המילה 'ארור' נמצאת בתחילת פסוק ז', ואם נפסיק בין פסוקים, נהיה חייבים להכריע - בכתיבת ספר התורה עצמו - במקרא זה שאין לו הכרע [גם הגר"א בביאורו שם כתב דלא כהרמ"א].
מטעם נוסף אין עושים כדברי הרמ"א, משום שחוששים לחומרא לדעת רבינו תם הסובר שרווח שלוש אותיות כבר נחשב לשיעור פיסקא. ומכיון שהרווח הנהוג בין מילה למילה הוא כאות וחצי, והאות הנחשבת לצורך זה היא הקטנה ביותר, יו"ד. נמצא שאם נוסיף אפילו כשיעור יו"ד אחת בין פסוק לפסוק, אנו מסתכנים שהסופר ירחיב מעט יותר ויגלוש לשיעור שלוש יודי"ן שהוא כבר שיעור של פיסקא, ונמצא מניח פיסקא במקום שאינה צריכה להיות. לפיכך למעשה אין נוהגים כדברי הרמ"א.
אולם היו אכן מקומות שנהגו כך בכתיבת ספרי תורה! מצורפת בזה תמונה של פרשת ראש חודש מספר תורה אשכנזי עתיק, כנראה מפולין, ואפשר לראות בה בבירור כי יש הפסק רחב יותר בין פסוק לפסוק. מעניין לדעת עד כמה התופעה הזאת היתה נפוצה.
(תודתי נתונה להרב אלימלך בילר שהעמידני על הענין).
סימני עמוד א' ועמוד ב'בחלק הראשון כתבתי גם כן שהרעיון של נקודה לציון עמוד א', ונקודתיים לציון עמוד ב' נתחדש על ידי מדפיסי דיהרנפורט בשנת תק"ס. ובכן מי שחידש רעיון זה הוא הג"ר ישעיה פיק-ברלין, בעל מסורת הש"ס. כפי שהוא כותב בהקדמת ספרו על המשנה 'יש סדר למשנה' (מודפס בכרך זרעים א' של משניות עם ע"ב פירושים):
"והיה נקודים זכרך [על משקל "נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ" (בראשית לא, ח)]. כאשר מפורסם כבר בשמי בחומש עם תרגום אונקלוס מוגה והתולדות אהרן, קחנו משם.
נקודה אחת יורה עמוד א', ונקודים שתים יורה עמוד ב'.
התאריך בסוף ההקדמה הוא תקל"ו. כידוע בדפוס דיהרנפורט הודפסו לראשונה הגהותיו של ר"י פיק-ברלין, וכנראה שלקחו את רעיון הנקודה ונקודתיים יחד עם ההגהות.
גם בהקדמתו להגהות 'עין יעקב' הנקראת 'אוצר בלום' כותב הר"י פיק שסימוני עמוד א' וב' שבציוניו יהיו על ידי נקודה ונקודתיים. אלא שהמדפיסים (במהדורת וילנא תרפ"ג) כותבים שהם חששו שסימני הנקודתיים יִטַּשְׁטְשׁוּ במשך הזמן ויהפכו לנקודה אחת, לפיכך הם כתבו ע"א וע"ב.
(תודתי נתונה להרב בצלאל בלום, והרב חנוך בינקה שהעירוני לענין זה).
סימן הדגשסימן הדגש הוא חלק מהניקוד הטברני שנתקבל בכל תפוצות ישראל [בניקוד הבבלי היו מציינים ג' מעל האות], אלא שלא כולם יודעים שהוא מציין שתי תופעות
שאינן קשורות כמעט אחת לשניה, ולמעשה אינן יכולות לשכון בכפיפה אחת.
התפקיד האחד של הדגש הוא לציין את המצב הדגוש של אותיות בגדכפ"ת, מה שמכונה 'דגש קל'. ענין הדגש הקל הוא תכונה מיוחדת ללשון הקודש שאינה
קיימת בשום שפה אחרת. אותיות בגדכפ"ת מתממשות בשני מצבים: אם הן פותחות הברה – הן דגושות. אבל אם קדמה להם הברה פתוחה, או אות הַמּוּנַעַת
בשוא נע – אזי הן רפות. הדגש בא לציין את מצבן של אותיות אלו, אם לפנינו המצב הדגוש או המצב הרפה.
ישנו דגש נוסף המכונה 'דגש חזק' בשפת המדקדקים, וכיום קורים לו גם 'דגש כפלן'. דגש זה מופיע בכל האותיות זולת אותיות אהחע"ר הקשות יותר להיגוי.
ומהותו היא הכפלת האות הנדגשת. לדוגמא: המלה אִמָּא נקראת אִמְ-מָא, והמלה קַנָּא נקראת קַנְ-נָא. תפקידו של הדגש הוא להפוך הברה פתוחה להברה
סגורה על ידי שוא נח.
אלו שני תפקידים שונים לגמרי, וכפי שציינו לעיל הם בעיקרון גם סותרים במהותם. דגש קל מופיע רק בתחילת מלה או אחרי שוא נח, ואילו דגש חזק לא
יכול להופיע אלא אחרי תנועה.
כמו כן, הדגש החזק אינו שייך ללשון הקודש דווקא והוא משמש גם בשאר שפות, כגון אצל דוברי ערבית שהדגש חי בשפתם עד היום [ויש אצלם הרבה
מילים שכל ההבדל ביניהן הוא רק הדגש]. וכן היה קיים בשפות לעז, אלא ששם היו מציינים אותו בכפילת האות ממש, דוגמת השם חַנָּה שהנו"ן שלו
דגושה, ובלועזית קוראים אותו Anna (אַנְנַה). אלא שמבטא הדגש החזק נשתכח לגמרי מפיותיהם של יושבי ארצות המערב, ובכללם גם היהודים יוצאי
אירופה ושאר ארצות המערב. לפיכך כיום בטל הדגש החזק מפי רוב מקהלות ישראל, ורק אצל יהודי תימן ומעט נוספים אפשר לשמוע את הדגש הזה,
וכן אצל בעלי קריאה מדקדקים המרגילים את עצמם על ידי אימון להגות אותו.
המצב שאותו סימן משמש לשני סוגי הדגשים אינו נוח, ומבלבל מאוד. שכן בשלמא באותיות שאינן בגדכפ"ת יכול הקורא לדעת מעצם הופעת הנקודה
שמדובר בדגש חזק. אבל באותיות בגדכפ"ת אי אפשר לדעת בלא ידע דקדוקי טוב אם הדגש הנמצא באות הוא דגש קל או חזק. בשנים האחרונות
התחילה מגמה חדשה של יצירת הבדל ויזואלי בין צורת הדגש החזק לצורת הדגש הקל. בסדרת 'סימנים' הכוללת תיקוני סופרים, תנ"ך וחומשים, מסומן
הדגש החזק בצורת ריבוע, ואילו הדגש הקל – כנקודה, וזו מגמה מבורכת.
כפי שכתבנו מבטא הדגש החזק נשתכח לגמרי מפי רוב תפוצות ישראל, במיוחד יושבי ארצות המערב. וכמו כן סימן החילוק במבטא בין דגש קל לאות רפה
נשאר רק באותיות בכ"פ אצל רוב העדות, ובאות ת' אצל האשכנזים. אין עדה שמחזיקה הבדל בין כל שש האותיות, זולת התימנים ועוד מתי מעט.
לפיכך היו הרבה מדפיסים שהקלו מעל עצמם את עול הדגשים, ולא סימנו את הדגש החזק כלל, וגם הדגש הקל לא סימנו אלא באותיות בכפ"ת. עד היום
אפשר לראות זאת בעיקר בתרגום אונקלוס של מהדורת בלום, וכן בסידורים שאינם מוקפדים. למותר לציין שזה רעיון גרוע ביותר.
דגש קל בשאר אותיותבספר 'דקדוק אליהו' (כללי דקדוק המיוחסים לגר"א, שער התנועות סעיף ב' ושער הדגש סעיף ב') כתוב שבכל האותיות יש דגש קל, ולא רק באותיות
בגדכפ"ת. אך חילוק המבטא נשתכח ולפיכך השמיטו הסופרים את הדגש בכל האותיות. אולי יש לזה שורש בדברי רד"ק בספרו 'מכלול' (מהדורת ליק
דף ק"מ.) הכותב בזה הלשון:
"וכן בשאר האותיות כפי חזקתם וכפי קלותם, כמו: לָמָּה – קריאת הלמ"ד חזקה;
וְלָמָּה – קריאת הלמ"ד קלה מפני שו"א הנע אשר עליה (שנמצא
בו"ו שלפניה). 'שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ' – קריאת השי"ן חזקה; '
וְשָׁאַל לוֹ' – קריאת השי"ן קלה. 'נָפְלוּ פָנֶיךָ' – קריאת הנו"ן חזקה; '
וְנָפְלוּ וְלֹא יָקוּמוּ
עוֹד' – קריאת הנו"ן קלה, וכן שאר האותיות זולתי היו"ד שהיא קלה לעולם זולתי אם תדגש [כוונתו לדגש חזק]".
רד"ק מציין שיש הבדל בקריאת האותיות אם בא לפניהם שוא נע או לא. קריאה 'חזקה' אם אין לפניהם שוא נע, וקריאה 'קלה' אם יש לפניהם שוא נע.
חילוק זה מוכר לנו דווקא באותיות בגדכפ"ת שהן רפות אם יש לפניהן שוא נע, ודגושות אם אין לפניהן שוא נע, אבל איננו מכירים כלל חילוק זה בשאר
האותיות. דברי רד"ק מפליאים מאוד כי לא נמצאת עדות כזאת מפי אף אחד מהמדקדקים הקדמונים שקדמו לרד"ק.
עדותו של הגר"א כי פעם היו נוהגים לסמן דגש קל בכל האותיות – מחודשת מאוד, שכן בכל בכתבי היד המפורסמים של הניקוד הטברני, כגון כתר
ארם צובה וכתב יד לנינגרד, אין זכר לדגש קל באותיות שאינן בגדכפ"ת. ואין גם עדות על דגש כזה אצל הראשונים שעסקו בדקדוק. אפילו הרד"ק
שהבאנו לעיל, המציין הבדל בקריאה, אינו קורא לזה 'דגש' ואינו מזכיר שיש לכתוב דגש באופן של הקריאה 'החזקה'.
משהו דומה במקצת למה שכתב הגר"א הוא מנהגם של מדפיסים מסויימים לציין דגש בכל האותיות לאחר אות גרונית שיש בה שוא נח, כגון במלה
רַעְמְּסֵס. מטרת דגש זו היתה כדי להציב תמרור לקורא שלא יקרא רַעַמְסֵס, בפתח העי"ן, אלא שיהגה אותה בשוא נח. ר' וואלף היידנהיים נהג לעשות
כך בחומשים המפורסמים שלו, וכן ראיתי גם בחומש דפוס וִוין תרי"ט, לא ברורה לי השיטה שעל פיה ציינו דגש זה. במלה 'רַעְמָּה' (בראשית י, ז) מופיע
דגש במ"ם, אבל במלה וְטַעְמוֹ (שמות טז, לא) לא ציין רוו"ה דגש במ"ם, לעומת דפוס ווין שכן ציין. כך גם במלה 'מַחְלָּה' (במדבר כז, א), דפוס ווין מציין
דגש בל', ואילו רוו"ה אינו מציין. בשני הספרים התופעה אינה עקבית וקשה לדעת אם היה להם קו ברור.
בכל מקרה, מדובר בסימן שהמציאו כותבים ומדפיסים כדי להעמיד את הקורא על ענין מסויים, ואין לו לכאורה שום דבר עם דגש אמיתי. כך
שקשה להבין מהיכן מקורו של הגר"א לכך שהיה פעם מנהג לציין דגש חזק בכל האותיות. בעוד שאין למנהג זה שום זכר ושריד בכתב יד או בדפוס.
סימן הרפהסימן ידוע עוד פחות הוא סימן הרפה, קו מאונך [כמו פַּתָּח] מעל האות. סימן זה משמעותו הפוכה בדיוק מן הדגש, שכן בשנים קדמוניות היה נהוג שלא להסתפק בציון דגש באותיות בגדכפ"ת דגושות, אלא גם לציין את סימן הרפה באותיות שאינן דגושות. אפשר לראות סימן זה בכל כתבי היד העתיקים של המקרא, וגם בכתבי יד מנוקדים אחרים כגון כתב יד קאופמן של המשניות, ועוד. מסתבר שסימן זה בטל מן העולם יחד עם מהפכת הדפוס, לא מצאתיו אלא במקראות גדולות של דפוס בולוניא רמ"ב, וגם שם – רק בדפים הראשונים של בראשית, לאחר מכן התעייפו המדפיסים והסימן מופיע באופן אקראי פה ושם, וכמעט שאיננו.
יתכן שהיה קושי טכני להציב את סימן הרפה מעל האות, ומן הסתם הצטרפה לכך מחשבה הגיונית שעצם אי הדגשתה של האות תספיק לקורא כדי לדעת שהיא רפה. כך או כך, הסימן הזה נעלם מספרות הקודש שלנו. השריד היחיד שלו נשאר בספרים הכתובים אידיש, שם לא היה נהוג לציין דגש כלל, וכשרצו לציין על האות פ"א שהיא רפה, כתבו את סימן הרפה מעליה. ודווקא האות פ"א, אבל בשאר אותיות בגדכפ"ת לא הוצרכו לזה, כי ג' וד' רפות נשתכח מבטאן ממילא. ב' רפה לעולם נכתבה כו"ו כפולה, ת' דגושה לעולם נכתבה ט', וכ' דגושה לעולם נכתבה ק'. כך שלא היה צורך אלא להבדיל בין פ' דגושה ופ' רפה.
בדורנו התעורר סימן הרפה לחיים בשני מקרים שונים בתכלית. ר' שמואל דוד ריאחי, בעל סדרת תיקוני הסופרים וספרי התנ"ך 'סימנים', מציין לעתים את סימן הרפה כשהוא רוצה להדגיש שאות מסויימת רפה היא, במקום שהקורא עלול לטעות ברהיטת הקריאה ולקרוא אותה דגושה.
באופן אחר לגמרי השתמשה בסימן זה הוצאת 'אשכול' בסידור 'מקור הברכה' [ויתכן שכבר היו שקדמו להם בענין זה]. הם חיפשו סימן לשוא נע, והחליטו להשתמש בסימן הזה מעל האות כדי לציין שוא נע. דבר זה יצר לפעמים סתירה מיניה וביה, כגון אות דגושה שיש בה שוא נע, ומעליה מופיע הקו השוכב שבעצם אמור לסמן שהאות רפה. אלא שאולי אין הדבר נורא כל כך, כי ממילא כמעט אף אחד אינו יודע את משמעותו העתיקה של הקו השוכב מעל האות.
נסתרות דרכי גלגולו של סימןמקףראשיתו של סימן זה בטעמי המקרא, שם הוא בא לחבר בין שתי תיבות ולעשותן תיבה אחת, דבר חשוב מאוד לענין ככלי הטעמים. גם צורתו וגם שמו מעידים על תכונתו – קשר בין שתי תיבות. הצורה מביעה את משמעותה: מתיחת קו שנוגע בשתי התיבות ומסמל בעצם צורתו שהן מחוברות זו לזו. וגם השם - מַקָּף - בא לומר אותו דבר, שהרי הקפה היא הצמדה והסמכה של שני דברים זה לזה, דוגמת "ואין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדרה" (ביצה לב:).
בשלב מאוחר הרבה יותר, חדר לספרות שלנו מקף בעל משמעות הפוכה בדיוק: מקף מפריד הבא לקטוע את רצף הקריאה ולסמן עצירה. המקור למשמעות זו אינו בספרות הקודש שלנו אלא הגיע מבחוץ, כמו סימני הקריאה, השאלה, הַפְּסִיק, ועוד. וכך יש לנו היום גם 'מקף מפסיק' וגם 'מקף מחבר'. אמנם הצליחו להמציא הבדל נוח ביניהם: המקף המחבר נוגע בשתי התיבות, ואילו המקף המפסיק אינו נוגע בהן אלא יש רווח בינו ובין התיבות שבא להפסיקן. אך השם 'מקף' מעיד על מהותו המקורית, ואינו מתאים למקף המפסיק. כבר שמעתי פעם מישהו שסבר כי המקף המפסיק נקרא 'מַקָּו' דהיינו שילוב של מקף וקו, אך זו אינה אלא טעות.
גם כאן יש לציין את הנטיה שכבר ראינו בענין הנקודה: המקף העתיק נמצא תמיד בראש גובה השורה, וכך הוא בחומשים שלנו עד היום. ואילו המקף המפסיק ירד יותר למטה ונמצא באמצע השורה.
סוגרייםהשימוש בסוגריים בספרי קודש החל אולי לא לפני מהדורת מקראות גדולות של ר' שבתי משורר בס (אמסטרדם ת"מ). הוא השתמש בהם הן בפירושו – שפתי חכמים שהדפיס במהדורה זו, והן בהקדמתו, שם הוא הקפיד גם לכתוב את המילים המוסגרות באותיות רש"י ובגופן קטן יותר, כדי ליצור הבדל נוסף. שימושו בסוגריים היה לצורך משפטים מוסגרים שאינם ממש חלק מהטקסט, אותו שימוש בדיוק שאנו עושים בסוגריים כיום. וכן לצורך מראי מקומות.
שימוש שונה במקצת נעשה במהדורת אמסטרדם (השניה) של התלמוד בשנת תע"ד. מהדורה זו, שהייתה קפיצת דרך רצינית בכל הנוגע לאיכות, הכניסה לראשונה את השימוש בסוגריים בדפוסי התלמוד.
עד אז היו מראי המקומות שבדברי רש"י ותוספות כתובים בצד הגליון, כמו מראי המקומות שבגוף הגמרא. אך במהדורת אמסטרדם נוספו מראי המקומות והציונים של הגאון רבי יוסף שמואל מקראקא, הוספה שהכפילה ושילשה את כמותם, וכבר היה צר המקום. לפיכך הוכנסו מראי המקומות של רש"י ותוספות לתוך הטקסט עצמו בסוגריים עגולות, ובגופן מוקטן. המצב הזה הונצח בכל דפוסי התלמוד לדורותיהם, עד ימינו. מראי המקומות והציונים השייכים לעמוד הגמרא נמצאים בצד הגליון, ומראי המקומות והציונים השייכים לרש"י ותוספות, נמצאים בתוך הרש"י והתוספות, זולת אלו שנוספו לאחר מכן על ידי הגאון ר' ישעיה פיק ברלין, והוכנסו לראשונה בדפוס דיהרנפורט (תק"ס-תקס"ד). מדפיסי דיהרנפורט כבר לא ההינו להכניס את הוספותיו של ר"י פיק בתוך הרש"י והתוספות, והשאירו אותם בחוץ, על פי רוב בסוגריים מרובעים.
סוגריים מרובעים אמרנו? כן, זה היה החידוש העיקרי של דפוס אמסטרדם. בדפוס זה המשיכו מגמה שהתחילה כבר בדפוסי קראקא ולובלין (המהדורות השניות של דפוסים אלו), שהגיהו את נוסח התלמוד על פי הגהותיהם של מהרש"ל, מהרש"א ומהר"ם, והגאון רבי שלום שכנא אב"ד לובלין. כבר הערנו פעמים רבות שתיקונים אלו – יצא שכרם בהפסדם, כי המדפיסים שינו מבלי לציין מה היה הנוסח הקדום, ופעמים רבות נוצרו אי הבנות וטעויות גדולות.
בדפוס אמסטרדם המשיכו עם מגמה זו, והרבו לשבץ את הגהות מהרש"ל ומהרש"א. אך הם החליטו לא למחוק את הישן, כדי שהלומד יוכל לדעת מה היה קודם ומה השתנה על פי ההגהה. הרעיון שהם מצאו היה להסגיר את הנוסח הקודם בסוגריים עגולות, ואת הנוסח החדש בסוגריים מרובעות. רעיון זה היה מוצלח, עבר לכל מהדורות הש"ס שבאו אחר כך, ועד היום משתמשים בו מהדירי ספרי רבותינו כשהם רוצים לציין נוסח שראוי לדעתם למוחקו לעומת נוסח שראוי לדעתם לגורסו.
שני שימושים הנחילו לנו אפוא מדפיסי אמסטרדם. האחד, שימוש בסוגריים עגולות (ובגופן מוקטן) לציון מראה מקום או הערה, בענין זה קדם להם כבר רבי שבתי משורר בס, כאמור. השני – שימוש בסוגריים עגולות בגודל רגיל לציון מחיקה, ולאידך – שימוש בסוגריים מרובעות לצורך הוספה.
המלה 'סוגריים' היא כמובן מודרנית, רבי שבתי משורר קורא לסוגריים העגולות שלו 'שני חצאי לְבָנוֹת' על שם צורת הסהר שלהם שגם אנו קוראים לה 'חצי ירח'. הביטוי הזה התפשט, וניתן למוצאו בכתבי אחרונים כשהם רוצים לציין סוגריים. כמו כן נתכנו הסוגריים העגולות 'שני חצאי עיגול' או 'שני חצאי עגולה'. ביטויים כגון אלו אפשר למצוא בספרי האחרונים, בעיקר מתקופת רעק"א ואילך. הראשון שמצאתיו משתמש בביטוי 'שני חצאי עיגול' הוא היעב"ץ שהסוגריים העגולות אף מופיעות למכביר בספריו שהדפיס בעצמו בבית הדפוס שהיה לו מתחת לביתו [הוא השתמש רק בסוגריים עגולות, מרובעות לא מצאתי].
והנה דבר מעניין: לסוגריים המרובעות קוראים גם 'שני חצאי לְבֵינָה'. גם הביטוי הזה מופיע בספרי אחרונים אלא שמעט מאוד, ובספרים מאוחרים יותר.
האם מלכתחילה היו אלו שני ביטויים? או שמא המילים 'חצאי לְבָנָה' המכוונים לסוגריים העגולות, נתפרשו בשלב מאוחר יותר כ'חצאי לְבֵנָה' וכאילו הם מכוונים לסוגריים מרובעות? יש לי יסוד להניח כסברא השניה, לאור מיעוט ואיחור המובאות של 'חצאי לבינה' במשמע סוגריים מרובעות. כמו כן, לסוגריים המרובעות קראו בהתחלה 'שני חצאי ריבוע' כמו שאפשר לראות בדף השער של כל מסכת מדפוס וילנא, ועוד הרבה. וכן השתמשו בכינוי 'חצאי אריח'.
[לאחר הדפסת המאמר העירני ידידי ר' אברהם רוטנשטיין מ'עוז והדר' כי בספר 'בני יששכר' הוא נתקל בסוגריים שבאו להדגשה, במקום קו תחתון או גופן עבה, והדבר מבלבל מאוד את הקורא בן ימינו שאין זו משמעות הסוגריים בשבילו. כמו כן הוא אמר לי שזכור לו כי ראה ספר אחד או כמה שבהם דיבור המתחיל הוקף בסוגריים, גם כן בהתאם לאותו רעיון – הדגשה.]
אותיות תלויותסימן זה, שבו נחתום את מאמרנו – גם הוא מקורו כבר במקרא עצמו. הזכרנו לעיל את הנו"ן התלויה של 'גרשום בן מנשה' שנכתבה כך כדי לרמוז שיש כאן שתי קריאות: מנשה, ומשה. בכתבי יד בדרך כלל אותיות או מילים תלויות בין השיטין היו פשוט תיקונים למקרה של שכחת הסופר שגילה לאחר כתיבה כי שכח מלה או אות, והכניסן בין השיטין, או כפי שזה נקרא גם 'ביני חיטי' (כתובות סט.).
כיום נהוג להשתמש באות או ספרה קטנה [או כוכבית] התלויה למעלה מהגובה האחיד של השורה כדי לציין מספר של הערה הכתובה בשולי הדף או צידי הגליון. הראשון שהצלחתי למצוא כשהוא כבר משתמש ברעיון הזה היה רבי שבתי משורר בס במהדורת החומש שהדפיס באמסטרדם (ת"מ). וכך הוא כותב בהקדמתו, בה הוא מבאר את סימני העזר: "האותיות התלויות ועומדות למעלה מהשורה בתוך פירוש רש"י ז"ל, מורים לראות כנגדו בפירוש 'שפתי חכמים' הפירוש של אותו תיבה או של אותו ענין". גם כאן, כמו בסוגריים, יתכן שרבי שבתי סופר היה המחדש הראשון של הרעיון, לפחות בספרות התורנית.
(תודתי הרבה נתונה לידידי הרב שמואל אהרן זינגר הי"ו, שתרם לי רבות מידיעותיו הרחבות בענינים אלו)
הערת אגב:מתוך פיסוק שגויספרי קודש הודפסו בדרך כלל לא מפוסקים, למעט סופי קטעים שסומנו בשתי נקודות כסימן לסיום קטע, כפי שביארנו בפרק א' של המאמר. אך היו ספרים שהודפסו מפוסקים, כגון התלמוד הירושלמי שבדפוס ונציה רפ"ג שהודפס כידוע מתוך כתב היד היחיד בעולם של הירושלמי שנמצא בידינו בשלמותו – כתב יד ספריית ליידן שבהולנד.
סופרו של כתב יד זה הציב נקודות בסופי המשפט, ומדפיסי ונציה שהשתמשו בו להדפסת התלמוד, העתיקו גם את הנקודות. הנקודות הועתקו גם לדפוסים נוספים, כגון דפוס קראקא שס"ט, דפוס וין (תרל"ד), דפוס וילנא (תרפ"ו), ועוד. אבל היו דפוסים שלא הדפיסו את הפיסוק, כגון דפוס ז'יטומיר (תר"ך).
מעניינת העובדה שבדפוס ראם התכוונו כנראה לפסק את התלמוד הבבלי, והתחילו להציב נקודות בסופי משפטים וקטעים - באופן לא סדיר למדי - במשנה הראשונה של מסכת ברכות [ותו לא], ובעמודים הראשונים של מסכת ברכות [כנראה עד דף י'], לאחר מכן החליטו להפסיק עם הרעיון והפיסוק נגוז לגמרי לאחר כמה עמודים.
פיסוק שָׁגוּי יכול לשבש לגמרי את ההבנה, ולפיכך רבה האחריות על המפסק. היטב הגדיר זאת הרב מרדכי עליאשברג בהסכמתו לספר 'המדריך', שם הוא מספר על תוכניתו להקל את לימוד הגמרא לילדים, על ידי התקנת סימני פיסוק בתוך הגמרא:
"וברוב שרעפי בקרבי עלה בדעתי לבקש עצות איך להקל מעט על הילדים לבוא להבנתם, והוא ע"י סימני ההפסקות הנהוגות בלשונות איירופיות המכתתים כל מאמר לחלקים קטנים וקטני קטנים, למען יהיו ההפסקות הללו משמשות לתת ריוח להילד להתבונן בין כל חלק וחלק מן המאמר כולו ויקלטם במוחו הרופס מעט מעט. ואמרתי בלבי כי טוב שיודפסו המסכתות הנלמדים עם הילדים הרכים המתחילים - כמו ביצה, בבא קמא, בבא מציעא - עם סימני ההפסקות הללו גדולים וקטנים. ועוד תיקון גדול נשקף מזה, כי נרויח תועלת גדולה להקל הבנת הענינים הרבה יותר מפירושים ארוכים, כי יורו דעה להתלמד איך המשך הענין וכוונת כל המאמר במקום שאפשר להתפרש בשתי כוונות, ורק ההמשך וההפסקה יאירו עיניו לבחור באחת".
אלא שבהמשך דבריו הוא מסתייג מהרעיון, באמרו "ושוב חזרתי בי מאותו הטעם האחרון בעצמו, ואמרתי: היא הנותנת ליסוג אחור מזה. כי הלא אם נעשה כן, כבר עשינו פירוש ברור בדברי הראשונים לפי דעתנו ודרכנו. ומי יודע אם לא יבא רעינו הטוב ממנו וחקרו לפרשם בדרך אחר מכפי שחשבנו, ולא יוכלו להלום אז סימני ההפסקות שסימננו, שאינו עולה - רק לפי הבנתנו בדברי הראשונים, והן הן תקוניה, והן הן עוותיה לפי דעת אחרים".
להלן מובאת דוגמא מדהימה של פיסוק שגוי שעירבב לגמרי את היוצרות בפרק ראשון של תענית (הלכה א) בתלמוד הירושלמי.
נצטט את הקטע כפי שהוא כתוב – ומפוסק – בדפוסי קראקא ווילנא:
"מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים מתוך הקץ מתוך צרה מתוך צווחה מתוך זכות אבות מתוך תשובה. מתוך הקץ הדא היא דכתיב ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. מתוך צרה וישמע אלקים את נאקתם. מתוך צווחה ויזכר אלקים את בריתו. מתוך זכות אבות וירא אלקים את בני ישראל. מתוך תשובה וידע אלקים".
הירושלמי מונה חמשה דברים שבגללם נגאלו אבותינו ממצרים, ודורש כל אחד מהם מן הכתוב. דא עקא, שהכתובים אינם נראים מתאימים. אפשר אולי עוד להבין ש'מתוך הקץ' נלמד מ'ויהי בימים הרבים ההם', למרות שאין מובן מדוע הירושלמי מצטט את המילים שבהמשך הפסוק. אך 'מתוך צרה – וישמע אלקים את נאקתם' נראה סתום לגמרי, וכך גם 'מתוך צווחה - ויזכור אלקים את בריתו' וכן שאר הפסוקים.
להתרת הענין אין לנו אלא לצטט את הירושלמי הזה כפי שהוא מובא ב'מנורת המאור' לרבי ישראל אלנקווה (פרק ג, תשובה, מהדורת ענלאו עמ' 17):
"וגרסינן במסכת תעניות ירושלמי בפרק קמא: ר' אליעזר אומר מתוך חמשה דברים נגאלו אבותינו ממצרים: מתוך צרה, מתוך צווחה, מתוך זכות אבות, מתוך תשובה,
מתוך הקץ".
שימו לב להבדל הבולט: בירושלמי שבדפוסים מופיע 'מתוך הקץ' בתחילת הרשימה, ואילו ר"י אלנקווה מצטט אותו בסוף הרשימה, זהו הרמז הראשון בדרך לפתרון התעלומה. כעת נראה כיצד הוא מסדר את דרשת הפסוקים:
"הדא הוא דכתיב ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו -
הרי מתוך צרה. וישמע אלקים את נאקתם -
הרי מתוך צווחה. ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב -
הרי מתוך זכות אבות. וירא אלקים את בני ישראל -
הרי מתוך תשובה. וידע אלקים -
הרי מתוך הקץ" [הדרש מפרש את 'וידע אלקים' כעומד בפני עצמו: ה' ידע שצריך לגאול את בני ישראל משום שהקץ היה ידוע לו].
כל מה שקורה כאן הוא ענין של פיסוק! המילים 'מתוך צרה' אינן שייכות לפסוק שאחריהן 'וישמע אלקים את נאקתם', כפי שהוא בדפוסי הירושלמי, אלא הן שייכות לפסוק
שלפניהן! 'ויהי בימים הרבים ההם', פסוק שאכן מתאר את הצרה. המילים 'מתוך צווחה' אינן שייכות לפסוק 'ויזכור אלקים את בריתו', שאינו קשור אליהן, אלא לפסוק 'וישמע אלקים את נאקתם'
שלפניהן, וכך כל הרשימה שהופכת פתאום להיות מובנת להפליא. גם בפירוש רבינו חננאל לתענית (ג.) מובא הירושלמי בצורתו הנכונה. וכך גם אפשר להוכיח מפיוטיי הפייטן המפורסם יניי, מראשוני הפייטנים (פיוטי יניי, עמ' שנח) שבפיוטו 'אמונה אומן' הבנוי על הדרש הזה הוא מסדר את ה'מִתּוֹךְ' בדיוק כמו רבינו חננאל ור"י אלנקווה: מתוך צרה, מתוך צעקה, מתוך תשובה, מתוך ברית אבות, מתוך הקץ. 'מתוך הקץ' נמצא בסוף הרשימה ולא בתחילתה.
כעת נחזור לרמז הראשון שצייננו: בדפוסים מופיע 'מתוך הקץ' בתחילת הרשימה, ואילו אצל יניי, רבנו חננאל ור"י אלנקווה הוא מופיע בסוף הרשימה. למעשה
זהו בדיוק המצב בכתב יד ליידן שממנו העתיקו מדפיסי ונציה, אלא שסופרו של כתב יד ליידן פיסק באופן שגוי! במקום לקרוא כר"י אלנקווה באופן הנכון, שלפיו הפסוקים מקדימים את ה'מתוך', הוא קרא להיפך: הקדים את ה'מתוך' לפסוקים, ולכן יצא לו הפיסוק הזה:
"מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים מתוך צרה מתוך צווחה מתוך זכות אבות מתוך תשובה.
מתוך הקץ - הדא היא דכתיב ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. מתוך צרה - וישמע אלקים את נאקתם. מתוך צווחה - ויזכר אלקים את בריתו. מתוך זכות אבות - וירא אלקים את בני ישראל. מתוך תשובה - וידע אלקים".
שימו לב, הפיסוק הזה חותך את 'מתוך הקץ' שנמצא בסוף רשימת חמשת הדברים, ומשייך אותו לדרשות: 'מתוך הקץ – הדא היא דכתיב'. כך שנשארנו בעצם עם ארבעה דברים ולא חמישה.
יתירה מזו: בעוד שהדרשה המקורית לומדת מהפסוק 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה' את 'מתוך צרה', ומהמילים 'וידע אלוקים' את 'מתוך הקץ', הרי שהפיסוק המוטעה הקפיץ את 'מתוך הקץ' לראש הרשימה, ונולדה דרשה חדשה: 'מתוך הקץ – הדא הוא דכתיב ויהי בימים הרבים ההם'. והנולד החדש הזה דחק מתוך הרשימה את 'מתוך הקץ' האמיתי שנלמד מהמילים 'וידע אלוקים', שהרי אי אפשר שיהיו פעמיים 'מתוך הקץ'.
אם המצב היה נשאר כך, היו מפרשי הירושלמי הבאים יכולים להתגבר על הבעיה בקלות, הם היו מבחינים כמובן שהפיסוק שגוי, מתקנים אותו, ושלום על ישראל. אך כאן התערב המגיה של דפוס ונציה שהוקשתה לו הקושיא החמורה: הרי יש כאן ארבעה דברים ולא חמישה! לפיכך הוא הוסיף על הגליון של כ"י ליידן, בצד הגליון, את המילים 'מתוך הקץ'
בתחילת הרשימה [שהרי לפי הבנתו 'מתוך הקץ' הוא הפסוק הראשון הנדרש, לפני 'מתוך צרה']. בדפוס ונציה שולבה ההגהה בתוך העמוד, וכך נוצר הנוסח בדפוסים שלפנינו, כשכעת ממש אי אפשר לשחזר את הטעות למי שלא ידע כי המילים 'מתוך הקץ' שבראש הרשימה הן הוספת המגיה (ראה תמונה של כ"י ליידן: ההגהה בצד העמוד מוקפת בעיגול אדום, וכן הסימון שבתוך השורה, שם צריכות המילים להנעץ).
- תמונה 1.JPG (100.15 KiB) נצפה 13926 פעמים
והסיפור לא נסתיים כאן! מכיון שסופר כתב יד ליידן פיסק 'מתוך תשובה – וידע אלקים', ולא 'וידע אלקים – מתוך הקץ', הרי שנתייתרו לו המילים 'מתוך הקץ' שבסוף הקטע,
והוא שייך אותם לקטע הבא שעוסק גם הוא בדרשה דומה על פסוק אחר. כך, כמעט כמו בתאונת שרשרת, הוא העביר את הטעות לקטע הבא.
הקטע המקורי בנוי כך:
"וכן הוא אומר (דברים ד, ל-לא): 'בַּצַּר לְךָ' - מתוך צרה, 'וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ' - מתוך תשובה, 'כִּי אֵ-ל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ' - מתוך רחמים, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח [אֶת] בְּרִית אֲבֹתֶיךָ - מתוך זכות אבות".
בפסוק הזה נדרשים ארבעה דברים: צרה, תשובה, רחמים, זכות אבות. אבל סופר כתב היד הרי סיפח לו בתחילתו את המילים 'מתוך הקץ', לפיכך יצא לו הסדר כך:
"מתוך הקץ - וכן הוא אומר: 'בַּצַּר לְךָ'. מתוך תשובה - 'כִּי אֵ-ל רַחוּם ה' אֱלֹקֶיךָ'. מתוך רחמים - לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח בְּרִית אֲבֹתֶיךָ".
הוא נותר כמובן שוב עם שלוש מילים מיותרות "מתוך זכות אבות", ושוב – לא להאמין –
שייך אותן לקטע הבא שעוסק שוב בדרשה דומה על פסוק אחר!
הקטע הבא במקורו הוא כך:
"וכן הוא אומר (תהלים קו, מד-ו): 'וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם' - מתוך צרה, 'בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם' - מתוך צווחה, 'וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ' - מתוך זכות אבות, 'וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָיו' - מתוך תשובה, 'וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים' - מתוך רחמים".
אבל סופר כתב היד סיפח לראש הקטע הזה את המילים 'מתוך זכות אבות' שנתייתרו לו מן הקטע הקודם, לפיכך התחיל הקטע במשפט "מתוך זכות אבות – וכן הוא אומר וירא בצר להם".
לפי זה צריך להמשיך הלאה בסדר המעוות: "מתוך צרה – בשמעו את רינתם", ולשבש הלאה עד הסוף. אבל כאן כנראה כבר נבוך הסופר, משום שלא היה לו קטע רביעי כדי לשייך אליו את המילים 'מתוך רחמים' שבסוף הקטע דנן, לפיכך הוא הפסיק לפסק את כל הקטע והשאיר אותו כמות שהוא מבלי לפתור את הבעיה שהוריש לו מן הקטע הקודם.
מדפיסי ונציה הלכו בעקבות סופר כ"י ליידן בקטע הראשון והשני, אך לפחות בקטע השלישי הם שמו לב, והחזירו את המילים 'מתוך זכות אבות' למקומן הנכון בסוף הקטע השני, אך מכיון שהקטע השני היה משובש אצלם, נוצר המשפט המשונה "
מתוך רחמים לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח ברית אבותיך
מתוך זכות אבות" (ראה תמונה), הרי ממש כמאמר הגמרא 'פתח בכד וסיים בחבית'.
- תמונה 2.jpg (234.89 KiB) נצפה 13926 פעמים
מדפיסי וילנא התקדמו עוד יותר ותפסו שגם הקטע השני משובש, לפיכך – למרות שהם שייכו עדיין את המילים 'מתוך הקץ' לתחילת הקטע השני ולא לסוף הקטע הראשון, הרי שהם הקפידו לפסקו כיאות, ולהציב את הפסוקים לפני ה'מתוך'. וכמו שקרה למדפיסי ונציה בקטע השלישי - הוכרחו גם הם לעשות את המשפט הראשון של הקטע השני 'חַמָּר גַּמָּל' (עיין עירובין לה.), ולפסק "
מתוך הקץ – וכן הוא אומר בצר לך
מתוך צרה" (ראה תמונה).
- תמונה 3.jpg (138.88 KiB) נצפה 13926 פעמים
מפרשי הירושלמי האחרונים הרגישו היטב בבעיה, ובחושם הבריא הם כיוונו לפירוש הנכון. אבל עמד לפניהם מחסום בלתי עביר שהם לא יכלו לשער אותו: הוספת המילים 'מתוך הקץ' בראש הרשימה, על ידי המגיה של דפוס ונציה. לפיכך הם היו מוכרחים להמשיך עם הקו שהמילים 'מתוך הקץ' שייכות ל'ויהי בימים הרבים ההם', ושהמילים 'וידע אלוקים' [הנמצאות בסוף הפסוק] מלמדות את 'מתוך תשובה', שהרי 'מתוך הקץ' האמיתי שנמצא בסוף הרשימה – לא יכל להיות שם אם הוא נמצא בתחילתה. לא נאריך בתיאור הפתרונות שלהם. נציין רק בקצרה שה'קרבן העדה' בחר בדרך של תיקון הגירסה, וה'פני משה' בחר בדרך של שינוי הפיסוק, כמעט בלי לשנות את הגירסה. אבל מדבר אחד שניהם לא יכלו להתחמק: 'מתוך הקץ' ניצב בראש הרשימה, ונלמד מתחילת הפסוק, ו'מתוך תשובה' נלמד מסוף הפסוק, מהמילים 'וידע אלוקים'. רק בספר 'עלי תמר' של רבי ישכר תמר (תענית, עמ' רפז) צויין אל נכון כי יש למחוק את המילים 'מתוך הקץ' שנמצאות בתחילת הרשימה, והכל מתיישב.
הירושלמי צוטט בצורתו המשובשת בספרים נוספים, כגון תורה תמימה (שמות ב כג), ואף נתבארו כל מיני רעיונות והסברים כדי לבאר למשל מה פירוש 'מתוך תשובה – וידע אלקים', שזהו משפט שבא לעולם רק בגלל טעות הפיסוק של סופר כ"י ליידן [עיין למשל בספר 'אוצרות יוסף' (דרוש א') לרבי יוסף ענגיל, ובספר 'שובי השולמית' להגרי"ח סופר, סימן ד', ונשנו הדברים בקובץ 'בית אהרן וישראל' גליון קלא, עמ' קכא].
כל כאב הראש הגדול והמסובך הזה בא לעולם אך ורק בגלל פיסוק מוטעה!
(תודתי נתונה להרב ישראל משה פריד ממכון 'עוז והדר' – ירושלמי, שהעירני על נושא זה)
רש"י על תהליםמעניין שהשיבוש הזה חוזר על עצמו בפירושו של רש"י לתהלים (קו, מד-ה). כך כתוב בנוסח רש"י שלפנינו:
"וַיַּרְא בַּצַּר - מתוך תפלה. בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם - מתוך זכות אבות. וַיִּזְכּוֹר לָהֶם בְּרִיתוֹ - מתוך תשובה. וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָיו - מתוך הקץ, בשמעו 'הוֹשִׁיעֵנוּ' וגו' ".
בקלות אפשר להבחין שגם כאן חלה אותה 'תזוזה' שראינו לעיל, שהרי 'מתוך תפלה' מתאים הרבה יותר ל'בשמעו את רנתם' מאשר ל'וירא בצר' שלפניו, ו'מתוך זכות אבות' לא קשור כלל ל'בשמעו את רנתם' אלא ל'ויזכור להם בריתו' שאחריו.
כאן הבעיה נוצרה משום שתחילת דברי רש"י כנראה נשמטה מן המעתיק או המדפיס [השיבוש נמצא כבר בדפוס ונציה רפ"ה (ראה תמונה)].
- תמונה 4.jpg (41.2 KiB) נצפה 13926 פעמים
הנוסח הנכון הוא כפי שהוא מופיע במהדורת הכתר, נעתיק אותו משם:
אמר רבי אלעזר: אין ישראל נגאלין אלא מתוך חמשה דברים: מתוך צרה - וַיַּרְא בַּצַּר; מתוך תפלה - בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם; מתוך זכות אבות - וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ; מתוך תשובה - וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָיו; מתוך הקץ - בְּשָׁמְעוֹ, "הוֹשִׁיעֵנוּ".
המדרש שממנו שאב רש"י נמצא בשינויים מעטים בילקוט שמעוני על תהלים שם (רמז תתסה), בדומה לזה במדרש תהלים (בובר). רש"י כדרכו מתמצת את הדברים ומקצרם:
"א"ר אלעזר אין ישראל נגאלין אלא מתוך ה' דברים: מתוך צרה, מתוך תפלה, מתוך זכות אבות, מתוך תשובה, מתוך הקץ. מתוך צרה מנין? שנאמר 'וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם'. מתוך תפלה מנין? שנאמר 'בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם'. מתוך זכות אבות מנין? שנאמר 'וַיִּזְכּוֹר לָהֶם (את) בְּרִיתוֹ'. מתוך תשובה – 'וַיִּנָּחֵם כְּרוֹב חֲסָדָיו'. מתוך הקץ - הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ" וכו'.
וכבר עמד רבי אפרים זלמן מרגליות מבראד על השיבוש שנפל בדברי רש"י אלו, בספרו 'שם אפרים' על תהלים שם. וראיתי שבספר 'תהלים המפורש' של ר' אברהם דיסקין הודפס הנוסח הנכון.