הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ג' מאי 28, 2019 8:00 pm
להלן דברים שנאמרו ונכתבו ע"י אחד מחשובי מרביצי התורה שליט"א הלא ניהו ידידינו וידיד כל בית ישראל, פה מפיק מרגליות, ולו עשר ידות, הרב השוחט שליט"א, בדבר תפילת בית המדרש בכניסתו וביציאתו, ובשולי הדברים אצרף אי"ה מאשר נוסף לן בס"ד.
=======
טעם רפיון הלכה זו
ישנה הלכה ברורה שהיא קצת רופפת ביד חלק מהלומדים, ורצוני לחזק ולהתחזק בה, היות שמעבר לחובה לקיים הלכה, יש בהלכה זו הכנה עצומה להצלחה בלימוד התורה.
רוב ההלכות שקיומן אצלנו כראוי, הן בדרך כלל הלכות שאנו רואים את הציבור מקיימם, ברבים או לפחות בתוך המשפחה, ואנו מתרגלים בכך. אבל אותן ההלכות המתקיימות על ידי היחיד בינו לבין עצמו, חסר החלק הזה של "ממנו יראו וכן יעשו", וצריך ללמוד לבד את הענין על מנת לשמור ולעשות. זו אחת הסיבות שהלכה זו רפויה בידינו. יתכן שישנה סיבה נוספת מכיון שהנוסח של תפילה זו יש בה איזו מבוכה וכפי שנבאר בס"ד.
הצעת הסוגיא
משנה ערוכה שנינו במסכת ברכות (כח עמ' ב'); רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפילה קצרה. אמרו לו מה מקום לתפילה זו, פירש"י כלומר מה טיבה, אמר להם בכניסתי אני מתפלל שלא יארע תקלה על ידי וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי. הרי לנו שבני דורו לא ידעו מה טיבה של תפילתו. ראוהו מתפלל לעצמו. לפחות הם שאלו וקיבלו הסבר. והמשנה ברורה (בסימן קי) מביא שהרמב"ם בפירוש המשנה כתב ששתי תפילות אלו חובה הן. כלומר לא מדת חסידות שנו כאן אלא בחובה גמורה עסקינן.
במשנה לא נזכרה נוסח התפילה במפורט. ובגמרא מובאת ברייתא שבה פורט "יהי רצון מלפניך ה"א שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא (כך ע"פ הגהת הגר"א) ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם". ובלשון זו העתיקה הרמב"ם בפ"י מהלכות ברכות. וכעין זה הטור בסי' קי (רק שהוסיף ולא על אסור מותר ולא על מותר אסור).
המתבונן יראה שעיקר עניינה של תפילה זו היא בקשר עם שאר הלומדים בחבורה, שלא יגרום להם תקלה על ידי שיאמר להם טעות, ושלא ייכשלו במידות רעות של שמחה בתקלת חבירו, לא הוא ולא חביריו. כך פירש רש"י, שהכוונה שלא ישמחו בכשלונו ושהוא לא ישמח בכשלונם. כלומר המילים "לא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי", אין אלו שתי בקשות נפרדות, אלא בקשה אחת היא, שלא יווצר מצב בו אכשל וחבירי ישמחו, אלא מבקש אני שלא אכשל למען לא ייכשלו חבירי בעוון שש בתקלת חבירו (או לכל הפחות שאם חלילה אכשל, שלא ישמחו), ושוב חוזר ומבקש שחבריו לא ייכשלו בהלכה כדי שהוא לא ייכשל בלשמוח בתקלתם. והב"י הביא פירוש נוסף שהכוונה לבקש בקשה נוספת, שחבריו ישמחו בתורתו והוא ישמח בתורתם, והעתיקוהו הפוסקים. ובשו"ע כתב לומר יהי רצון שלא אכשל בדבר הלכה וכו'. כידוע שהשו"ע בא לתמצת את העולה מהטור ב"י ובמקומות שהנוסח כבר מבואר בטור, כוונתו שהלומד יקח משם את הנוסח המלא. (ובמקומות רבים, כמו ביאור שמונה עשרה הברכות ועוד, חסרים ללומדים ידיעות חשובות ביותר מהטור, מפני שלא יודעים סוד זה, ואין כאן מקום להיכנס לנושא זה).
נוסח הט"ז
עד כאן הנוסח קצר וברור מדינא דגמרא ונפסק ברמב"ם טור ושו"ע. וכמעט לא מצינו הלכה כל כך ברורה בכל הפוסקים שכל כך יש שלא מכירים אותה. אלא שהפוסקים כתבו שנוסח זה מיועד בעיקר ללומד בבית המדרש עם בני חבורה. אבל הלומד לעצמו עיקר תפילתו צריכה להיות על הצלחת הלימוד של עצמו. והגדיל לעשות הט"ז שם שחיבר נוסח מיוחד שאותו צריך לומר כל לומד לעצמו.
וזה לשונו של הט"ז בסו"ס קי; נ"ל דה"ה במי שישב ללמוד אפילו ביחידות ובפרט במי שהגיע להוראה ויש לומר נוסחא אחת קצרה כוללת הרבה וזו היא; יר"מ יאו"א שתאיר עיני במאור תורתך ותצילני מכל מכשול וטעות הן בדיני איסור והיתר הן בדיני ממונות הן בהוראה והן בלימוד, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, ומה ששגיתי כבר העמידני על האמת, ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד, כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה עכ"ל. ומביא שם במג"א שהאריז"ל היה אומרה כל בוקר, ומשמע שבא להקל קצת שאם נכנס ויוצא מבית המדרש אינו צריך לאומרה בכל פעם שחוזר ללמוד, אלא מספיק לאומרה פעם אחת בתחילת היום, וכעין שכתבו הראשונים לגבי ברכת התורה. וראה שם עוד שמקור ההוספה של הפסוקים גל עיני וכי ה' יתן חכמה הוא מהאר"י הק'.
והמ"ב (סו"ס קי) מכריע להלכה לומר כנוסח הט"ז, אלא שאם לומד בחבורה יוסיף את נוסח הגמרא שלא ישמח בתקלתם ולא ישמחו בתקלתו. ויש שהדפיסו את שתי הנוסחאות בנפרד ויש ששילבום יחד. ואם כי הדבר קצת זר, שדחה הט"ז נוסח הגמרא, ומשמע קצת שלדעתו זה פשוט שעיקר התפילה צריכה להיות על עצם הצלחת הלימוד, ולא באו חכמים אלא להוסיף שהלומד בבית המדרש, והיינו עם בני חבורה, צריך להוסיף עוד תפילה קצרה אודות בני החבורה, ואת החלק של התפילה על עצמו הניחו לו מקום להתגדר ולנסחה, וחיוב זה קודם ומוכרח טפי מתפילת הגמרא, שאותה יש לומר כהוספה רק בלומד בחבורה.
עכ"פ היות שכבר הורה זקן, הט"ז, וממנו לכל הפוסקים האחרונים עד המ"ב, למעשה כשלומד לבד צריך לומר את נוסח הט"ז וכשלומד עם חבורה צריך להוסיף בנפרד או במשולב את הבקשה הנוספת. עד כאן חלק ההלכה.
תזכורת על ההכרח בסייעתא דשמיא
מה שראוי עוד להוסיף בעניינה של תפילה זו, שעל ידי אמירתה מרויח לעצמו חיזוק גדול בשני יסודות הלימוד, והם, להחשיב את הלימוד וליצור שאיפה לידיעת התורה, שבלעדי שתי הקדמות אלו לא תיתכן כלל הצלחה בלימוד התורה.
חז"ל אמרו מה יעשה אדם ויחכם, אמר להם ירבה בישיבה, א"ל הרבה עשו כן ולא עלתה בידם, אלא יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו. כלומר עיקר הצלחת הלימוד תלויה בסייעתא דשמיא, אף שצריך גם השתדלות בשקידה כמבואר שם, וסייעתא דשמיא באה רק על ידי בקשה ממי שהחכמה שלו. וממוצא הדברים אתה נמצא למד, שאם בלי לבקש אין סייעתא דשמיא, קל וחומר שלא יזכה לסייעתא דשמיא מי שבכלל לא זוכר שהוא זקוק לס"ד, וסומך על כוחו ועוצם שכלו. וכשאדם אומר תפילה זו כל יום, ראשית הוא מרויח שהוא מזכיר בכך לעצמו שצריך סייעתא דשמיא ובלא הא לא סגיא.
המהר"ל (בחלק נתיב התורה שבתוך ספר נתיבות עולם) מבאר טעם החילוק בין נוסח הברכה על חכמי אומות העולם (שנתן מחכמתו) לבין הנוסח על חכמי התורה (שחלק מחכמתו), ומאריך הרבה מאד, ויסוד דבריו דשאר החכמות שבבריאה, הכל אמנם מה' יתברך מקור כל החכמה, אבל חכמות אלו כבר הניחם הקב"ה בתוך הבריאה. כלומר אדם יכול להתבונן בבריאה ובטבע ומכך ללמוד את החכמה הטמונה בהם. ולכן הנוסח שנתן, כלומר כבר ניתנה ממנו ואינה אצלו. מה שאין כן חכמת התורה, אמנם הרשות נתונה לכל אדם ללמוד, אבל היא כביכול נמצאת אצלו יתברך, ובכל שעה שלומד, באותה שעה ממש הוא מקבלו מה' יתברך. ומביא שם מדרשים על הפסוק שמזכירים בתפילה זו, כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, משל לבן של מלך שבא רעב מבית הספר, ואמר לאביו שרוצה לאכול, אמר המלך הרי לך אוכל על השולחן, ענה הבן איני חפץ אלא ממה שבתוך פיך, מיד חלק המלך ממה שעומד ליכנס לפיו ונתן לבנו לגודל חביבותו. וזהו כביכול מפיו דעת ותבונה. וזה עומק הטעם שאי אפשר ללמוד בשום אופן כלל ללא סייעתא דשמיא, וכשזוכר לבקש סייעתא משמיא, הוא גם מעמיק להבין את חשיבות התורה הקדושה שהקב"ה בעצמו מלמד תורה לעמו ישראל בכל דור ולכל יחיד.
יצירת השתוקקות
ועוד זאת מרויח. שהנה ידוע מכל הספרים הקדושים שהכלי הכי חשוב שמסייע לקבל ולהכיל תורה הוא ההשתוקקות אליה. וכפי אשר תגדל השאיפה כך יזכה לרכוש חלק בתורה. וכבר דיברנו בזה פעמים הרבה. ובחג השבועות הזכרנו את דברי הקדושת לוי בספרו שמבאר מדוע חיזר הקב"ה אחר האומות להציע להם תורה, והרי ידוע לפניו שלא יקבלוה, ועי"ש שמאריך בהצעת כמה קושיות. ומחדש שכיון שהיסוד לקבל התורה הוא גודל ההשתוקקות לה, וכמה שהיו ישראל משתוקקים בכח עצמם לא היה בזה די לגודל מה שרצה הקב"ה להשפיע, ולכן הלך אצל האומות כדי לייצר כביכול כמות עצומה של השתוקקות, שהרי כל אומה אמרה שללא פרט מסויים היא רוצה לקבל את התורה, וכגון בני עשו אמרו רוצים אנו בתורה רק לא תרצח מפריע לנו, וכן בני ישמעאל ושאר האומות, נמצא שכל העולם כולו ממש השתוקק מאד לקבל את התורה. ואף המלאכים יצרו ביקוש גדול באמרם תנה הודך על השמים, ונטל הקב"ה כל השתוקקויות אלו שלא יכולים היו לצאת לפועל אצל המלאכים והאומות ונתנם לישראל. עי"ש שמבאר לדרכו כמה עניינים על פי זה.
והרי מצוי שבשטף ההרגל מתקהים רגשות השאיפה והביקוש, ומה יעשה אדם ויחכם. ועל ידי שבא כל בוקר ואומר מקרב לב את התפילה הזו ומבקש בתחנונים לזכות לתורה על כל חלקיה, הרי הוא מחבר עצמו בחזרה להרגשים אלו של השאיפות, וכדאית היא כל תפילה זו ולו בשביל זה לבד. (יש קטעים נוספים כגון דא, וכגון בברכות התורה, באהבה רבה, בובא לציון. אך מקום של כבוד שמור לתפילה מיוחדת זו שנאמרת בסמוך לתחילת הלימוד).